מקורות:
באורחות חיים מלוניל בהל’ עיוהכ”פ אות ב’ כתב, שהעושה מלאכה בערב יום הכיפורים (כל היום כולו – ולאו דוקא אחרי חצות) אינו רואה סימן ברכה, ויהיב טעמא: “לפי שיש לו לעסוק באכילה ושתיה כדכתיב ועניתם וגו'” עכ”ל (והו”ד בכסא אליהו סי’ תרד’ סק”ג, ובמועד לכל חי סי’ טז’ אות כ’, ובכף החיים סופר סי’ תרד’ סק”כ). ומ”מ ישנו חילוק ברור בין ערב יוהכ”פ לערב ט’ באב, דשאני אכילה ושתיה דערב יוהכ”פ שהיא אכילת מצוה (וכדאיתא בברכות דף ח’ ע”א על פי הפסוק ועניתם עיי”ש), משא”כ בערב ט’ באב דאין מצוה לאכול [ואדרבה, מצינו מגבלות רבות, עכ”פ בסעודה המפסקת, וכתב הרמב”ם בפ”ה מתענית ה”ט דבערב תשעה באב ראוי כמה שיותר להתקרב להנהגת החכמים שלא אוכלים אלא פת חרבה, וכ”כ בשו”ע סי’ תקנ”ב סע’ ו’. וצאינה וראינה בדרכי משה או”ח סי’ תקנב’ אות ג’, שכתב שאע”פ שהמציאות היא שרוב העם מרבים לאכול בסעודה המפסקת כיון שסבורים דדמי לערב יוהכ”פ, “אבל מ”מ שומר נפשו ירחק מזה כי כדאי הוא בית אלקינו וכו’ ודי שיאכל אדם כדי צרכו וכו’ ולא להרבות בסעודה כלל.” עכ”ל. ועל פי דבריו אלו העלה במפה שם סע’ ט’ דמי שמחמיר על עצמו לא להרבות באכילה בערב ט’ באב נקרא קדוש עיי”ש. וגם בדעת מרן השו”ע כתב בברכ”י שם סק”ו (לגבי סעודה המפסקת מיהא) דיש להסתפק בשיעור אכילה ושתיה הנצרך כדי שלא לסבול מן התענית, וטרח שם הגחיד”א “לחדש” שאין צורך לאכול פחות משיעור זה ולסבול בתענית, עיי”ש. ומעתה, גם לפני הסעודה המפסקת, לא מסתברא כלל שתהיה “מצוה” הפוכה מרוח הסעודה המפסקת, כביכול שתהיה מצוה להרבות בסעודה כמו בערב יוהכ”פ, דלא יתכן שבאותו יום יהיו מצוות הפוכות זו מזו, אלא לכל היותר יש “היתר” בשופי להרבות בסעודה, אך לא “מצוה”. ואף לפי מה שכתב בשו”ת הלק”ט ח”ב סי’ קלה’, שחידש שהאוכל בערב ט’ באב נחשב כהתענה בח’ ובט’ (כדוגמת ערב יוהכ”פ), המעיין בעין יפה בתשובתו יראה שכתב כן רק ביחס למעט פת בסעודה המפסקת, ובדרך אבלות ולא ע”י ריבוי אכילה כלל]. וכאמור האורחות חיים עצמו לגבי יוהכ”פ נסתייע מהפסוק “ועניתם”, ומשמע דלולי האי קרא לא היה דינו תקף. והואיל ויש חילוק של ממש, עלינו לומר דאין לך בו אלא חידושו, דהרי דברי האורחות חיים הינם מחודשים טובא (ולא מצינו לו חבר בראשונים[1]), והבו דלא לוסיף עליה.
