מקורות ונימוקים:
א). בתוספות בנדה (סט. ד”ה שבעה) כתבו, דספירת לילה אינה ספירה, וכן נראה מדברי רמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק ו’ הלכה ט’) וז”ל: ראתה דם בימי זיבתה, בין שראתה בתחילת הלילה בין שראתה בסוף היום הרי אותו היום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה, ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת אחר שתנץ החמה ומשמרת כל היום, אם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד היום הטמא והרי היא מותרת לבעלה לערב. וכן מפורש בגמרא מגילה (כ.) דסלקא דעתך דבלילה ליעבד מיקצת שימור, קמ”ל כיון דבעי ספירה, ספירה ביממא היא.
וכן נראה מדברי הסמ”ג והסמ”ק וסה”ת והמרדכי הובאו דבריהם בב”י (סי’ קצו) שכתבו, שצריכה לבדוק בכל ימי השבעה, פעם אחת בשחרית ופעם אחת סמוך לבין השמשות, וכלשון זה תפס השו”ע (סעיף ד’), ומוכח מדבריהם דספירת לילה לא הוי ספירה. וכ”כ האגור המובא בב”י (שם), אשה שספרה ז’ נקיים ובדקה עצמה יום א’ ויום ז’ וכו’, ודווקא יום ז’ אבל ליל ז’, לא.
ואע”ג שהגאון נודע ביהודה (יו”ד קמא סי’ מו) הביא מרש”י פסחים (דף פא ע”א), דס”ל דמהני בדיקת לילה, מ”מ כבר העיר בצדק בשו”ת אור לציון ח”א (חיו”ד סי’ ז’) דע”כ לא כתב רש”י כן אלא אליבא דר’ יוסי דס”ל דשומרת יום כנגד יום מכאן ולהבא היא מטמאה, אבל לרבנן דקי”ל כוותייהו דס”ל דסותרת למפרע, גם רש”י מודה דספירת לילה לא חשיבא ספירה, ושכן מפורש בדברי הרמב”ן בספרו תורת האדם (שער איחוי הקרע דף נ”ד ע”ב) בדעת רש”י, ועיי”ש שהכריח הדבר כן מכמה סוגיות. וטעמא דמילתא, לפי שכתוב וספרה לה “שבעת ימים”, ימים ולא לילות, וכתב האול”צ שלפיכך אין לצרף שיטת רש”י אפילו לסניף.
ונראה דהיינו טעמא, דאין השבעה ימים הללו באים בכדי “להחזיק” את האשה בטהרה, דבזה סגי אפילו בלילה דמא”ש יום או לילה, אלא דבז’ ימי בעינן “ספורים” לפנינו, ומצד ספורים הקפידה התורה דוקא על ספירת יום. וכ”כ לבאר הסד”ט (סי’ קצו ס”ק יט). והחזון איש (הלכות נדה סי’ צב ס”ק יב).
גם הנוב”י (שם) הוכיח מדברי מרן דס”ל דספירת לילה לאו ספירה היא, ממ”ש השו”ע (סי’ קצו ס”א) לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא בודקת במוך דחוק ושיהיה מונח שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאתה מידי כל ספק. ומכיון שהיה המוך מונח שם כל בין השמשות א”כ למה הצריך השו”ע שתהא בודקת ראשון ושביעי והלא היה כבר מוך מונח עד הלילה ומיחשב כבדיקת ראשון, וע”כ דס”ל דבדיקת לילה לאו בדיקה היא. איברא דדברי הנוב”י אינם מוכרחים בדעת מרן, די”ל דלא כתבו השו”ע אלא בדרך עצה טובה וזהירות לכתחילה, ולפיכך בעינן ראשון ושביעי מעיקר הדין. ושו”ר שכן דחו דבריו הרב פרדס רימונים (בפתיחה לסי’ קצו סק”ו), ובספר חדרי דעה (סי’ קצו סק”ד), ובשו”ת יבי”א ח”ה (חיו”ד טז או’ ו’).
