מקורות ונימוקים:
שלא להעביר ירושה מן היורשים הראויים לירש
בגמרא בכתובות דף נ”ג. איתא, שיננא לא תיהווי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה וכל שכן מברא לברתא, ע”כ.
כן פסק השולחן ערוך חו”מ סימן רפ”ב, כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה, ע”כ.
לפיכך מן הראוי שבנידון השאלה שלפנינו, ישפיע הבן על אביו שלא יעביר את הנחלה מן היורשים, ואפילו אם לא כיבדוהו כראוי כפי שכתב הסמ”ע שם ס”ק א’, והיינו משום שאי אפשר לדעת איזה זרע יצא מהם, מי יהיו ילדיהם לכן לא ימנע את ירושתו מזרעו יוצאי חלציו.
ולכל הפחות ינסה לדבר על לב אביו שיתן סכום מכובד כל שהוא לאחיו, כפי שכתב התשב”ץ ח”ג סי’ קמ”ז שבטופס שטרות לראשונים יש שיור ד’ זוזי ליורשים, וכתב גאון ז”ל דמשום שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמ”ש בספר עיטור סופרים כו’. ודעת הגאונים רחבה מדעתנו, ע”כ. כלומר שכאשר משייר ליורשיו סכום כל שהוא, רשאי בשאר הירושה להעדיף אחרים או יורש מסויים על פני שאר היורשים.
יורשים שאינם שומרי תורה ומצוות אין עניין לדאוג לירושתם
אכן במידה והאחים האחרים אינם שומרי תורה ומצוות ואינם שומרי שבת רשאי האב להעביר את נחלתו מיורשים אלו, ואין על הבן לשכנע את אביו להוריש להם את כספו.
למרות שבגמרא בב”ב דף קל”ג: איתא, הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה, זכור לטוב. ומסקנת הגמרא כי רבנן פליגו עליה דרבן שמעון בן גמליאל והלכה כרבנן. וכאמור לעיל נפסק להלכה כרבנן כפי שכתב השו”ע בסימן רפ”ב.
אמנם במקום שיש לחשוש שמא ישתמשו היורשים בכספי הירושה לעשיית עבירות ולחילולי שבת, או בכל מקום שהבנים נחשבים לאפיקורסים, הדבר שונה.
כפי שכתב בשו”ת מהר”ם שיק חושן משפט סימן מ”ג בזה”ל, נראה לי בהא דאמר שמואל בכתובות דף נ”ג וב”ב דף קל”ג לא תהוי בעבורא אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא משום דלמא נפקי מיני’ בנין דמעלו עי”ש לפי ענ”ד דזה דווקא אם הברא בישא אינו אפיקורס ואינו מן האנשים שאינם שומרים הדת בכללה ומחללים שבתות בפרהסיא ודינם כנכרים. אבל אם הם אפיקורסים וכיוצא נראה דלא שייך לומר דלמא נפקי מיני’ בנין דמעלי, דמסתמא אינו מגדל את הבנים על דרך הטוב.
ועוד שאם ע”י ירושה ההוא יהי’ רשע יותר כגון אם מניחין לו שדות וכרמים וכיוצא בהן והוא מחלל שבתות ויעבוד אותם גם בשבת, אפשר דבאופן זה לא אמרו חז”ל זאת, כן נראה לפי ענ”ד.
בפרט בנידון דידן שכבר נכתבה צוואה המעבירה את הירושה מיורשים אלו, לא מוטל על הבן לשנות את דעת אביו מכך, אלא שב ואל תעשה עדיף.
אין ליורש לעבור על דברי אביו מורישו משום כיבוד אב
יש להוסיף שבנידון דידן, אף לאחר שיקבל היורש את כספי הירושה עליו לקיים את מצוות מורישו ולא ליתן את הכסף לאחיו, וזאת מכמה סיבות.