ולגבי מה שניכר מנוסח שאלת כבודו, דספוקי מספקא ליה על זמן “אחרי חצות” של ערב תשעה באב – הנה גם לזה לכאו’ לא מצאתי בעניי בית מיחוש, דנהי דמצינו לענין ערב פסח שמחצות ואילך אינו רואה סימן ברכה, וכן לענין ערבי שבתות מצינו דמזמן מנחה ואילך אינו רואה ברכה במלאכתו, שאני התם דהמניעה לעשיית מלאכה היא משום שיש להכין צרכי שבת וחג (ובערב פסח כבר מחצות היום – מפני הקרבן, וכדמפרש בירושלמי פסחים ריש פ”ד, וכתב הרא”ש בפסחים פ”ד סי’ א’ דנהי דהיום אין קרבן פסח מ”מ התקנה נשארה בעינה). וכל זה לא שייך לענין “ערב” תשעה באב, דאין כל צורך להכנות וכל שכן שאין קרבן, ולכן דוקא ב-ט’ באב עצמו אזי אמרו חז”ל שהעושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה, דאיכא קפידא לבל יעשה מלאכה כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות (כן דייק המג”א סי’ תקנד’ סקכ”ז מהגמ’, ההקפדה שלא לעשות מלאכה בט’ באב היא לבל יסיח דעתו מהאבלות, ונקט שם שגם ה”ברכה” תלויה בזה), והנה טעם דהיסח הדעת לא מסתברא למימר בערב ט’ באב, שאז עדיין אין דיני אבלות גמורים כפי שיש בט’ באב, וגם רוב ככל מנהגי אבלות הנהוגים בערב תשעה באב כבר נהוגים משך כל השבוע שחל בו (שאז בודאי אין כל מניעה למלאכה). ומה שמצינו במהרי”ל (ומובא במפה סי’ תקנג’ סע’ ב’) דאין ללמוד תורה בערב ט’ באב “מחצות” (ויש שלמדו מכאן גם לטיול), אין זה אלא מטעם מנהג בעלמא ולא מדינא (וכמו שכתב שם המשנ”ב סק”ח, וראה ג”כ בחיי אדם כלל קלד’ סע’ י’), ובביאור הגר”א שם (ד”ה ונהגו) כתב דמנהג זה אינו אלא חומרא יתירה, ומה גם דכתב החת”ס (בהגהותיו לשו”ע שם, ובתשובותיו חאו”ח סי’ קנו’) דהטעם להמנע מהלימוד מחצות, הוא כדי שלא יהרהר בתורה בליל ט’ באב (והיינו דאין זה משום שיש אבילות יתירה מחצות, וממילא אין להקיש מזה לענין סימן ברכה). ועכ”פ בודאי הדעת נוטה דאין ללמוד גדרי “סימן ברכה” ממנהג זה, כל עוד שלפי גדרי חז”ל בערב ט’ באב לא מצינו כל הבדל בין לפני חצות לאחרי חצות. ומה שישנם דיני אבלות מיוחדים בסעודה הפסקת, קיי”ל (שו”ע סי’ תקנב’ סע’ ט’) דהוא דין בסעודה ולא בזמן ולכן גם אחרי חצות כל שדעתו עדיין לסעוד סעודה נוספת, לא חלין על סעודתו דיני סעודה המפסקת.
ולבי נסב”ר בקרבי לומר, דהיה מקום לספק שלכם על פי מה שכתב הרמ”א בסי’ תקנג’ סע’ ב’ על פי המהרי”ל (בתשובה סי’ מד’), דגם בערב תשעה באב, מחצות ואילך, נהגו שלא ללמוד תורה כי אם בדברים המותרים. ומשמע דלשיטה זו, משעה חצות של ערב תשעה באב, מתחילה מקצת אבילות. ואם אף על לימוד תורה קפדינן, כל שכן שאם יעסוק במלאכתו שלא יראה בה סימן ברכה. ברם מלבד ששלמים וכן רבים חלקו על הרמ”א בזה (הרש”ל והפרישה והגר”א ומא”מ והחוו”י ומשנ”ב וערוה”ש ועוד רבים ועצומים – ומ”מ אין ראיה גמורה לנ”ד מדבריהם דהרי משום חומרא דתלמוד תורה נאזרו חיל לבטל מנהג זה), עוד בה, דהרי הרמ”א גופיה לא כתב כן אלא בתור הידור בעלמא ולא מדינא (וכמו שכתב בדעתו המשנ”ב על אתר סק”ח, וכן מבואר בחיי אדם כלל קלד’ אות י’), ושמא על הידור רחוק כל כך לא יחסר הברכה (וע”ע מה שאכתוב להלן ד”ה וכל האמור). זאת ועוד אחרת, דכיון דהרמ”א מחלק בין “לפני חצות” ל”אחרי חצות”, פירש בשו”ת חת”ס או”ח סי’ קנו’ (וכן בהגהותיו לשו”ע) דטעמיה של הרמ”א אינו משום דערב תשעה באב הוא כבר זמן אבלות, אלא היינו טעמא כדי שלא יכנס לתוך תשעה ברב כאשר מהרהר בדברי תורה. [ולכו חזו נא בשו”ת בית אבי שלזינגר בחלק הליקוטים עמ’ שסט’ שכתב לחזק ולאמץ הבנתו של החת”ס]. ונימוק זה הרי לא שייך אלא לענין דברי תורה ולא לענין מלאכה.
