מקורות ונימוקים:
עי’ ברמ”א בהגה (יו”ד סימן קנא סעיף א’) שכתב, דמותר למכור איסור אם הקונה יכול לקנות את האסור במקום אחר, והביא שיש מחמירין, והסיק שנהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחוש לעצמו. והש”ך (ס”ק ו’) כתב, דאף במקום שיכול להשיגו במקום אחר, נהי דליכא לפנ”ע, מ”מ יש לאסור משום מסייע לדבר עבירה וכדכתבו התוס’ והרא”ש בשבת (ג.), דבחד עברא דנהרא איכא עכ”פ איסור מסייע, ואין בזה פלוגתא כלל דגם המרדכי יודה בזה. וכ”כ שאר אחרונים.
והנה מבואר במסכת שביעית (פ”ה משנה ח’) דב”ש אומרים דאין למכור לחשוד על השביעית פרה שמא יחרוש בה, וב”ה מתירין מפני שיכול לשוחטה. והלכה כב”ה. ואע”פ שרוב הפרות הנמכרות קאזלי לחרישה וכדאי’ בב”ק (דף מו.), ובב”ב (דף צב:) ועוד, דהרי ניכר לפי הדמים דדמי חרישה יקרים יותר, וכ”כ שם הר”ש בפירושו. ואפ”ה כיון דאיכא למיתלי בהיתר תולין. ואפי’ כשאין אפשרות להשיג ע”י נכרי, והוי כתרי עברי דנהרא, אם איכא למיתלי בהיתרא תולין, כדמבואר בתוס’ בע”ז (דף יד: ד”ה מקום), וכן משמע מהריטב”א (שם טו:) דאיסורא דאורייתא של לפני עור איכא רק כשודאי יעבור העבירה במה שנותן לו, ורבנן התירו במקום דאיכא למיתלי בהיתר, ול”ש אם יכול להשיג במקום אחר או לאו. וראה עוד בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”א סי’ עב). וש”מ דאף באיסור דאורייתא תולין. וכן הוכיח מכאן בשו”ת עין יצחק – ספקטור ח”א (סימן יג), ע”ש.
וא”כ נראה לכאו’ דהוא הדין בנד”ד, כיון ששירם אלו אלו מיועדים לשומען גם בימות החול, ואפשר לתלות שישתמשו בהם בהיתר ולא בשבת, ע”כ מעיקר הדין היה נראה להתיר. וכיוצ”ב סמך להתיר בשו”ת חתם סופר (חיו”ד סי’ יט) למכור ביצים לעכו”ם אף שמצווים הם באבר מן החי, ואפי’ בביצים הטרופות בקערה, התיר שם משום דאיכא למיתלי בהיתר שמא ישתמשו בזה לשאר מלאכות וכגון, לדבק, והגם שזוהי תלייה דחוקה ורחוקה. וכן חזיתי בשו”ת יחווה דעת ח”ג (סי סז) שהתיר למכור שמלות וחולצות של נשים ללא שרוולים, לפי שיש לתלות בהיתר שמא ילבשו מתחת לזה בגדים. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ב (חיו”ד סימן סב).
אלא שבריטב”א בע”ז (דף טו: ד”ה מתקיף) מבואר דהתלייה צריכה להיות בדבר דאיכא אומדנא דמוכח לקולא, אבל כל שיש רגליים לדבר איסור, אסור מדרבנן. וכן מוכח מדברי הגמרא בקידושין (לב.) דא”ל קרע שיראי וכו’ איחזי אי רתח אי לא רתח, והק’ הגמ’, ודלמא רתח וקעבר אלפני עור ע”ש. ומוכח דאפי’ בספק איכא לפני עור, ולכאו’ צ”ע מהמתני’ בשביעית דשרי למכור פרה לחשוד דדלמא לרדיא קבעיא ליה, וצ”ל דגם במיעוט יש חילוק בין מיעוט המצוי למיעוט שאינו מצוי, ואסרו במיעוט שאינו מצוי. ובקרע שיראי נמי י”ל, דהוי קרוב לודאי דרתח. וכעי”ז כתב ליישב בשו”ת עין יצחק – ספקטור ח”א (או”ח סי’ יג אות א’). (וע”ש עוד מה שכתב ליישב מההיא דנדרים סב. ודו”ק). וכן יש להוכיח לענ”ד מהגמ’ בע”ז (דף טו:), אלו כלים שאין אדם רשאי למוכרם בשביעית וכו’, כל היכא דאיכא למיתלא תלינן, וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן. והתם נמי איכא קצת למיתלי דשמא רוצה כלים אלו לשנה הבאה, ובהכרח דאין אדם קונה כלים מהשנה לשנה הבאה ומעשיו מוכיחים דרוצה כלים אלו לשביעית, וקוראת לזה הגמ’ ליכא למיתלי. וכ”כ שם הריטב”א, דהתם איכא קצת למתלי בהיתרא ואפ”ה לא תלינן, והיינו כמו שביארנו דהיכא דיש רגליים מוכיחות שכוונתו לאיסור אין תולים במיעוט. וראה עוד בשו”ת ציץ אליעזר ח”ד (סימן ה’ פרק ד’). ובנד”ד שמא הוי כרגליים לדבר לאיסורא, דהרי מסתבר שבמקומות פרוצים דשכיחי רבים מחללי שבתות, קרוב לודאי שלא ימלט שאפילו אחד ישתמש במכשיר זה בשבת, ונמצא מכשילו.
