מקורות ונימוקים
נשיאת נשק בשבת במקום שאין פיקוח נפש
א). הנה מסברא נראה לומר, דכלים שכל ייעודם הוא כדי להשתמש בהם בזמן היתר, אין להם דין מוקצה כלל, וכגון, אקדח, שעומד להצלה וכל זמן שמשתמש בו הוא לצורך הגנה משום פיקו”נ, ובין כשהורג ובין כשפוצע, ואף שחבלה אסורה בשבת, מ”מ אינו עומד אצלו אלא לחבלה שיש בה משום פקו”נ, והיא מותרת בשבת, ולזה יוצר מתחילה ואין לו עוד תשמיש אחר של איסור, על כן הרי הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר, (ואף שמרבים להתאמן אתו, מ”מ אין זה אלא כדי להכשיר את השימוש בו לעת הצורך, ולא יועד בשביל להתאמן אלא כדי להרוג, וברור). ואע”ג דיש שמשתמשים באקדח או ברובה, גם לדברים אחרים שאין בהם פקו”נ, מ”מ אין זה מעלה ומוריד, כיון שבכלים קיימ”ל דאזלינן בתר יד הבעלים, וכל כלי שמלאכתו לאסור שייחדו למלאכת היתר, מותר להשתמש בו, וכמבואר בגמ’ שבת (קכב:) גבי קורנס של אגוזים, לפצוע בו אגוזים אבל של נפחים לא. וברש”י שם ביאר, דכיון שייחדו לפציעת אגוזים הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר. וכ”כ בתוס’ הרא”ש שם. וראה עוד בהגה’ רע”א (ריש סי’ שח).
ועל כן אף שמקפיד על האקדח ומייחד לו מקום, ולא משתמש בו לדברים אחרים, מ”מ במוקצה מחמת חסרון כיס, בעינן שיהיה עומד למלאכת איסור, וכמ”ש בתוספת שבת (סי’ שי סק”א), ובתהלה לדוד (סי’ שח סק”א), ובגר”ז (סי’ שח סעי’ ד’), ועוד. וכאן עומד לשמש רק למלאכת היתר והיינו פיקוח נפש.
ב). ולכאו’ אכתי היה מקום לתלות זאת בפלוגתת הראשונים אם שבת דחויה או הותרה אצל פיקוח נפש, אולם אינו מוכרח, דגם אם ננקוט דשבת דחויה אצל פיקו”נ וכדעת הרבה ראשונים הנז’ בביה”ל (סי’ שכח סעי’ ד’ ד”ה כל), (וע”ע בס’ חזו”ע ח”ג עמ’ רנז ואילך, שהביא דאדרבה רוב הראשונים סוברים דשבת הותרה ובפרט שכן מוכח מדעת השו”ע סי’ שכח סעי’ ד’. ואכמ”ל), מ”מ י”ל, כיון שהאקדח מיוצר מתחילה לדברים שהשבת נדחית בפניהם, אינו נידון ככלי שמלאכתו לאיסור, מאחר וליכא בו שימוש אסור בשבת.
ג). וראה עוד במתני’ (סג.) דלא יצא האיש בסיף ובקשת לרה”ר, וכן פסק השו”ע (סי’ שא סעיף ז’). ומשמע דמשום הוצאה נגעו בה, אבל בלא”ה מותר אע”ג דקשת וסייף עומדת לצידה ולהריגה, וע”ע במ”ב (ס”ק כה). ולפמשנ”ת א”ש, דכיון דמיועדים אצלו להיתר, דינם ככלים שמלאכתם להיתר.
ד). עוד ראיה לסברא זו, יש להביא ממ”ש מרן הב”י (סי’ תקכו) בשם תשו’ הרמב”ן, דכלי קבורה ביום טוב שני שמותר בקבורה, דינם ככלים שמלאכתם להיתר דשמא יצטרך להם למת אחר. וכן פסק שם השו”ע (סעיף ו’). ומוכח, דכיון שכלים אלו מיועדים לקבורה, והקבורה מותרת ביו”ט, דינם ככשמל”ה.
ה). ומיניה לשאר כלים ומכשירים שעומדים רק לשימוש החולה, ואין להם תשמיש אחר מלבד לרפואה וכגון מד חום, (והגם שהרבה פעמים מודדים בבתי רפואה חום גם שלא במקום סכנה ממש, מ”מ עושים כן מחשש סכנה והתפתחות מחלה), ‘אינפוזיה’, מכשירי הנשמה וכד’, שמותר לטלטלם, ואין חילוק אם יש לו חולה בבית, כיון שסו”ס עומד לשימוש המותר.
וכן ראיתי סברא זו בשו”ת אול”צ ח”ב (פכ”ו או’ יא) בשם הגרב”צ אבא שאול זצוק”ל. וכן דעת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל דמד חום הוא כלי שמלאכתו להיתר, ואחד מנימוקיו הוא, דכיון שהוא מיועד למדידה של מצווה היינו של חולה, ומותר לטלטלו אפילו מחמה לצל, והובא בספר שש”כ (פרק מ הע’ ג’). ובשו”ת מנחת שלמה ח”ב (עמ’ קמג) התיר למעשה טלטול האקדח, וכתב דהוא כלי שמלאכתו להיתר, אלא דאתי עלה מטעם אחר, והוא, דכיון דמיועד גם להטלת אימה ופחד ורוב תשמישו הוא להרתעה גרידא, ע”כ חשיב ככלי שמלאכתו להיתר. ולרווחא דמילתא קאמר, דלפי מה שביאר הסברא גבי מד חום, יכל להתיר מצד זה טלטול האקדח.
מסקנה דדינא: דמותר לישא נשק במקום שאין פיקוח נפש [ויש עירוב] ואין לחוש לטלטול.