וכל האמור עד השתא לא נצרכנו לכתוב אלא אליבא דהמגן אברהם סי’ תקנד’ סקכ”ז ואת המלכים אשר אתו, שכתבו דמה שאמרו חז”ל דהעושה מלאכה בט’ באב אינו רואה סימן ברכה היינו אפי’ במקומות שלא נהגו איסור מלאכה בט’ באב, אך לדעת הרב משחא דרבותא ח”ב דף עג’ ע”א וסיעתו דסבר”י מרנ”ן דרק במקומות שנהגו איסור עשיית מלאכה אזי הוא דאמרינן דלא רואים סימן ברכה, א”כ פשיטא דבערב ט’ באב (דאזי אין מנהג איסור מלאכה בשום מקום) אין חשש להעדר סימן ברכה.
ולא מבעיא ערב תשעה באב, אלא יתירה מזו דפוק חזי דאפי’ ב”ליל” תשעה באב, איכא דאמרי דאין איסור מלאכה (וגם אין חשש להעדר ברכה) וכפי שמדייקים מדברי רש”י בתענית דף יג’ ע”א ד”ה כשאמרו. איברא דידועה הסתירה[2] מדברי רש”י בפסחים דף נד’ ע”א, וראה מה שכתבו בזה במג”א סי’ תקנד’ סקכ”ג, ובאליה רבה שם סקכ”ה, ובפנ”י לפסחים על רש”י שם, ובערך השלחן טייב סי’ תקנד’ סק”ח, ובשו”ת חיים וחסד מוסאפיה ח”א סי’ יב’, ובשו”ת כתב סופר סי’ קב’, ובנזירות שמשון סי’ תקנד’ שם, וביצחק ירנן גאטינייו דף עד’ ע”ב, ובספר מראה הנוגה פ”ג מתענית ה”ד, ובמימי שלמה קמחי סי’ תקנד’ סכ”ד, ובספר פני דמשק בדרוש לשבת חזון, ובגנזי חיים רייזנר סי’ תקנד’ סק”ו. וע”ע במר וקציעה סי’ תקנד’ ד”ה שאיפת, ובשלחנו של אברהם סי’ תקנד’ דין כב’, ובישועות יעקב סי’ תקנד’ שם, ובשו”ת דברי שאול ויוסף דעת סי’ ט”ל, ובשו”ת שמלת בנימין סי’ ב’, ובארחות חיים כהנא סי’ תקנד’ סקכ”ג, ובשו”ת חבלים בנעימים ח”א סוגיא ט’ סוף אות ז’, ושאר אחרונים חביבים, ואכמ”ל). ועכ”פ מדברי כל האחרונים חביבים הנ”ל שטרחו לפלפל בנוגע לליל תשעה באב, אף אם למסקנא החמירו, שמעינן מנייהו מיהא דפשיטא להו דבערב תשעה באב ליכא מידי.
ואע”פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר מיהא איכא מלשון הגמ’ בפסחים דף נ’ ע”ב, ושם נאמר: “העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יו”ט ובמוצאי יום הכפורים ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה לאתויי תענית ציבור אינו רואה סימן ברכה לעולם.” ע”כ. הא חזינן דבאותה ברייתא עצמה שקיימת הדגשה ל”ערבי” שבתות (עם פירוט הזמן המדוייק: “מן המנחה ולמעלה”) מוזכר גם העדר הברכה על עשיית מלאכה בתענית ציבור, ועם זאת אין כל איזכור ל”ערבי” תענית ציבור (ויש לדחות).
[1] פרט לרבינו יהודה החסיד ב”ספר גמטריאות” סוף פרשת מסעי, שכתב שמנה את יוהכ”פ כאחד מהימים שיש בהם חיוב אכילת בשר ואיסור עשיית מלאכה.
[2] “סתירה” בהניח שפירוש רש”י לתענית הוא אכן לרש”י ז”ל, ולא אניס ראשי ראש שועלים למסכת ארכי”ן זו.
