מקורות
התשובה מתוך בספרי הקטן ללקוט שושנים חלק ו’: בטרם אובי”ן ואדו”ן בנועם אמרי כת”ר, יש להבהיר, דמקופיא היה מקום לבעל דין לטעון דלא שייך כלל איסור “אין כותבין תורה פרשיות פרשיות” לגבי ארבע הפרשיות של תפילין ומזוזות, דכיון שהתורה ציוותה לכתבם בפני עצמם, א”כ יצאו פרשיות אלו מכלל האיסור, וממילא משרא שרי לכותבן בפני עצמן אפי’ אם יכתוב שלא למצוותן כי אם לקרוא בהן וללמוד מהן תורה. ברם הא ליתא, דהרי הגמ’ בגיטין דף ס’ ע”א הקשתה כיצד היה מותר לכתוב פרשת סוטה ע”ג טבלא של זהב, והנה לפי הנ”ל קושיא מעיקרא ליתא, דכיון שציוותה התורה לכתוב למצות סוטה ממילא יצאה פרשה זו מכלל איסור. אלא לאו שמעינן דהא ליתא. והכא נמי לתפילין, והוא כמו שנקט כת”ר בהנח”ה סובר”ת. והבט נא וראה מש”כ הרב טורי אבן על מגילה דף ח’ ע”ב ד”ה אין, עיי”ש. ואשר על כן הדר דינא דאיכא לעיוני אם עכ”פ יהיה מותר לכתוב תפילין ומזוזות כדי להתרגל במלאכת הכתיבה, דלכאו’ יש לדון בזה שתי סיבות להיתר: א) הוא צורך מצוה, ב) אינו כותב ע”מ לקרוא. וכפי שאבאר בקצ”ר אמיץ.
הנה ההיתר הראשון, דהוי “צורך מצוה” כדי שיוכל בעתיד לכתוב פרשיות ברוב פאר והדר לכבוד קונו, אין בזה שיעור שביעה כדי להקל, דאנן אתכא דמרן סמכינן דפסק בשו”ע יו”ד סי’ רפג סע’ ב’ כמ”ד אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. והיינו ד”להתלמד” אינו היתר, ולכאו’ ה”ה להתלמד לכתוב, דמאי שנא.
ואולם ההיתר השני יש בו ממש, כמפורש לעיני כל ישראל בשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ ב’, דכל האיסור לכתוב תורה פרשיות פרשיות הוא דוקא כשכותב ע”מ ללמוד ממה שכתב, וז”ל: “אבל קושטא דמילתא הוא דלא קשיא מידי, דדוקא מגילה הוא דאסור למכתב אבל בכיוצא בזה שלא נכתב להגות בו מותר אפי’ מדינא, ומה שהצריכו באותה טבלא בגמ’ לתרץ שהיתה כתובה בסירוגין היינו משום שמשם היה רואה וכותב מגלת סוטה וכיון שנכתבה כדי להגות בה היו צריכין לכותבה בסירוגין אבל במה שלא נכתב כדי להגות בו מותר בכל ענין אפי’ היכא דליכא עת לעשות.” עכ”ל. והב”ט הטיב היטב הב”ט בדברי רש”י ביבמות דף קו’ ע”ב ד”ה והלכתא שכתב וז”ל: “והלכתא כמר זוטרא – דכותבין. דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתה דפרשתא כתיב ליה דתיהוי כמגילה קטנה וקים לן תורה חתומה ניתנה, אבל האי ספירת דברים הוא ולאו בקדושתיה הוא הלכך הלכתא כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי.” עכ”ל. הא קמן דדוקא אם כותב ע”מ שישמש כפרשה ויהיה קדוש, אזי הוא דאסרינן כתיבת פרשיות פרשיות לצורך מצוה, משא”כ אם יכתוב שלא לשם קדושת מזוזה כי אם להתאמן לייפות את הכתיבה, כיון שהוא צורך מצוה משרא שרי. והבט נא וראה בתוס’ בגיטין דף ו’ ע”ב ד”ה א”ר יצחק, שכתבו סברא כזו לענין האיסור לכתוב בלא שירטוט. עיי”ש.