אולם מדברי הרשב”א בתוה”ב הנזכר בב”י (סי’ קצו ס”ד) שכתב שאור היום יפה לבדיקה, וכתב הב”י שמה שהשמיטו הרמב”ם והטור דין זה לפי שאינו מעכב, ומשמע מהב”י דהכי ס”ל, שהרי הביאו בשתיקה. ומזה הוכיח הסדרי טהרה (סי’ קצו ס”ק יט), שבדיקת לילה הוי בדיקה, שהרי לא כתב הרשב”א לעשות הבדיקה ביום אלא מצד שאין אור הנר יפה לבדיקה. אלא שכתב הסד”ט (שם) לתלות זאת בשתי הדעות הנזכרים בסעיף ד’, ושהרשב”א לשיטתו אזיל דס”ל כרב דסופן אפילו ללא תחילתן סגי, וע”כ משום דלאו ספורים לפנינו בעינן אלא מוחזקים, ובהכי סגי אפילו בלילה. אבל לדעת רב חנינא דתחילתן וסופן בעינן, א”כ ע”כ דבעינן ימים ספורים לפנינו וא”כ הוא דוקא ביום ולא בלילה. ולפי”ז לדעת מרן דפסק להחמיר כרב חנינא דבעינן תחילתן וסופן, ע”כ דס”ל ספירת לילה לאו ספירה היא.
איברא דהיה מקום לדחות דברי הסד”ט, די”ל דהרשב”א קאי על בדיקת העד, ולא על עצם בדיקת האשה, ולפיכך הביא הב”י דברי הרשב”א בשתיקה, ואם כדברי הס”ט היה לו להעיר שלדברי הסמ”ג, לא מהני. ועוד שא”כ הרמ”א בהגה (סעיף ד’) שהביא דברי הרשב”א פליג על השו”ע ומיקל בספירת לילה, ואין משמעות דברי הרמ”א הכי, שהרי גם לכאו’ הרמ”א מחמיר שראשון ושביעי לעיכובא הוי. ועי’ בשו”ת דברי יציב (יו”ד סי’ ק), משכ”ב. גם בשו”ת בית שלמה (סימן מא) ביאר דברי הרשב”א במ”ש לאור הנר, היינו בבית אפל, או ביום המעונן, או אחר עלוה”ש או שלא בדקה את העד עד הלילה, אבל גוף הבדיקה נעשתה ביום. וכ”כ בשיעורי שבה”ל (סי’ קצו ס”ד) דפשט דברי הרמ”א מורים כדברי הבית שלמה. גם מרן החזון איש (סי’ צב ס”ק יב) בתחילה צידד, להתיר בדיקה בלילה לפי שענין הבדיקה להחזיקה הטהרה, וסגי במעת לעת בין ביום ובין בלילה, ושב חזר וכתב, שהבדיקה צריכה להיות ביום דוקא, כיון שהבדיקה עניינה ספירה וספירה היינו ימים דהקפידה התורה ביום דוקא.
אולם היה נראה להוכיח מדברי הב”י (סי’ קצו סעיף יב) דס”ל דספירת לילה הוי ספירה, ממה שהביא דברי הרא”ש שכתב, דפולטת ביום האחרון אינה סותרת, דאמרינן ביה מקצת היום ככולו וכבר עלו לה ז”נ, ודן הב”י האם דינא הכי גם בליל ז’, יעו”ש. ולכאו’ אם נימא דבדיקת לילה לא הוי בדיקה, כיצד יעלה לה מקצת הלילה ליום ז’, והלא חסר בדיקת ז’, ומה כלל נידונו של הב”י. איברא דיש לדחות, דהתם איירי אליבא דהרא”ש דס”ל כרב דסגי בבדיקה אחת. א”נ יש לומר, דהתם איירי מדאו’ דבלא”ה מדרבנן אסור לה לשמש עד כלות יום הז’, וא”כ נידונו של הב”י הוא מה”ת, והבדיקות אפשר דהם מדרבנן גם אליבא דהב”י. (ומ”ש אין להקל בספק כרת, היינו חומר כרת, וכבר פי’ כן כמה אחרונים, ואכמ”ל).
