מקורות ונימוקים
מקור מנהג ה’תשליך’ וטעמו
מנהג התשליך לא מוזכר בגמרא או בספר הזוהר ואף לא בדברי מרן השולחן ערוך, אך כן כתב גדול חכמי אשכנז מהרי”ל בהלכות ראש השנה: נוהגים ללכת בראש השנה אחר הסעודה, אצל הים או הנהר להשליך במצולות ים כל חטאתינו, ע”פ הנאמר במדרש שבשעה שהלך אברהם אבינו לעקידת יצחק עברו במים עד צווארם, עד שאמר אברהם אבינו, ‘הושיעה ה’ כי באו מים עד נפש’. ע”כ. והרמ”א בהגהתו לשו”ע (סימן תקפג סעיף ב) הביא כן מספר המנהגים לרבי אייזיק מטירנא. מנהג זה התפשט לקהילות הספרדים, בעקבות מה שכתב בשער הכוונות (דף צ ע”ב): ענין המנהג שנהגו האשכנזים לילך ביום ראשון דראש השנה אחר תפלת המנחה מעט קודם שקיעת החמה, אצל הים הגדול, או אצל מעיין או באר מים חיים, וקורין אותו “תשליך”, הנה הוא מנהג יפה. ויותר טוב הוא אם יהיה חוץ לעיר ויעמוד על שפת הים או על שפת המעיין או הבאר, ויקרא שם שלש פעמים הפסוקים, של מי אל כמוך וכו’, ישוב ירחמנו וכו’, תתן אמת ליעקב וכו’, שאלו הם בחינת י”ג תיקוני דיקנא עילאה. וכשתאמר ותשליך במצולות ים כל חטאתם תכוין שיושלכו כל חטאתיך ועונותיך וגם המקטרג העליון יושלך במצולות הים העליון. ע”ש.
הגאון בית מאיר (או”ח סימן תקפג) כתב טעם אחר למנהג ההליכה אצל הנהר, שהוא על דרך הפסוק (שמואל א ז), וישאבו מים וישפכו לפני ה’. ותירגם יונתן, ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה’. ובפירוש רש”י שם, כתב, שהוא לסימן הכנעה, כלומר, הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכים. הובאו דבריו בחזון עובדיה (עמ’ קפו), ועיי”ש (עמ’ קפז) טעם נוסף. וראה עוד טעמים נפלאים בספר שופר בציון (עמ’ שמט) להגרב”צ מוצפי שליט”א.
ובלשון ספר המנהגים (הנ”ל, המובא בדרכי משה סימן תקפג אות ב), וכן בלשון הלבוש (סימן תקצו סעיף א) והמטה משה (סימן תתכ), מבואר שיש ענין שיהיו דגים במים. ויש בזה שתי סיבות מנוגדות: בלבוש כתב שזה כדי לזכור שאנו משולים כדגים חיים הללו שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת המוות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה. ואילו בדרכי משה (הנ”ל) כתב שאפשר שהוא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובאליה זוטא (סימן תקצו ס”ק ב) הביא את הטעם לסימן שלא ישלוט בנו עין הרע כדגים ונפרה ונרבה כדגים, והוסיף שיש אומרים כי לדגים אין גבינים ועיניהם פקוחות תמיד כדי להתעורר עין פקיחא דלעילא.
המפקפקים במנהג
אף שכאמור מנהג זה התפשט בקרב קהילות ישראל, מכל מקום אמנם בחלק קטן מהקהילות הספרדיות לא התקבל המנהג, וכן אצל רוב יהודי תימן.
בספר מעשה רב (סעיף רט) מובא שהגר”א לא היה הולך לנהר או לבאר לומר תשליך. ובאורחות חיים (אות קו) המביא את מנהג הגר”ח מוולוז’ין (גדול תלמידי הגר”א), כתוב שלא היה הולך לנהר לומר תשליך. וכך אכן נוהגים הפרושים צאצאי תלמידי הגר”א בירושלים. [אכן יתכן שהגר”א והגר”ח רק לא היו הולכים לנהר או לבאר, אבל היו עושים תשליך ליד ספל מים וכדומה בביתם או בבית הכנסת, וצ”ע].