איברא דבשו”ת הרמב”ם (פאר הדור סי’ ז’) העלה לאסור איסר לרקום פסוקים ע”ג הטלית לנוי, משום דאין כותבין פרשיות פרשיות וגם מחמת שמא יבוא לידי זלזול, עיי”ש. וכן נפסק בשו”ע יו”ד סי’ רפג’ סע’ ד’, דאסור לרקום פסוקים ע”ג טלית. והרי בודאי דאין כותבים פסוקים ע”ג הטלית כדי להגות בהן, והיינו דלא כהתשב”ץ (ואכן התשב”ץ גופיה התהלך ברג”ש מתשובת הרמב”ם, ואיהו תנא הוא ופליג). ומן הדא הדר דינא להחמיר לכאו’. ומיהו בשו”ת גינת ורדים חאו”ח כלל ב’ סי’ כו’ (בתשובת מהר”י הלוי זלה”ה) כתב דיתכן דגם הרמב”ם (ומרן) יוד”ה יוד”ה דכל האיסור הוא דוקא לכתוב ע”ג טלית משום דאין בזה צורך מצוה, משא”כ אם יכתוב פסוקים שלא לשם קדושת פסוקים ובגוונא דאין חשש לזילזול, משרא שרי. [ובנידון דנן שכותב להתלמד בוודאי צורך מצוה קרינן ביה]. והוסיף עוד שם, דיתכן דאף שלא במקום מצוה, לא פסק מרן השו”ע לאסור כתיבת פסוקים ע”ג טלית אלא מחמת הנימוק השני שכתב הרמב”ם, שלא יבואו הפסוקים לידי זלזול[1]. ועפ”ז יצא לישע דברות הלבוש בסי’ רפג’ סע’ ד’ שכתב ז”ל: “אסור לרקום פסוקים לטלית, מפני שהוא מביא פסוקי התורה לידי זלזול, וכו’. מטעם זה התירו לכתוב פסוקים על המפות של ספר תורה, שהם תשמישי קדושה, ואסור לנהוג בהם קלות.” עכ”ל. אלמא דסגי במה שאין חשש זלזול, ואין בזה החשש השני דכותב תורה פרשיות פרשיות. וע”ע שם בגינת ורדים. זאת ועוד אחרת, דבשו”ת פסקי עוזיאל (“שאלות הזמן”) סי’ כט’ כתב, דמדברי הרמב”ם במשנה תורה משמע דלא כתשובותיו הנ”ל (ואח”כ כתב משמיה דנפשיה דמה שאסר מרן מלכא ז”ל בשו”ע לרקום פסוקים ע”ג טלית, אינו אלא מהטעם של זלזול, עיי”ש).
ואף גם זאת, דלולי שאיני כדאי היה נראה לפקצ”ד, דלא נפלאת היא ולא רחוקה הסברא לומר, דאף הרמב”ם לא אסר אלא כתיבת פסוקים לנוי כיון שעכ”פ מעוניין ב”מסר” שבפסוקים (דהרי בודאי כל בר דעת לא ירקום על הטלית את הפסוק: “ואחות לוטן תמנע” וכל כיוצא בזה, אלא ירקום “ועשו להם ציצית” או “אם אשכחך ירושלים וגו'” וכיוצא בזה), משא”כ אם כותב להתלמד הרי דאין במסר שום משמעות ואין ע”ז תורת פסוקים כלל.
ועשה לך צר”ף נמי משיטת הרי”ף וסיעתו דפסקו דשפיר כותבים מגילה לתינוק להתלמד, והכא נמי דכוותיה. [ואף לפי הר”ן דהבין דהרי”ף לא התיר מדינא אלא משום עת לעשות כדי ללמד את התינוקות, הכא נמי בנ”ד צורך מצוה הוא כדי שיתלמד הסופר. ויש לחלק].
וקום לך צרפת”ה נמי ממה שכתב בשו”ת עמודי אור סי’ סג’ אות ב’ דכל שכותב שלא ע”מ לקיים (וכגון בנ”ד דלגניזה קאי), אין בו איסור כתיבת פרשיות פרשיות[2]. ובדומה לזה ניתן לדקדק מדברי הרמב”ם גופיה על דרך שכתב בשו”ת עין יצחק ספקטור ח”א חאו”ח סי’ ה’ אות יא’[3] ].
