שאלה:
בתאונה בין שני רכבים היה צורך בגרר, והביטוח לא כלל גרירה, האם על המזיק לשלם את הנזק הנעשה לרכב בלבד, או שעליו לשאת גם בהוצאות הגרר?
תשובה:
היות והרכב הושבת מכח פגיעת רכבו של המזיק, מחויב המזיק גם בהוצאות הגרר.
מקורות ונימוקים:
במסכת בבא קמא דף צח ע”א אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול, פטור. היות והוצאת ממון להביא בר אמוראה, אינה נזק. ובמרדכי בסימן קיד הביא מרבינו יקר, שדין הגמרא הוא דווקא לרבנן שלא מחייבים בדינא דגרמי, אבל למה דקיי”ל כר”מ דדאין דינא דגרמי חייב, והמרדכי חלק וסובר שגם רבי מאיר מודה בזורק מטבע שפטור, היות והפלת הממון שהוא המטבע גרם להוצאת ממון של פעולת ההוצאה, ולא היה כאן חסרון אחד ישיר של הממון, וזה גרמא, ולא גרמי. ועל עצם הפלת המטבע פטור, מטעם שלא חסרו דבר.
להלכה נחלקו מרן הב”י והרמ”א, בחושן משפט סימן שפו סעיף א: “קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, לפיכך הדוחף מטבע של חברו עד שירד לים, חייב. אע”פ שלא הגביהו” וזה כדעת הרמב”ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יא) וכדעת רבינו יקר, אבל הרמ”א פסק כדברי תוספות (ב”ב כב ע”ב) והרא”ש (הובא בטור חו”מ סימן שפו), והמרדכי הנ”ל שדעתם לפטור כדין גרמא.
לפנינו דעת הרמב”ם והשו”ע לחייב על הוצאות העלאת המטבע מהים, אך לדעת הרא”ש והרמ”א פטור, מדין גרמא, ולדעתו לכאורה היה מקום לפטור בדיני אדם הוצאות גרר, ורק מדין גרמא לחייב בדיני שמים.
אמנם למעשה יש לחייב גם לדעת הרמ”א, זאת על פי דברי האחרונים בדברי הקצוה”ח (שפו ס”ק י) שהקשה על דברי הגמרא בב”ק (דף יא ע”א) לגבי בהמה שנפלה לבור, שעל בעל הבור מוטל טורח העלאת הנבילה מהבור, ונלמד מהפסוק “כסף ישיב לבעליו והמת” ומקשה אביי, למה צריך פסוק לכך, הרי אם בשפת הבור הנבילה שווה יותר מאשר בתוך הבור, אם כן טרחת המזיק היא לטובת עצמו, כדי שיתן את הנבילה לבעלים, וישלים רק את מותר הנזק. ומסקנת הגמרא שהפסוק נצרך היכן שהנבילה שווה בשפת הבור כמו שוויה בתוך הבור. והקשה הקצוה”ח כיון שהדוחף מטבע למים פטור מדמי העלאת המטבע מדין גרמא, [ולדעת השו”ע כשלא אדם הוא המזיק אלא בהמתו, שפטור בגרמא, וה”ה בורו] מהי שאלת אביי “כי טרח בדפשיה קא טרח” הרי בטורח הוצאת הדבר פטור המזיק משום שנחשב גרמא, ולא טרח בדנפשיה, שעדיין ישלם רק את מותר הנזק, כאילו נמצאת היא בשפת הבור, היות והעלאתה לא מוטלת עליו.
נאמרו בזה כמה יישובים באחרונים, והעולה מתוכם לענין השאלה שלפנינו לחייב לכל הדעות:
א) הקצוה”ח מיישב ע”פ דברי תוספות בבקא קמא דף צח ע”א (ד”ה מתיב רבא) שכתבו כשיש חסרון קטן כגון שהוציא טיפת דם מהאוזן וחרשו לגמרי, וכן שף מטבע וחסרו קצת, חייב על כל הנזק גם על מה שהוא גרמא, וה”ה בשור שנפל לבור וניזוק, שחייב גם על העלאתו אף שזו גרמא, – אך כתב שעל כרחנו המרדכי הפוטר ריפוי בחובל בבהמה, יחלוק על תוספות, שהרי בחובל בבהמה יש נזק, ואעפ”כ פטור בגרמת תשלום ריפוי. – ומכל מקום בגרמא של העלאת דברכגון מטבע, וה”ה בנדון דידן בהזמנת גרר, נראה לקצוה”ח לחייב לכו”ע גם למרדכי שלא מסכים עם תוספות, וזאת משום שהתורה חייבה כך בבור, שיביא המזיק עדודה לבית דין,לכן בכל נזק שצריך המזיק להביא את השברים ולשלם הפרשם, צריך הוא להביאם. משא”כ בגרמא אחרת כגון ריפוי, שלא שייכת לגילוי זה של התורה, פטור, לדעת המרדכי.
