מקורות ונימוקים:
המגיד משנה (בפרק ב’ מהלכות שבת הלכה י”ד) כתב, שחולה שיש בו סכנה מחללים עליו את השבת לכל צרכיו, ואף על פי שאין סכנה במניעת הדבר שעושים לו. ע”כ. והובא להלכה בבית יוסף (או”ח סימן שכ”ח). ובשלחן ערוך (סימן שכ”ח סעיף ד’) פסק כדברי הרב המגיד, שאפילו אם אין שם מומחים עושים לחולה שיש בו סכנה כל מה שרגילים לעשות לו בחול. וכן כתב המגן אברהם שם בדעת מרן הש”ע. ולכאורה היה נראה שנידון דידן תלוי במחלוקת הפוסקים אם השבת דחויה אצל פקוח נפש, או הותרה לגמרי לגבי פקוח נפש, והגר”א כתב, שבודאי שבת דחויה היא אצל פקוח נפש, ומוכיח כן מלשון הרמב”ם (ריש פרק ב’ מהלכות שבת): השבת דחויה אצל סכנת נפשות. אף על פי שגם מרן הכסף משנה שם הבין כן בדעת הרמב”ם, והשוה דין זה למה שכתב הרמב”ם בפרק ד’ מהלכות ביאת מקדש שטומאה דחויה היא בצבור, ולא הותרה, והוא הדין לפקוח נפש בשבת, ושכן כתבו הרשב”א והר”ן. ע”ש. וכן כתב עוד מרן בבית יוסף (או”ח סימן שכ”ח) בדעת הרמב”ם.
אולם הרמ”א בתשובה (סימן ע”ו), סובר בדעת הרמב”ם ששבת הותרה לגבי פקוח נפש, וכמו שכתב (בפרק ב’ מהלכות שבת הלכה ב’), כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם. ע”ש. ולדבריו צריך לומר דמה שכתב הרמב”ם (בריש פרק ב’ מהלכות שבת) שהשבת דחויה אצל סכנת נפשות, לאו דוקא, וכל כוונתו לומר שאיסור שבת נדחה לגמרי לגבי סכנת נפשות. וכ”כ הגאון הרגאצ’ובי בספר צפנת פענח (ריש פרק ב’ מהלכות שבת), שמה שכתב רבינו דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, אינו רוצה לומר אם דחויה אם הותרה, אלא כוונתו שלא תאמר שיש איסור שבת ורק הסכנה דוחה את השבת, אלא גוף השבת נדחה מפני הסכנה, ולכן כתב, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי היא כחול וכו’, ונמצא שלגבי חולה שיש בו סכנת נפשות אין כאן שבת, וכל צרכיו נעשים בשבת אף על פי שבלא הן לא ימות, שכיון שהוא מסוכן והוא צריך להם מותר, וכמו שכתב הרב המגיד לקמן בהלכה י”ד. ע”כ.
והמשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שכ”ח סעיף ד’) כתב על מה שכתב מרן השלחן ערוך, מכה של חלל אינה צריכה אומד (אם יש סכנה לשעתה), שאפילו אם אין שם בקיאים והחולה אינו אומר כלום, עושים לחולה כל מה שרגילים לעשות לו בחול. וזה תוכן דברי הביאור הלכה: זהו לשון הרמב”ן בתורת האדם, וכתב המגיד משנה: שמזה משמע שאף על פי שאין סכנה במניעת הדבר ההוא מותר לעשותו. ולפע”ד צריך עיון, שלפי הנראה הרבה פוסקים חולקים על זה, שהרי רש”י פירש שחולה שיש בו סכנה היינו שמסוכן הוא בלעדי התרופה ההיא. וכבר הביאו בבית יוסף. והר”ן על הרי”ף כתב כפירוש רש”י. ועוד שביומא (פ”ב ע”א) שנינו, חולה מאכילים אותו על פי בקיאים. ופירש רש”י: אם יאמרו הרופאים שמסוכן הוא אם אינו אוכל. ובלא אומדנא אין מאכילים אותו, וממילא הוא הדין לענין חילול שבת. וכן מבואר בתוספות שבת (קכ”ח ע”ב) ובמאירי שם. וכן דעת הרשב”א בתשובה (סימן רי”ד) שכתב שמסוכן הוא אצל אכילה וכו’ ונאכילהו ביום הכפורים. והוא הדין לענין שבת. גם מדברי הרמב”ן אין ראיה כל כך וכו’. אולם מצאתי לאיזה פוסקים שכתבו כדברי המגיד משנה, וכו’, זו לשון הרשב”ץ חלק א’ (סימן נ”ד): ואפילו הבערה שהיא מלאכה גמורה עושים אותה בשביל חולה שיש בו סכנה, ואף על פי שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר, אלא שאנו צריכים לה לצרכי רפואתו, וכדתניא (שבת קכ”ח ע”ב) ואם היתה צריכה לנר מדליקים לה, ואפילו היא סומא, ואף על גב דלא חזיא, אתובי מיתבא דעתה, סברא אי איכא מידי חזיא חברתי ועבדה לי. מכאן נראה שאפילו משום ישוב דעתו של החולה אף על פי שאין צריך לרפואתו אלא ליישוב דעתו בלבד, מחללים עליו שבת. והוא הדין שאר מלאכות שהחולה מתיישבת דעתו בהן עושים אותן בשבת. ומשמע דסבירא ליה כהמגיד משנה. וכן מצאתי להמאירי בסוף יומא. ובאור זרוע הלכות יולדת מצאתי שיש מחלוקת בזה. והסיק שיש להחמיר בזה באיסורי תורה. עכת”ד.