ונראה להביא דמות ראיה להיתירא לנידון דנן ממש, מדברי הרמב”ן במלחמות סוכה דף ט’ ע”א. דהנה הרמב”ן מייתי שם את הסוגיא בעירובין דף צז’ ע”א דמותר לקחת תפילין ממי שאינו מומחה כל עוד שבדק שנכתבו כדין, ונתקשה הרמב”ן, דהרי גם אם עינינו הרואות שנכתב כדין בחסירות ויתירות, שמא נכתב שלא לשמה, ומכאן יצא הרמב”ן להוכיח דתפילין לא בעי כתיבה לשמה, ודלא כספר תורה (ואה”נ ספר תורה אסור לקנות ממי שאינו מומחה אפי’ שבדק וראה שכל האותיות נכתבו כדת וכדין, דסוף סוף יש לחוש דלא נכתב לשמה), ובתר הכי כתב הרמב”ן וז”ל: “ויש לדחות כל הראיות הללו ולומר [דלעולם תפילין בעי כתיבה לשמה, והא דקיי”ל] שתפילין כשרים מיד כל אדם [ולא חוששים שנכתבו שלא לשמה היינו טעמא משום] דכל מי שעשאן לצאת בהן עשאן, ולהכשרן עשאן, אבל ספרים [פי’ ספרי תורה] שמא להתלמד עשויין.” עכ”ל. ובהמשך דבריו דחה הרמב”ן חילוק זה, משום דגם בתפילין מצוי שכותבים כדי להתלמד בכתיבתן, וז”ל: “וכן בתפילין ראוי לחוש וכו’ וכי אין הסופרים עשויין להתלמד בהן בכתיבה ותיקוני הלכות שבתפילין ומזוזות.” עכ”ל. והנה ממתק לשון הרמב”ן משמע דדבר מצוי לרוב הוא שסופרים כותבין תפילין כדי להתלמד בכתיבתן ולא לשם מצות תפילין, ומשמע מדבריו דמיירי אפי’ בסופרים דידעי דינא, ולאו ברשעי עסקינן (אלא דמי שאינו מומחה אף מוכר תפילין כאלו, משא”כ המומחים נהי דכותבין להתלמד מ”מ ניתן לסמוך עליהן שלא מוכרים אותם). ודו”ק.
וכמו כן ידועים דברי הלבוש או”ח סי’ לב’ סע’ כ’, אשר היטב חרה לו על סופרים שמוכרים תפילין שנכתבו להתלמד יען כי הם פסולים, ואולם לא העיר אוזן שיש איסו”ר מוסיף בדבר מחמת דעצם כתיבת תפילין כאלו אסורה משום “פרשיות פרשיות” (ומשמע א”כ דאה”נ אין איסור מצד זה), וז”ל: “ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים, שמניחין נערים המתלמדים לכתוב תפילין כדי שירגילום בכתב ואח”כ רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירותן וסגי ליה בהכי ואח”כ מניחין אותן בבתים ומוכרין אותם, ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלמידה לנער, ומראים להם פני היתר לומר הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמוד להם מלאכת הכתיבה בחנם והיא מלאכת ה’, אבל אני אומר יצא שכרם בהפסדם, ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם, כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כוונה בעולם רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב ולא לשם קדושה ושום כוונת מצוות בעולם, והרי עונש הסופר מרובה מאד שמכשיל את הבריות שמניחין אותם התפילין הפסולין, וכו’.” עכ”ל. והובאו דברי הלבוש בשתיקה יפה בגדולי האחרונים וכגון הט”ז סי’ לב’ סקי”ט, והרב דברי חמודות שעל הרא”ש מנחות הל’ תפילין (בקיצור סדר תיקון תפילין) אות קכז’, והגאון משנ”ב שם סקק”ג, ושו”ע הגר”ז שם סע’ לג’, והרב כה”ח בקול יעקב שם סקקי”א, ועוד רבים ועצומים. וע”ט הקצי”ר הגיע.