ראשית, משום מצוות כיבוד אב, אף שבכל מקום קיימ”ל כיבוד אב משל אב כפי שפסק השו”ע יו”ד סימן ר”מ סעיף ה’. כבר כתב רעק”א בשו”ת מהדו”ק סימן ס”ח להסתפק שמא מכספי הירושה נחשב משל אב, אף שלאחר המוות נהפך הכסף לרכוש הבן.
אף שבשו”ת רעק”א עמד בזה בצ”ע, בשו”ת מהרש”ם חלק ב’ סימן רכ”ד פסק שיש מצוות כיבוד אב בכה”ג לקים את דברי האב, ונחשב הדבר משל אב.
אין ליורש לעבור על דברי המוריש משום מצווה לקיים דברי המת
שנית, משום מצווה לקיים דברי המת, שהרי פסק השולחן ערוך חו”מ סימן ר”נ סעיף כ”ג ובסימן רנ”ב סעיף ב’ כי מצווה לקיים דברי המת. ובנידון דידן הרי ציווה במפורש האב את בנו שלא יתן מירושתו לאחיו האחרים.
ואף שנחלקו הראשונים האם אמרינן מצווה לקיים דברי המת אף כאשר לא השליש המת בחייו את רכושו, ודעת ר”ת דבעינן דווקא שישליש נכסיו ביד שליש, בכדי לומר מצווה לקיים דברי המת, וכן פשטות דברי השו”ע בסימן ר”נ ובסימן רנ”ב סעיף ב’.
אולם כבר כתבו הסמ”ע שם סימן רנ”ב ס”ק ח’ והש”ך שם ס”ק ד’ בשם הריטב”א שאף אם רק ציווה ליורשיו ולא השליש יש מצווה לקיים דברי המת.
בפרט שבנידון דידן הרי כתב המוריש צוואה שיש לה תוקף על פי החוק ועל פי ההלכה, ובמקרה כזה יש מקום גדול לומר שמשום כך נחשב הדבר כאילו השליש. כפי שכתב בשו”ת בניין ציון סימן כ”ד, ובשו”ת אחיעזר חלק ג’ סימן ל”ד ובחלק ד’ סימן ס”ו, שבכל מקום שבו אין היורשים האחרים מוחזקים בירושה, יש לומר מצווה לקיים דברי המת אף בלא השלשה.
ועיין עוד בקובץ תשובות חלק ג’ סימן רכ”ה שהכריע כן להלכה לעניין כספים המוחזקים בבנק ולעניין נדל”ן שלא ניתן לבצע העברת בעלות אלא על פי דיניהם, יש לראות את המציאות בה ישנה צוואה שיש לה תוקף חוקי, כאילו השליש, ואיכא מצווה לקיים דברי המת.
אין ליורש לעבור על דברי המוריש משום נדרו
שלישית, בנידון שלפנינו הרי חייב האב את בנו לנדור שלא יתן לאחיו מירושתו של האב, ואף בלא כל אלו הטעמים הנ”ל, מצד הנדר עליו להקפיד שלא ליתן לאחיו מירושת אביו.
נדר בלשון שבועה האם הוי נדר
אולם יש להתבונן האם חל הנדר בנידון זה שלפנינו שנדר שלא יתן לאחיו מכספי ירושת אביו, הואיל ואין זה לשון נדר אלא לשון שבועה, שהרי הנדר הוא שאוסר האדם את החפצא על עצמו, בשונה משבועה שאוסר את עצמו בעשיית הדבר. כפי שמבואר בגמרא בנדרים ב’: נדרים קא מיתסר חפצא עליה, שבועה קאסר נפשיה מן חפצא.
אכן בעניין זה נחלקו הראשונים, דהנה הרשב”א בחידושיו שם כתב, מהכא איכא למידק, דלעולם אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר. והא דאמרינן בשבועות (כב א) אכילה משתיהן עלי שבועה, לאו דוקא דאמר בהאי לישנא, אלא שיאמר הריני נשבע שלא אוכל משתיהן. ועיין שם עוד שהביא שנחלקו בזה בירושלמי, והוכיח כי להלכה נדר בלשון שבועה אינו נדר. כן כתב גם בשו”ת הרשב”א חלק ה’ סימן ר”ל.