ומכאן תמהתי טובא עמ”ש בספר דרכי טהרה (פרק יד ס”ד) להגר”מ אליהו זצוק”ל שכתב בפשיטות, שאשה שקשה לה לעשות הבדיקות בז”נ ביום תעשם בלילה, ואם גם זה קשה לה, כגון אחר לידה אפשר להסתמך על בדיקה אחת ביום או בלילה. עכ”ל. וחלילה לומר שהוראה כזו יצאה תח”י צדיק, ונהי דהנוב”י צירף דעת רש”י לעוד צירופים, אבל להקל על סמך זה לחוד, ישתקע הדבר ולא יאמר. ומה שצויין שם בהגה לדברי הרמ”א (סי’ קצו סעי’ ד’), כבר נתבאר דיש פלוגתא גדולה האחרונים בהבנת דברי הרשב”א שממנו נובעת הגה’ הרמ”א. ובספרי דרכי טהרה במהדורה חדשה הוסיפו המגיהים שכ”כ החזו”א, והנה כל המעיין ישר בחזו”א (סי’ צב ס”ק יא) יחזה דאדרבה בחזו”א מבואר כל בתר היפכא וכפי שכתבי בשמו לעיל. וצ”ע.
ב). ולענ”ד נראה דגם אם נימא דיש שיטה כזו דס”ל דספירת לילה הוי ספירה וכמ”ש הנוב”י, וכ”כ הפרדס רימונים (פתיחה לסי’ קצו ד”ה המורם לנו), מ”מ קשה לצרפה לסניף בנד”ד, ולא מבעיא בבדיקת הפס”ט, אלא אפילו בבדיקת יום ראשון, שהרי בעינן בבדיקות אלו בדיקת חורין וסדקין וכמ”ש הרא”ש והרשב”א הובאו דבריהם בב”י (סי’ קצו ס”ו), ואף שהראב”ד כתב דלא בעינן חו”ס אלא לטהרות, וגם הרמב”ן היקל בבדיקה כל דהיא בבדיקות של ז”נ, (ולא בהפסק טהרה), וע”ע בשו”ת נודע ביהודה (קמא סימן מו) שכתב שגם מדברי הרי”ף והרמב”ם נראה שאין צריך בדיקת חו”ס, אלא שלמעשה לא מלאו ליבו להקל. מ”מ מדברי מרן ב”י נראה שהחמיר בזה גם בדיעבד, ואם לא עשתה חו”ס בראשון ושביעי וכן בהפס”ט הוי לעיכובא, והביא שכן דעת הרשב”א והכי ס”ל לסמ”ג, לסמ”ק ולהרא”ש, וגם הטור סיים, שאם לא עשתה כן, לא הוי אלא קינוח ולא יצאה ידי בדיקה. ונראה שהב”י תפס כוותיהו דאין להקל ללא חו”ס שהרי הוי ספק כרת, (וכמ”ש הב”י לענין בדיקת ראשון ושביעי), וכן נראה מדברי הרמ”א (שם) דאם לא עשתה בדיקת חורים וסדקים, לא יצאה יד”ח בדיקה אף בדיעבד. ועי’ גם בחוו”ד (סי’ קצו ביאורים סק”ד) שדחה דברי הנוב”י, וכתב, דבדיקת חו”ס היא חובה גמורה.
ג). והגם שכתב הסד”ט (ס”ק כג) שאשה בעלת שחין ופצעים שאינה יכולה להיטהר, יש לסמוך על דעת הראב”ד שאינה צריכה בדיקת חו”ס, ושכן מוכח מבדיקת בתולה, וע”כ הסיק, שבדיקת חו”ס היא מדרבנן. (ולכאו’ ממ”ש הב”י דהוי “ספק כרת”, מוכח דס”ל דהבדיקות הוי מה”ת, וקינוח לא שמיה בדיקה, וכ”כ כמה אחרונים בדבריו, עי’ בשו”ת בית דוד ובסד”ט, מ”מ י”ל דמה”ת סגי בקינוח מעט, אבל חו”ס הוי מדרבנן, ועי’ בשו”ת בית ובטה”ב ח”ב עמ’ שסז). מ”מ היינו דווקא היכא דא”א לה להיטהר, אבל היכא דיכולה לעשות כן אלא דאיתרע ושכחה, אין להתיר. ואף שכתב בשו”ת בנין ציון ח”א (סי’ עא) שמכיון שעיקר דין זה אי בעינן בדיקת חו”ס שנוי במחלוקת וכמ”ש הנוב”י, בצירוף עוד ספק יש להקל, מ”מ בשני האופנים של שאלתנו אין להקל, שהרי כשעשתה הפסק ויצא לא נקי, ואנו רוצים לסמוך על המוך בתור הפסק, אין כאן ס”ס, וכן בנידון השני, אם נאמר שהמוך יעלה לה כספירת לילה, הרי אנו נצטרך לצרף ספק נוסף, שבמוך סגי ללא בדיקת חו”ס, והוי צירוף תרי ריעותות יחד, ובזה אין להקל.