ב) החזון איש (ב”ק סימן ג ס”ק יב), חלק על הקצוה”ח, ביסוד הדברים שביאר ע”פ תוספות, היכן שיש קצת חסרון חייב גם על שאר הנזק אף שנעשה בגרמא, והוציא מזה שחולק על המרדכי, הפוטר ריפוי בבהמה במקום נזק, הביאור בתוספות לדברי החזו”א הוא, שהיכן שיש קצת נזק, ו”מכוחו” נעשה שאר הנזק אפילו בגרמא חייב בכל, היות ואין אלו שני חיובים שונים “מזיק” ו”גרמא”, כמו בהוציא טיפת דם מאוזנו שהיא היתה תחילת החרשות, אף שהשאר נעשה לא בידים. – ובכך מיישב קו’ הקצוה”ח לחלק בין העלאת הנבילה מהבור שאם ע”י ההעלאה נעשה שווה יותר בשפת הבור, ובתוך הבור שווה פחות, הפרש זה נזקף לחובת המזיק אם ישאירנה בבור. ולא נאמר הרי ההעלאה גרמא היא כדין דוחף מטבע, שהרי מה ששוה פחות בתוך הבור נגרם על ידי מיתתו, והעלאת נבילה דורשת תשלום, משא”כ בשור חי, ואם כן הנזק שמחוייב בו בעל הבור, גרם את הוצאת תשלום ההעלאה, ומבואר בתוספות שבכה”ג חייב על הכל – ובאמת אם העלאת שור מת והעלאת שור חי שווים בתשלום, הרי לא המיתה גרמה לתשלום, והעלאתו היא גרמא ופטור כדוחף מטבע – יעויי”ש מה שחלק עפי”ז גם על מסקנת הקצוה”ח בנפל מטבע לים וניזק שם באבן – לאור זאת בשאלה לחיוב גרר ברכב שהושבת ע”י הפוגע, הרי חיוב הגרר נובע מהנזק, והכל בכלל נזק.
ג) הגאון רבי שמעון שקאפ זצ”ל (חידושי הגרש”ש ב”ק סימן יח) כתב שמעיקר הדין חייב המזיק לתקן את החפץ, רק היות ופעמים שלא שייך לתקן, וכמו בשור שמת, לכן יכול לתת תשלום, אלא שבמקרה זה לכאורה היה צריך לתת תשלום שור שלם, וכפי חיובו להעמיד חפץ שלם מתוקן, ולא רק את תשלום ההפרש, אמנם דין התורה הוא לחשב את הדבר שלא ניזוק ולנכות את ההפרש מהתשלום המלא. – ואם כן העלאת הנבילה מן הבור היא לטובת המזיק כדי שינכו לו מהחוב המלא, משום כך אין להתחשב בכך שהוצאת העלאה גרמא היא, היות ולא מחייבים אותו להעלות מדין מזיק, אלא מדין תשלום אם רוצה לנכות סכום גדול יותר מחובו. ומה שאין כן במטבע כשלא ניזק, אין את חיוב תשלום המטבע כלל כי הכל גרמא, ולדבריו לא חולקים תוספות על המרדכי יעויי”ש – ולדבריו יוצא שמסכים עם מסקנת הקצוה”ח [ולא מטעמו] בנפל מטבע לים וניזק שם, חייב גם בהוצאות הבאת המטבע, גם אם הצורך בהוצאה לא נובע מכח הנזק, וזה דלא כהחזו”א. – ברור לדבריו שבהוצאות גרירה מחויב המזיק.
[יש לציין כי תחילת ויסוד דברי הגרש”ש שמעיקר הדין מחויב המזיק לתקן את החפץ , ועל כן כשאי אפשר היה צריך להעמיד חפץ שלם, על פי זה הסיק שהבעלים מטפלים בנבילה זהו “ניכוי” התשלום, ומוטל על המזיק אם רוצה בכך. וזה כדברי הש”ך (סימן צה) ע”פ הראב”ד (טוען ונטען פ”ה ה”ב), והחזו”א (ב”ק סימן ו) הביאו וכתב שלדברי הש”ך אם הוזל החפץ הניזק משעת הנזק עד העמדה בדין, או להיפך, נלך תמיד לפי שעת העמדה בדין, כיון שהחיוב הוא לתקן, ועדיין לא תוקן, משא”כ אם החיוב תשלום, זה חוב שנוצר בשעת הנזק ואין להעלותו, וצידד לא כדברי הש”ך, (ע”פ דעתו בסימן ח ס”ק יד, שנזק כחוב הלואה, הנמדד לפי שעת ההלואה ושעת הנזק, ולא כשעת העמדה בדין) ולדעתו החיוב הוא תשלום ולא תיקון].