ה). אלא דמ”מ דעת רוב הראשונים, ומכללם הרמב”ן הרשב”א הריטב”א והר”ן (גיטין סא.), דבכל אופן דאיכא הנאה כגון במכר שמרוויח מעות, אף אם ליכא דרכי שלום, מותר למכור דבר איסור כשיש לתלות בהיתר, ואפילו בתלייה רחוקה, והביאו ראיה מירושלמי (שביעית פ”ה מ”ו) דמותר לאשה להשאיל לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור, ואפילו כשיודעת שאין לה פירות של היתר שאינם קדושים בקדושת שביעית, מפני שאפשר שרוצה נפה בשביל לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחיים לטחון בו סמנים, תנור לטמון בו פשתן. ואע”פ שדברים אלו מעט רחוקים מהמציאות כיון שרוב הכלים האלו לא מיועדים לתשמישים מסוג זה, והתירו השאלתן במקום דאיכא הנאה, (ושמפני כך המשנה בגיטין סא. הוצרכה להגיע לטעמא דדרכי שלום, לפי ששם איירי בהשאלה דאין לה רווח, לפיכך אי לאו משום דרכי שלום, אין להתיר, ודלא כר”ת שם בתוס’). וה”ה בנד”ד.
ודומיא דהכי מצינו גם בריטב”א בע”ז (דף סג.) גבי מה דאי’ התם נותן אדם מעות לחמריו ופועליו ואומר להם לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר, והק’ הריטב”א אמאי אין לחוש משום לפני עור, ותי’ דמהכא שמעינן דכל שאין נותנים לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח האיסור אם לאו, אין בו משום לפני עור.
גם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל בספרו מנחת שלמה ח”א (סי’ לה ס”ק ב’) התיר להשכיר דירה לחילוני, וכן למכור לו כלים שאינם טבולים ואע”פ שאפשר וישתמש בהם לבישול נו”ט או שישתמש בקדירות אלו ללא טבילה, מ”מ כיון דלא נותן לו חפצא דאיסורא כנבילה ויין לנזיר, אלא יהיב ליה חפץ של היתר והלה משתמש בו לאיסור, אין לאסור. ובאמת שכבר קדם לו בסברא זו הגאון מהרש”ם ח”ב (סימן קפד) והתיר עפי”ז להשכיר חנותו ליהודי מחלל שבת שמספר בשבת בפרהסיא. והוא הדין בנד”ד דאינו חפצא של איסור הואיל ואפשר להשתמש במכונות אלו בהיתר בימות החול, שרי, ולא דמי לנזיר דלא מצי לשתות היין כלל בהיתר.