ד). ואף אם נימא דקודם שהכניסה סובבה מעט את המוך וכפי שמצוי, מ”מ לא חשיבא בדיקת חו”ס, ואף שנשאר המוך שם במשך זמן, מ”מ לא הוי זה בכלל חו”ס, וכמ”ש הגאון חוות דעת (סי’ קצא סק”ח) שרק אם ממלא את כל בית הרחם במוך עד שיתכסה כל בית התורפה, זה חשיב מוך דחוק, אבל בלא”ה י”ל שמא נתכווץ. ואע”ג דאנו נוקטים בזה שלא כדברי החוו”ד וכן נוהגים נשים צדקניות לשים מוך קטן ובזה סגי, ויש להם ע”מ שיסמוכו, וכמ”ש בספר טהרת הבית (עמ’ רסא ואילך), מ”מ היינו דוקא במוך שאינו מעכב את טהרתה שהרי אינו אלא זהירות על צד הנכון וכמבואר ברשב”א, ובדיקה בלא”ה עושות קודם לכן להחזיקה בטהרה. אבל בבדיקת ראשון דבעינן בדיקה גמורה בחו”ס וכ”ש בהפסק טהרה, מוך זה לא יעלה לה. ואע”ג שבספר חוט השני (עמ’ רמו סק”ד) כתב, שעד ששהה זמן ממושך שנמצא באו”מ, יש טעם לומר שהוא במקום בדיקת חו”ס, ועל כן במקום שיש עוד צירופים להקל מצרפים גם את זה. אבל בנד”ד אין לנו צירוף נוסף להקל, שהרי אם אתה מחשיב את המוך בתור הפסק, הוי צירוף אחד גרידא.
ה). ואע”ג שבשו”ת רע”א (סוף סי’ ס), היקל גם ללא בדיקת חו”ס באופן שיש לה טבעת ברחם, מ”מ התם הדגיש שדוקא אם הכניסתו כ”כ בעומק עד שיכנס לפנים ממקום שהשמש דש סמוך לפי האם ממש דבזה יש לומר דהוי הוכחה דאם המקור זב היה נוטף על המוך ולא בעי בדיקת חו”ס, והביא ראיה לזה ממה דס”ל לכמה פוסקים דביום א’ בעינן ידיים בין עיניה כל בין השמשות והיינו מוך דחוק כל בה”ש, ולכאורה מה מהני אף דבודקת מקודם בחורים ובסדקים מ”מ מהיכן ידעינן דפסק המקור כל בה”ש דלמא זב לצדדים ולא נצטבע המוך, ואע”ג שהחוות דעת (סימן קצ”א ס”ח) יישב זאת, שמניח חוץ לרחם גם כן מוך הרבה ולכסות מבחוץ כל בית התורפה דאם הי’ הדם נופל הי’ לו למצוא במוך שבחוץ, אינו מספיק, דמכל מקום דלמא עדיין הדם עצור בסדקי הרחם, ולא מצינו שיהי’ חיוב אחרי הסרת המוך לחזור ולבדוק כל בית הסתרים בחו”ס. עכת”ד. ומ”מ מכיון שאין אנו נוהגים לעשות כדברי הרע”א ולהכניס את המוך כ”כ בעומק, ומאידך אין אנו עושים כדברי החוו”ד למלאות המקום במוכין, א”כ הדרא חובת בדיקה בחו”ס.