[1]ואכן עיני כל תחזינה תשובת הרמב”ם הנ”ל כשהוא כלול עם מקורו, יראה שכתב דהטעם שני “הוא נכון וחזק מן הראשון.” עכ”ל, עיי”ש.
[2]ואכן הגמ’ לא הקשתה מפרשת סוטה גופא כי אם מהטבלה הקבועה שהיו כותבים ממנה פרשת סוטה. [ובדרך זו יש לדחות ג”כ מה שכתבנו להוכיח לעיל מפרשת סוטה].
[3]והגם שנכספה וגם כלתה נפשי לקצר בפתגם דנן, מ”מ הואיל ודברי הרב עין יצחק נאמרו לענין טומאה ולא לענין פרשיות פרשיות, אצטרך לפרש שיחתי:
הרמב”ם בפ”י מהל’ תפילין הל’ ד’ כתב וז”ל: “והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה”. עכ”ל. והאחרונים חביבים המה ראו כן תמהו על זה בתרתי, חדא, דהרמב”ם סובר שאסור לכתוב “פרשיות פרשיות” וא”כ כיצד הזכיר כאן בפשיטות לוחות שכותבים לתינוק להתלמד (ואין לומר דמיירי שכתבו באיסור, דלא היה לו להרמב”ם להזכיר זאת בסתמא, ותדע דבפ”ט מהל’ שאר אבות הטומאה הל’ ח’ הקפיד הרמב”ם לכתוב בזה”ל: “הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע”פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים.” עכ”ל). ותו, דהואיל וסובר הרמב”ם דמגילה שכתבו לתינוק להתלמד מטמאת את הידיים (וכנ”ל), ש”מ דיש בה קדושה (דהא בהא תליא וכמבואר בפרק כל כתבי), וצדיק נסת”ר מדידיה אדידיה. והנה בשו”ת עין יצחק ספקטור ח”א חאו”ח סי’ ה’ אות יא’ עמד על הקושיא השניה (מדין טומאה), וכתב ליתוב”י דעתא בזה, דסתם “מגילה לתינוק להתלמד” האמורה בש”ס ובדברי הרמב”ם במקומות שונים, מיירי שהכותב התכוין לשם כתבי הקודש (כדי ללמד את התינוק מתוך כתבי הקודש), משא”כ אם כותב רק כדי שיתלמדו התינוקות ולא מכוין כלל שיהיה בזה קדושה, אה”נ אינו קדוש, ואלו הלוחות שהזכיר הרמב”ם [והוסיף בזה יתר ביאור, דהך לוחות דרכן למחוק התיבות והאותיות ולכתוב ע”ז אותיות ותיבות אחרות (וכן מבואר בתשב”ץ), כי על כן מעולם לא חל על לוחות אלו דין קדושת כתבי קודש, דהוי כאילו התנה עליהם בפירוש דלא יחול עליהם דין כתבי קודש אף מדרבנן (וכעין דברי המשאת בנימין בסי’ ק’ והובא במג”א סי’ של”ד ס”ק כ”ד יעו”ש)]. עכת”ד. ואם לכו ונלכה לאור דבריו, מתיישבת ג”כ הקושיא הראשונה על הרמב”ם, דלגבי הלוחות כיון שלא מתכוין לשם כתבי הקודש, אין תורת “פסוקים” עליהם (דהרי אין בהן קדושה), וממילא גם לא עובר משום “פרשיות פרשיות”. ומעתה יאמר נא ישראל, דהכי נמי מי שכותב פסוקים ע”ג טלית לשם נוי בעלמא, או שכותב תפילין רק כדי לאמן את ידיו ותו לא, אין בזה משום איסור “פרשיות פרשיות”.
וכמובן דאין בזה הכרח כל דהוא, דהרב עין יצחק גופיה כתב שם בתוך כדי דיבור ביאור אחר, ועוד ישנם כמה ישובים בספרן של צדיקים, וידועים ג”כ דברי ספר המכתם בשם הרמב”ם דבאותם ה”לוחות” לא היו כותבים פסוקים כי אם אותיות האל”ף בי”ת, ולא עתה שעת הכושר להרחיב במסכת ארכי”ן זו.