גם בספר ערוך השלחן (או”ח סימן תקפג סעיף ד) צידד כדעת הנמנעים ממנהג זה. וכן האדר”ת בספרו ‘תפילת דוד’ כתב “ובאמת ראוי הדבר בדור הזה לבטל אותו המנהג, ובפרט בעיירות הגדולות, וביותר מפני שנדפסו תחינות לנשים, ועמי הארצות כהנשים מאריכין הרבה, והם לשחוק ולצנינים בעיני העמים”.
בספר אורחות רבינו (ח”ב עמ’ קפט) הביא שהחזון איש לא הלך לתשליך בשנותיו האחרונות, וכן הורה לראש ישיבת פונוביז’ הגרי”ש כהנמן, ואמר לו הרב כהנמן שגם החפץ חיים לא היה הולך. אך הסטייפלר (גיסו של החזו”א) היה הולך לתשליך אף שהיה כרוך במאמצים מרובים.
אמנם כל גדולי ישראל הספרדים בכל מקומות מושבותיהם החזיקו במנהג זה. וכאמור, זה בעקבות שמהרח”ו תלמיד האריז”ל קילס אותו בספרו שער הכוונות. נמצא אם כן, שמנהג זה התחיל אצל האשכנזים, וכעת הספרדים אדוקים בו טפי מהאשכנזים.
תפילת החיד”א וניעור הבגדים בעת התשליך
כתב בחזון עובדיה (ימים נוראים דף קפז סוף טור א) שרבים נוהגים לקרוא התפילה שתיקן מרן החיד”א בספר צפורן שמיר (סימן יב) לאומרה עם התשליך, כאשר השבח השביח הגר”ח פלאג’י במועד לכל חי (סי’ יג אות ע) את אמירתה שמביאה להתעוררות בתשובה. ואכן כמעט בכל המחזורים הנדפסים בשנים האחרונות, אף של האשכנזים, נמצאת תפילה זו בסדר התשליך, וממילא כולם אומרים אותה.
נוהגים לנער שולי בגדיהם בשעה שאומרים “ותשליך במצולות ים כל חטאתם”. וכתב הכף החיים (סימן תקפג אות ל) לבאר הענין על דרך שאמרו בזוהר “אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא”, וכשם שמנער בגדיו למטה על המעיין או על הבור כך יתנערו הקליפות לעילא משורש נשמתו ויושלכו למצולות ים העליון שהם ס”מ ונחש כידוע.
ובשו”ת תורה לשמה (סימן לא) לרבינו יוסף חיים זצ”ל, כתוב: ילמדנו רבינו בענין התשליך ביום ראש השנה שנוהגין לנער כנפי הגלימה בעת אומרם ותשליך במצולות ים כל חטאתם. והשיב שם שאין להרהר אחר מנהגן של ישראל, יען כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למעלה, והיינו תמצא כי הנביאים נשתמשו בפועל דמיוני, כאשר מצינו באלישע עם יואש מלך ישראל (במלכים ב יג), שאמר לו’ פתח החלון קדמה’ ויפתח, ויאמר אלישע ‘ירה’ ויור, ויאמר ‘קח את החיצים’ ויקח, ויאמר ‘הך ארצה’ ויך שלש פעמים ויעמוד וכו’. וכן תמצא פועל דמיוני בירמיה שציוה את שריה (ירמיהו פרק נא פסוק סג-סד) וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת ווְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם וכו’. וכן תמצא פועל דמיוני כזה של ניעור הגלימה בנחמיה דכתיב (פרק ה פסוק יג) גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה מביתו ומיגיעו וככה יהיה נעור ורק ויאמרו כל הקהל אמן וכו’ ע”ש. וסיים שם, שהגם שדבר זה של ניעור הגלימה לא נמצא בספר הכוונות מרבינו האר”י, עכ”ז מנהג ישראל תורה הוא, ויש בזה טעם כדי לעשות פועל דמיוני על דרך מה שעשה נחמיה ע”ה בניעור הנזכר וכוונתינו הוא על העונות והחטאים שיתנערו מן הנפש ויושלכו הם וגם המקטרג העליון למצולות ים העליון, ובאמת גם ענין זה שעושין סדר התשליך על הים או על באר מים הוא ג”כ פועל דמיוני לים העליון וכאשר מפורש בדברי מרן האר”י זצ”ל.