ו). וכששימשתי בבית הוראה אפיקי מים אצל הגר”מ פנירי שליט”א, היו רגילים להורות להחשיב את המוך בתור הפסק כשההפסק היה יוצא מקולקל, וכשתמהתי על זאת, אמר לי מורי הנ”ל דכיון שהולכת ברגלה, הרי דחשיבה כבדיקת חו”ס ובצירוף זה שסיבבה מעט, יש להקל. וכ”כ בספרו אבני שהם ח”ב (מהדו”ב עמ’ תשעו) שאם דחפתו בעומק, יש להקל. ולאחר המחילה, אנכי בער ולא אבין, דהיכן מצינו שאם הולכת ברגליה הרי זה כבדיקת חו”ס, שהרי נהי דמצינו בטשו”ע (סי’ קצו סעי’ יג) דאם הלכה מפליטה את הזרע, מ”מ מה ראיה היא לענין בדיקת חו”ס, ומה שמסובבת מעט וחצי סיבוב רק בכדי שיהא לה נח לדוחפה פנימה, לאו שמיה בדיקה. ומ”ש בשו”ת עולת יצחק – רצאבי ח”ב (סי’ קצב), תמוה לענ”ד. ומ”ש בספר אבני שהם (שם) שכן מצא בס’ חדרי דעה (דף צא) שכתב דהפוסקת בראשון לראייתה והניחה מוך דחוק עד צאה”כ של שני, חשיבא כבדיקה בשני דמהני אפילו שחרית. וכתב הרב אבני שהם לדייק מיניה, שמוך דחוק עולה לבדיקת הפסק טהרה, דבריו מרפסין איגרא, שהרי התם איירי שעשתה קודם לכן בדיקה בחו”ס שפיר, ואח”כ הניחה מוך עד הלילה, ואת המוך הנ”ל אנו מחשיבים כספירת לילה וכדעת הנוב”י, אולם להחשיב מוך גרידא כהפסק ללא חו”ס זה מהכת”ת שיקל, ועוד, מי יימר דלא איירי במוך שדיבר בו החוו”ד שמילאת את כל המקום במוכין, שבכה”ג ודאי חשיב בדיקת חו”ס. גם מה שהביא מספר לבושי עז (סי’ קצו בסיכום לס”ג או’ ח’) בשם הגריש”א זצ”ל, דאם שטפה או”מ מפנים ואין לה שהות להמתין, לכתחילה תעשה בדיקת חו”ס ותניח מוך ותשאירנו שם עד הלילה, אינו ענין לנד”ד, דהתם שפיר עשתה קודם לכן בדיקת חו”ס ובשעת הדחק מהני גם היכא ששטפה וכמ”ש בספר טה”ב, ולחששא שמא חזרה וראתה לזה מהני המוך, אבל להחשיבו כהפסק לכל דבר וענין מאן דכר שמיה. עוד ראיתי בספרו אבני שהם (מדו’ תשע”ב עמ’ תשא) שכתב שהבודקת בטמפון לא עלתה לה בדיקה אפילו בדיעבד. ושכ”כ בשו”ת באר משה ח”ו (סי’ קלח או’ ג’), וע”ע במילואים (למהדו”ב עמ’ כו) מה שניסה לחלק בין הדבקים, ולא”ה כל דבריו דחויים. ומה שהביא ראיה מס’ מסורת משה – פינשטיין, אינה ראיה למעיין.
ז). ואהכ”נ גם בראתה יום אחד והפסיקה בטהרה, דבעינן מוך מעיקר הדין וכמבואר ברמב”ם וברמב”ן וכן מורה בפשיטות לשון השו”ע (סעיף ב’) דמוך הוא לעיכובא במעיין פתוח, וא”כ חייבת מוך כל בין השמשות בכדי להחזיקה בטהרה לפי שמעיינה פתוח, לא יועיל מוך זה המצוי בנינו, וגם אם עשתה קודם השקיעה בדיקה כדת בחו”ס ויצאה טהורה, שהרי אנו צריכים להחזיקה בטהרה כל בין השמשות ולהוכיח שפסק מעיינה ולא חזרה וראתה. ומכיון שבהפסק טהרה בעינן בדיקת חו”ס, מה שמניחה מוך זה המצוי בנינו אינו יכול לעלות לה לבדיקת חו”ס, ורק מוך דחוק הממלא את כל חלל בית הרחם מועיל לה להפסק ביום הראשון, ובשלמא אם היו עושות כמ”ש הרע”א (סוף סי’ ס) לדוחקו בעומק עד שהשמש דש, אך למעשה אין נוהגות כן אלא דוחקות עד מקום שידן מגעת, והוא דלא כחד. וכן כתבו להעיר לדינא בספרי בדי השולחן (סי’ קצו בביאורים ד”ה צריכה), ובספר טללי טוהר (פ”ה אות מה ושם בהע’ קו, קז) בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל, ובספר הוראה ברורה (סי’ קצו בביה”ל ד”ה צריכה), דביום ראשון שפסקה בטהרה, חייבת לעשות בדיקה כדת כל בין השמשות או שתדחה הספירה ותתחיל ממחרת למנות.