ומבואר עכ”פ מדברי המ”ב שבאיסור דרבנן יש להקל, ועל כן בהקלדה במקלדת דהוי איסור דרבנן שהרי אינה כתיבה בדיו וסממנים אלא בלדים הנכתבים על ידי אור, אין להחמיר גם לדבריו.
והגאון רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות על יבמות (סימן י”ח אות ה’), הביא דברי המגיד משנה ומרן השלחן ערוך, והערת המשנה ברורה בביאור הלכה הנ”ל. וכתב ליישב, כי הנה קיימא לן בשבת (קל”ג ע”ב) המל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר אף על ציצין שאינן מעכבין את המילה, פירש אינו חוזר עליהם. והיינו טעמא, משום דציצין שאינן מעכבין, אינן דוחים שבת, שאין חיובם אלא מטעם הידור מצוה, ומכל מקום היכא דלא פירש שייכים הם למילה עצמה, וכיון שניתנה השבת להדחות אצל מילה, צריך לעשות המילה בשבת כדרך שהוא עושה בחול, משום שהשבת הותרה אצל מילה, ושבת וחול שוים בזה. וכעין מה שאמרו ביומא (מ”ו ע”ב) שבת הותרה בצבור לגבי עבודה, ורק היכא דפירש לגמרי כבר נגמרה גוף המצוה וההידור בלבד אינו דוחה שבת. והכי נמי סבירא ליה להמגיד משנה וסיעתו המתירים לעשות לחולה כדרך שרגילים לעשות בחול, שהשבת הותרה אצל פקוח נפש, וכמו שכתב הרא”ש סוף יומא בשם מהר”ם מרוטנבורג, ומדמה לה להיתר אוכל נפש ביום טוב, שבודאי אינו מתורת דחיה בלבד. אבל נבלה לחולה לא הותרה אלא דחויה היא, וכדמוכח בשו”ת התשב”ץ שדוקא שבת הותרה אצל פקוח נפש דילפינן הכי מקל וחומר ומקראי, מה שאין כן בכל האיסורים שאינם אלא מתורת דחיה, ולכן ביום הכפורים שאינו אלא מתורת דחיה צריך אומד על פי בקיאים, דהתם ליכא היתרא דציצין שאין מעכבין וכו’. עכת”ד.
אולם הרדב”ז בתשובה חלק ד’ (סימן ק”ל) נשאל, האם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהם צורך כל כך לחולה, והשיב, דבר זה שנוי במחלוקת בין הפוסקים, ואני מן המקילים שדחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, ולכן מותר לעשות לו אפילו דברים שאין בהם צורך כל כך, שאפשר שאם לא תעשה לו דברים שיש בהם קצת צורך, יבא להמנע גם מדברים שיש בהם צורך הרבה, והדבר ידוע שאפילו ספק ספקא של פקוח נפש דוחה את השבת, לפיכך שוחטים לחולה בשבת ואין מאכילים אותו נבלה שהיא באיסור לאו בלבד, כי שמא ידע החולה שהיא נבלה ויקוץ בה ויסתכן. ומה שכתב הר”ן בטעמו של דבר זה, לא נתיישב אצלי, וכמש”כ בתשובה אחרת. ע”כ. ומבואר להדיא שאף על פי שדעת הרדב”ז שהשבת דחויה אצל סכנת נפשות, ולא הותרה לגמרי, מכל מקום סבירא ליה להקל כדברי המגיד משנה, שעושים לחולה דברים שיש בהם צורך קצת, אף על פי שאין במניעתם סכנה לחולה. ודבריו מפורשים יותר בשו”ת הרדב”ז חלק ד’ (סימן ס”ו) שכתב, ודע שכלל גדול יש בידי שהשבת דחויה היא אצל חולה שיש בו סכנה, אבל לא הותרה השבת אצלו, ולא אמרינן שהרי היא כחול אצלו, כמו שאמרו (בביצה ו’ ע”א) יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, ונפקא מינה שמותר לעשות בשבת לחולה שיש בו סכנה הדברים שנוהגים לעשות לאותו חולי בחול, אבל אין עושים לו דברים שאין רגילים לעשות לאותו חולי, אלא אם כן על פי רופא אומן שאמר שצריך. ע”ש.
ולפי זה גם לסברת האומרים ששבת דחויה היא אצל פקוח נפש, יש לומר שמודים לסברת המגיד משנה, מטעמו של הרדב”ז הנ”ל. וכן העלה מרן הגר”ע יוסף בשו”ת יחוה דעת ח”ד (סי’ ל), ובספרו חזון עובדיה שבת ח”ג (עמ’ שכג). ועל כן גם בנד”ד, יש לך לכתוב כהרגלך במקלדת, כיון שיש בה צורך לחולים, ואף שאפשר שאין במניעת הכתיבה, חשש להתגברות החולי, מ”מ יש להתיר מהטעם שנתבאר.