העיקר הוא לחזור בתשובה מעוונותיו
כאן המקום לשרש טעות נפוצה בקרב עמך ישראל שאינם בני תורה, החושבים שאכן על ידי טקס התשליך מושלכים מהם כל עוונותיהם ושלום על ישראל. ובכן, מדין תורה יש דרך היאך לתקן חטאים, וכפי שמבואר ברמב”ם הלכות תשובה ובשערי תשובה לרבינו יונה, שהתשובה היא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירוֹ ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו וכן יתנחם על שעבר ויתוודה בשפתיו על החטא, זה עיקר התשובה המעכבת, ויש עוד חלקים בתשובה, וכמובא בשער הראשון של שערי תשובה שיש עשרים עיקרים בתשובה, ולא נזכר שם ענין התשליך. אלא התשליך הוא ענין סגולי לעזר לתשובה, והוא נלווה אל מעשה התשובה עצמו.
וכן מובא בקובץ ‘אור תורה’ (שנה טז סימן ב) שהעיקר הוא לגמור בליבו לעזוב את מעשיו הרעים ולחזור בתשובה שלֵמה, ולא כהמוני העם החושבים שבניעור שולי המעיל “לקח הים את כל עוונותיהם כשעיר לעזאזל. אלא האמת שרק לרמז וסימן מנערים את המעיל והבגד, ורמזו ‘בגד’ מלשון הכתוב “בגד בוגדים בגדו”, ומעיל הוא מלשון מעילה.
תובנה זו שייכת גם לגבי מנהג הכפרות שעושים לפי יום כיפור, שעיקר הענין בכפרות הוא להעיר את לב האדם ולהרעידו, שיראה את עצמו כאילו הוא ובני ביתו מחויבים לה’ מיתה מחמת העוונות, ואם ישוב לה’ בכל לבו יהפוך לו ה’ את הקללה לברכה. וכפי שהתבאר כאן בתשובת הרה”ג דוד אוחיון שליט”א בביאור מנהג הכפרות.
יש לציין כי בתקופת הגאונים התקיים בחודש אלול מנהג שמזכיר שילוב של התשליך עם מנהג הכפרות, שהיו מסובבים מעין עציצים אישיים סביב ראשיהם של בני הבית ומשליכים אותם לנהר. וכפי שהביא רש”י במסכת שבת (דף פא עמוד ב ד”ה האי פרפיסא) שמצא כתוב בתשובת הגאונים בזה הלשון: עושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר.
נקודה נוספת שיש ליתן עליה את הדעת, שבראש השנה לא מצאנו שעושים כפרות, ובאמת ביום זה לא “מתעסקים” עם החטאים שלנו (מלבד הוידוי שבין סדרי התקיעות מיושב, שלדעת מרן הרב עובדיה זצ”ל אין לאומרו בפה אלא רק בהרהור), לזה מיועדים שאר עשרת ימי תשובה. בראש השנה אנו ממליכים את הקב”ה עלינו, ומחדירים לקרבנו את ההכרה במלכותו ובכך שאנו עומדים למשפט וכל חיינו תלויים בו. לכן גם עתה, התשליך אינו התעסקות עם החטא עצמו, אלא רק תזכורת על כך שאנו רוצים להתרחק מהדברים הרעים שלנו, ולחסות תחת צילו של בוראנו.