ובפרט לפמ”ש בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”א סי’ עב), דגם במקום שאינו יכול לקנות את דבר האיסור במקום האחר ויכול להשיגו רק על ידו, אם אין הדבר מיוחד רק לעבירה, אין בו משום לפני עור, ואף במקום דליכא למיתלי בהיתר כלל, והוכיח כן ממתני’ שביעית (פ”ה משנה ו’) דתנן זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור ולהיתר מותר, ואיירי התם בחשוד על השביעית, ודין זה הוא אף בלא דרכי שלום, והסברא לכך, מפני שתלוי במוכר שהוא מתכוון למכור לו לדבר היתר ונמצא שאין במעשה של המוכר עשיית מכשול לפי שלא נתווסף שום מעשה בשביל העבירה שיעשה, ומה שעל ידי זה יוכל לעשות העבירה, הוא רק גרם שיכשיל את עצמו שזה לא נאסר, ועפי”ז התיר להשכיר אולמות ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות אף אם יודע ודאי שיאכלו שם מאכלות אסורות וכן ירקדו שם בפריצות, כיון שהאולם מיועד גם לדברי היתר, וזה אינו מדין תלייה בהיתר, אלא אף אם ליכא למיתלי כלל, כגון, שאמרו לו שיעשו שם איסור, מ”מ מותר להשכיר להם כיון שמחשיב את השכירות לדברי ההיתר שבשכירות. ולפי”ז הוא הדין גם בנידון שלפנינו, דמאחר ואין המכונות הללו מיועדות לעבירה, היינו למכירה בשבת דווקא, והמוכר הוא אדם כשר וכוונתו להיתרא, המיקל יש לו ע”מ שיסמוך. והניף ידו בשנית בשו”ת אגרו”מ (חאו”ח ח”ב סי’ פ) אלא ששם הסתייג מעט מהיתר זה, וכתב דלא החליט כן ממש להיתר לפי שלא מצא דין זה מפורש, אולם הסיק, דבמקום הפסד גדול יש לסמוך ע”ז להתיר.
ולכאו’ היה מקום להקשות על יסוד האגרו”מ ממה דמבואר בע”ז (טו:) דאסור לאומן למכור כלי חרישה של שביעית, משום דליכא למיתלי בהיתר, (דאין לומר דקונה לשנה הבאה דא”כ למה לי מהשתא), ואף דכלי חרישה עומדים ג”כ להיתר והוי ככלי המיוחד לאיסור ולהיתר דשרי אף דודאי יעשה בהם איסור, וצ”ל דכיון דהשתא אין יכול לעשות בהם היתר, הוי ככלי שמיוחד לאיסור ולא לאיסור ולהיתר, וע”ע באגרו”מ שם משכ”ב. וסמך ע”ד בשו”ת יביע אומר ח”ב (חאו”ח סי’ טו), ובח”ט (או”ח סי’ קט בהערותיו על האול”צ), לענין מכירת והשכרת דירות למחללי שבת.
עוד יש לצרף סמך לקולא, עפמ”ש בשו”ת כתב סופר (יו”ד סימן פג) דכל שאינו מסייע לגוף העבירה בשעת העבירה, ליכא איסור מסייע, ומקורו מרש”י בגיטין (סא.). ולדידיה ה”ה בנד”ד דבשעת העבירה אין נעשה איסור סיוע אלא לאחר זמן. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ב (סימן סב) ללמד זכות על המוכרים בגדי פריצות נשים, ונסתמך ג”כ ע”ד הכת”ס הנז’. (ומה שכתב להקשות ע”ד מההיא דנזיר דג”כ אינן הסיוע בשעת העבירה אלא אח”כ כשישתה, לענ”ד יש ליישב, דיין לנזיר הוי כחפצא דאיסור, וכמו שנתבאר לעיל, ולפיכך אף שיעשה אח”כ את האיסור לעולם הוי כמכשילו בידים, אבל היכא שנותן לו דבר היתר אף שהוא ישתמש בו באיסור, אין אסור אלא אם כן מסייע בשעת העבירה).
עוד יש לצרף לסניף מ”ש הש”ך (יו”ד סי’ קנא ס”ק ו’) דבישראל מומר אין איסור של לפני עור ולא איסורא דמסייע, וכתב הדגול מרבבה (שם) דמ”ש הש”ך דבישראל מומר מותר, לאו דווקא ישראל מומר, אלא כל ישראל שעושה עבירה במזיד, אין ישראל אחר מחויב להפרישו, ודווקא אם העובר הוא שוגג יש חיוב להפרישו. (אולם נראה, דאף הש”ך לא התיר אלא במסייע דהוא איסור דרבנן, והיינו בחד עברא דנהרא ולא בתרי עברי דנהרא דהוא איסור דלפני עור דאורייתא).