אולם הרמב”ן (נדרים טז ב) כתב, דנדר שאמרו בלשון שבועה, וכן שבועה בלשון נדר מהני לאסור מדין ידות, הילכך הנודר בלשון שבועה, כיון שפיו ולבו שוים לאסור בנדר על עצמו, אף על פי שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי ואסור.
ובטור יורה דעת סימן ר”ו הביא לדברי הרא”ש שכתב שאין נדר בלשון שבועה, מיהו הביא הטור כי הרמב”ם בפרק א’ מהל’ נדרים הלכה א’ כתב, האומר פירות אלו אסורים עלי, בכל לשון שיאסור עליו, הרי זה נאסר בהם, ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי, ועל זה נאמר בתורה לאסור אסר על נפשו, שיאסור על עצמו דברים המותרים, וכן אם אמר הרי הם עלי איסר הרי אלו אסורים. עכ”ל.
ונחלקו הפוסקים מה כוונת הרמב”ם שכתב אף על פי שאין שם שבועה כלל וכו’, האם כוונתו לאסור גם נדר בלשון שבועה, כפי שמשמע מדברי הטור דס”ל דהרמב”ם פליג על הרא”ש, או שאין מדברי הרמב”ם ראיה.
בבית יוסף כתב שאף שמדברי הטור נראה דס”ל שהרמב”ם חולק בזה על הרא”ש, אין בדבר הכרע וי”ל דכל לשון דקאמר היינו לומר שאפי’ לא אמרו בלשון הקודש וכו’, ולאו למידק מניה שאם הוציאו בלשון שבועה אסור.
אולם הפרישה י”ז, כתב לדייק מלשון הרמב”ם כמו שהבין הטור בדעתו, דלא כהב”י, וכן כתב הרדב”ז בתשובה ח”ג סי’ תקי”ט שדעת הרמב”ם כדברי הרמב”ן לאסור.
אכן ניתן להסיק מהי דעת הרמב”ם מדבריו בשו”ת פאר הדור סי’ נט שם כתב בהדיא, האומר נדר עלי שלא אוכל או שלא אשתה, אינו חייב בזה שום דבר, שהרי לא אסר עצמו בשום דבר, ולא נדר בדבר הנידר, שהוא האומר הרי זה קרבן או חרם וכו’, ומ”מ אם היה הנודר עם הארץ פותחים לו פתח ממקום אחר, כדי שלא ינהג קלות ראש בנדרים. ע”ש.
לעניין הלכה פסק השו”ע יו”ד סימן ר”ו סעיף ה’ בזה”ל: הנודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך, אפילו יד לא הוי, דלשון זה לשון שבועה ולא לשון נדר, אא”כ נדר לדבר מצוה, ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא, אין להקל, וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה, וכן שבועה בלשון נדר, מהני מדין ידות. ומיהו בנזירות שהוציא בלשון שבועה לדברי הכל אסור”. עכ”ל.
הרי לנו כי בסתם פסק השו”ע שאין חל נדר בלשון שבועה, אלא צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אולם לדעת יש מי שאומר חל הנדר מדין ידות נדרים. אכן אף דקיימא לן דסתם ויש הלכה כסתם, ודאי שראוי להחמיר ולחוש לדעת היש מי שאומר, על כן בנידון השאלה אין על היורש לחשוש שלא לעבור על נדרו אם לא שיעשה התרת נדרים, לא מיבעיא לדעת היש מי שאומר שחל כאן נדר מדין ידות נדרים, אלא אף לדעת הסתם, הואיל והחמירו לעשות התרה כדי שלא יקלו ראש בנדרים.
אכן בכל מקרה ככל שיחפוץ האח ליישב את ההדורים עם אחיו, יוכל ליתן להם סכום מסויים שיראה לנכון מכספו שלו, ואת כספי ירושת אביו יטול לעצמו. ויכוון בזה לגרום נחת רוח לאביו, כי אין נחת רוח גדולה יותר לאב מלראות את בניו חיים באהבה ואחווה והולכים בדרך טובים.
