שאלה:
חברי התקשה להחנות את רכבו במקום צר, הצעתי את עזרתי להחנות עבורו את הרכב, אך לצערי נתקלתי בעמוד ופח הרכב ניזוק. אני התכוונתי לטובה, האם עלי לשאת בנזק?
תשובה:
אכן עליך לשאת בנזק. כוונה לטובה אינה פוטרת בנזיקין המחייבים בדיני אדם, היות ומוטל על האדם להזהר מאוד שלא ינזק ממון חברו, ואפילו אם הזיקו באונס חייב [במקרים בהם פטור המזיק מדיני אדם, כגון בגרמא, יש הפוטרים בדיני שמים, כשלא התכוון להזיק].
כמובן שמן הראוי שהניזק יתחשב בכוונתך הטובה, ותגיעו לפשרה.
מקורות ונימוקים:
במסכת בבא קמא דף נו ע”א אמר רבי יהושע, הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ולדעת רב אשי, מדובר באדם שראה אש מתקרבת לקמת חברו, וכיסה את הקמה כדי לעכב את האש, בכך גרם לפטור את מדליק האש, שהרי טמון באש פטור. ומבואר בגמרא, שהחידוש בדין זה הוא, שאע”פ שיכול הטומן לומר, אני עשיתי לך טובה, שכיסיתי את התבואה, ועכבתי את השריפה, מכל מקום חייב בדיני שמים.
נחלקו הראשונים בביאור הגמרא; לדעת תוספות, אפילו אם נכון הדבר שהתכוון לטובה, חייב בדיני שמים, משום שהיה לו להזהר. מאידך דעת המאירי, שאם כוונתו לטובה באמת פטור מדיני שמים, ומה שחייב כאן זה רק אם כוונתו להפקיע את התשלום מדין טמון. וביאור הגמרא שכיון שיכול לומר כוונתי לטובה, ומשום כך פטור מדיני אדם אם יטען כך בב”ד, משום שבכך כבר אין זה דין גרמי, מ”מ חייב בדיני שמים, אם באמת כוונתו להפקיע תשלום, ולא כמו שטען בב”ד. – הרי לדעת התוספות אין לפטור בדיני שמים אף שכוונתו לטובה, ולדעת המאירי פטור בדיני שמים. אמנם יש שכתבו בשם המאירי לפטור גם בדיני אדם כשכוונתו לטובה, ואין זה נכון ללמוד כך בדבריו, וכדלהלן.
לצורך הבנת הענין נעתיק את לשונו של המאירי: “היתה דלקה מתפשטת ובאה, וטמן קמתו של חברו ונעשית טמון באש ונפטר בעל הדלקה מתשלומיה הרי יכול לומר שלטובה נתכון שלא יבער האש כל כך ונמצא שאין כאן כונה להזיק ופטור מדיני אדם ומ”מ חייב בדיני שמים אם היתה כונתו להפקיע את התשלומין” ע”כ. – הדברים צריכים ביאור, שמשמע שסיבת הפטור בדיני אדם היא מכיון שלא התכוון להזיק, והרי זה גרמא, וכל הסוגיא מדברת בענין גרמא, ומשום כך פטור מדיני אדם, ולמה צריך לסיבה זו שלא התכוון להזיק, גם היכן מצאנו לפטור בשביל כוונה, הרי אדם המזיק חייב גם באונס.
המאירי בתחילת דבריו בענין זה, הגדיר את החילוק בין גרמא לגרמי, ושיטתו היא, שכל מזיק שאינו מעשה בידים, אלא גרמא, אבל כוונתו להזיק, וגם אין לו סיוע מאחר במעשה הנזק, זהו “גרמי”, ואם חסר תנאי אחד, כגון, שאין כוונתו להזיק, או שאחר מסייעו, זהו “גרמא”. ועל פי זה כתב את המשך דבריו, בענין הטומן קמתו של חברו, שפטור בדיני אדם, היות ויכול לומר שהתכוון לטובה, ולכן אין זה גרמי, ובדיני שמים חייב, לפי האמת שבכוונתו, שאם כיוון להזיק, חייב, ואם לא פטור.
כך גם פסק בשו”ת מהרי”ט (ח”א סימן צא) לפטור בדיני שמים היכן שכיוון לטובה: “וכי תימא בנזקי אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין ה”מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם לא מחייבי ליה בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק כי כל לבבות דורש ה’ אבל לא ענש על השוגג” ע”כ.
וראה בספר מקור חיים (להרה”ג חיים סאגלוביץ מו”צ בוילנא) סימן כט שכתב שדין אדם מועד לעולם זה כשלא היתה כוונתו לטובה, אבל כשמתכוון לטובה פטור, ובסו”ד כתב הסברא שהרי הרץ בע”ש בין השמשות והזיק פטור, משום שהזיק ברשות מצווה, וה”ה כאן שמצוה לעשות טובה לחברו, – דבריו הם חידוש גדול, שהרי אדם שהזיק ע”י נר חנוכה חייב כמבואר בחו”מ תיח, ודווקא רץ בין השמשות פטור משום רשות מצווה, שהוא זמן דחוק, וכמו שהוכיח בשו”ת חוו”י סימן רז, ומהיכי תיתי לומר שאין דין מועד לעולם בכוונה לטובה, ורק לפטור מדיני שמים שייך לומר כן כמבואר במאירי ובמהרי”ט, אבל לא עלה על דעתם לפטור לפטור בדיני אדם, במזיק בידים שהתכוון לטובה, שהרי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, ואפילו באונס חייב – [מכל מקום במקרה בו עוסק המקור חיים בנזק לא בידים, יש לפטור כשיטת המאירי, וכמסקנתו שם].
לאור זאת מוטל על החבר לשאת בנזק שנגרם לרכב.