ח). ולא נעלם מעיני מה שכתב מרן הגרע”י זצוק”ל בספרו הליכות עולם ח”ה (פרשת צו או י’) שבדיקת המוך כוללת גם בדיקת חורים וסדקים, אלא שלענ”ד הדברים צ”ע, שהרי במוך המצוי אין כאן בדיקת חו”ס ולפי דעת מרן הדבר מעכב בהפסק טהרה, וכן כתב בספר שיעורי שבה”ל (סי’ קצו או’ יג) דמכיון שהיום אין עושים מוך דחוק באופן שדיבר החוו”ד, אלא מניחים חתיכת בד באו”מ ואין ממלאים כל החלל, בזה לכו”ע צריכה בדיקת חו”ס לפני המוך דחוק, “ואפילו בדיעבד לא מהני מוך דחוק בכהאי גוונא”, דאע”ג דהרמב”ן והרשב”א היקלו בבדיקת ז”נ שלא צריך חו”ס, מ”מ בהפסק טהרה לכו”ע צריכה חו”ס. וסיים, דרבים טועים בזה וסבורים שעיקר הבדיקה היא במוך דחוק, ויש לברר אצל הנשים ולהורות להם שיעשו בדיקת חו”ס רגילה תחילה ואח”כ להשאירו כמוך דחוק. עכ”ל. אתה הראת לדעת, דאין לצרף את המוך כבדיקת חו”ס, ולפיכך היכא שההפסק לא יצא טוב, אין להסתמך על המוך בתור הפסק, שהרי אין כאן חו”ס וזה מעכב לכל הדעות. ואפילו סובבה מעט קודם שהכניסה כפי שמצוי, לא סגי בהכי. וע”כ אף שיש פוסקים שלימדו זכות על מה שנהגו לעשות בדיקות בראשון או בז’ בלבד, עי’ בשו”ת רב פעלים ח”ב (חיו”ד סי’ טז) בשם הרב בית דוד והגרח”פ פלאג’י, מ”מ הפסק כדת בחו”ס ודאי בעינן אפילו לשיטתייהו.
ושו”ר עתה בספר אבני טוהר (עמ’ תקכט) שהביא בשם קובץ שם משמעון – דרור ח”ג (עמ’ 68), ששאל את מרן הרב זצ”ל על פתגמא דנן, והשיב לו שכוונתו במ”ש בספרו הליכו”ע שמוך עולה לבדיקת חו”ס, היינו במוך שכתב החוות דעת שממלא את כל חלל הרחם, וראיה לזה שהרי במקורות שם הביא מ”ש הגר”ש משאש בשו”ת שמש ומגן ח”ב (חיו”ד סי’ ט’), שהביא דברי החוו”ד והסכים עימו. ולפי”ז אתי שפיר שגם דעת מרן הרב זצ”ל כדברנו.
ולפי”ז גם מה שכתב בשו”ת יבי”א ח”ה (חיו”ד סי’ טז) להקל בנד”ד, היינו כשעשתה רק מוך ושביעי בלבד, ומכיון שנשאר המוך עד הלילה יש לצרף את הדעות דס”ל דספירת לילה הוי ספירה. אולם לפי מה שנתבאר אף לדבריו היינו דווקא בכהאי גוונא שהמוך היה דחוק וממלא את כל בית הרחם, וכיון שלא עושות כן היום א”כ נפל פיתא בבירא.
ולא ידעתי על מה סומכים בכמה בתי הוראה שמורים ובאים, שהיכא שיצא ההפסק בעייתי, מצרפים את המוך בתור ראשון לבדיקה, וכן מקילין להחשיבו בתור ספירת ראשון, ולענ”ד נוגעים הם בספק איסור כרת ה’ יצילנו.
