שאלה: אולי יוכל כת”ר להבהיר לי עניין מסוים בפסיקתו של הג”ר יצחק יוסף שליט”א. בילקו”י שבת א סי’ רעא ס”ה דן בדין מי שנסתפק אם קידש על היין או לא, וכתב שאם התפלל לא יחזור ויקדש כדין ספק ברכות. וכתב שם בסוף הסעיף דאם עדיין לא התפלל ערבית יכוון בתפילתו לצאת י”ח קידוש ולא יקדש על היין מחמת ספק ברכות. וקשיא לי טובא. הרי אם ברור לו שלא התפלל, הרי שהספק אם קידש על היין או לא הוא ספקא דאו’. לכן בנק’ הזמן שבו הוא נמצא הוא לכאורה רשאי לקדש על היין בברכה כדין ספקא דאו’. ולאחר שיקדש על היין מובן שיוכל גם להתפלל לא מדינא דקידוש אלא מחמת חובת התפילה החלה עליו. נמצא שאם יקדים את הקידוש על היין ולאחר מכן יתפלל לכאורה הוא נקי מכל חשש ועשה הכול כדין. לעומת זאת אם נורה לו להתפלל ולהתכוון לצאת ידי חובת קידוש, הרי שעל הצד שלא קידש קודם על היין, הוא לא קיים את המצווה מדר’, ולדעת חלק מהראשונים אף לא קיים את המצווה מדאו’ כיוון שלדעתם קידוש היין ד”ת. לכן בעוניי חשבתי שראוי להורות במצב כזה שקודם יקדש על היין ולאחר מכן יתפלל, אך הגר”י יוסף כתב הפוך. אשמח אם כב’ יוכל להבהיר לי את העניין.
תשובה בשילוב הנימוקים: אחרי עטרת החיים והשלום וכל טוב סלה, לפקצ”ד הישוב הוא פשוט וברור, דהרי נהי דקיי”ל דספק חיוב עשה דאורייתא גובר על חשש לא תשא (והוא מחמת ג’ טעמי, וכעת לא אוכל להרחיב את היריעה, מחמת דוחק השעה), מ”מ אין זה אלא בגדר “גובר” בעלמא, ולא ש”הותר” איסור לא תשא, ולכן כל עוד דישנה אפשרות לצאת ידי החיוב דאורייתא ולהורידו למצוה דרבנן, ועי”ז להנצל מחשש לא תשא, הכי עדיף טפי. וק”ל. [ודעת רש”י דקידוש על היין הוא דאורייתא היא כמעט יחידאה מול דעת הרמב”ם ורובא דרובא מהפוסקים, ואכמ”ל]. וקצור קצתי מאוד מחמת חבילת טרדי”ן, ועם הדרת כבודו הסליחה.