תשליך בשבת
לענין עשיית סדר התשליך בשבת. ראה למרן הגרע”י זצ”ל בחזון עובדיה (עמ’ קפז והלאה) שהרחיב בזה, ונביא תורף דבריו. הנה מרן החיד”א בברכי יוסף (סימן תקפג ס”ק ו) כתב בשם המקובל רבי משה זכות, שאם חל יו”ט ראשון של ר”ה בשבת, שלא ללכת אל הנהר בשבת, וכן כתב מהר”י לינגו בשם רבו המקובל מהר”ר בנימין הכהן שהורה בשם רבו הרמ”ז, שאם חל ר”ה בשבת לא יעשו סדר תשליך אלא ביום השני אחר מנחה. והחיד”א הניף ידו שנית בשו”ת יוסף אומץ (סימן יז אות ב), שכתב, שלפי סוד התשליך שגילה האר”י, נראה שלא יאמרוהו בשבת, והגם שמהר”י אירגאז היה נוהג לאומרו בשבת, מ”מ שב ואל תעשה עדיף, ומה גם בדברים העומדים ברומו של עולם. ואחריו נמשכו כמה פוסקים.
אולם מדברי מהרי”ל מבואר שעושים סדר תשליך אף בשבת, שכתב, שההולכים בר”ה לנהר לעשות סדר תשליך, אל יוליכו עמהם מזון להשליך אל הדגים שבנהר (וכמש”כ בשו”ע סימן תצז סעיף ב), וכל שכן כשחל ר”ה בשבת. ובשו”ת שבות יעקב (ח”ג סימן מב) נשאל אם יש לעשות תשליך בשבת, והשיב, לא ידעתי שום נדנוד איסור בזה, ובפוסקים נזכר שהולכים לנהר ביום ראשון דר”ה. וזריזין מקדימים למצות. וא”כ מהיכא תיתי לומר שלא ילכו לשם בשבת. ואפילו אם אין שם עירוב, מה בכך, לא ישאו ולא יטלטלו כלום בלכתם לשם, ולא מצינו בשום מקום חשש גזרה בזה, וכן מוכח מדברי מהרי”ל, שעושים סדר תשליך בשבת. והוסיף, שאף שבקיצור של”ה כתב שאין ללכת אל הנהר בר”ה שחל בשבת, בלי שום טעם וראיה כלל, נראה שנעלמו ממנו דברי מהרי”ל הנ”ל. וסיים שכן ראה לכמה גדולים שהיו נוהגים ללכת לסדר תשליך אף בשבת.
ואכן הגאון חקרי לב (בשיורי או”ח סימן יח, דף יג טור ב), פסק שיש לעשות התשליך גם בראש השנה שחל בשבת, והביא לכך ראיות, ומש”כ החיד”א שעל פי האר”י אין לאומרו בשבת, “לא ידעתי מהיכן למד כן מדבריו”, ולדידי אין לבטל המנהג המיוסד ע”פ הראשונים. וכן דעת נכדו הגר”ח פלאג’י (שו”ת לב חיים ח”א דף קמג טור א; ספר רוח חיים סימן תקפג ס”ק ו; ‘מועד לכל חי’ סימן יג אות ע). וכ”כ הגרי”ח (בבן איש חי פרשת נצבים אות יב, ובשו”ת תורה לשמה סי’ קמה), שגם ע”פ הקבלה יש לומר התשליך אף בר”ה שחל בשבת, ושכן נמצא כתוב בכ”י הרב הקדוש מהר”י ענתבי בשם רבינו הרש”ש. ובריש ספר דברי שלום (אות עז) מובא שכן הוא באמת מנהג החסידים המקובלים דק”ק בית אל לאומרו בשבת.
והגאון בעל זבחי צדק בתשובה (ח”ג סימן נה וסימן קמט) כתב דאע”פ שדעת החיד”א שלא לעשות התשליך בשבת, בכל זאת מנהגינו כמנהג ירושלים לעשות סדר תשליך ביום השבת. ולענין ששאלת שצריך להוליך עמו סידור של תפלה, ואסור משום הוצאה. זו אינה שאלה, כי עיקר סדר תשליך הוא שיאמר הפסוקים של מי אל כמוך וכו’, וזה הכל יודעים אותם בעל פה. ולשון הזוהר וה’יהי רצון’ של סדר תשליך שכתוב בסידורים אינו מעכב כלל ועיקר. ועל כן אסור להוליך עמו סידור של תפילה, שעובר על איסור הוצאה, ועוון גדול הוא, אלא ילך על הנהר או על הים, ויאמר הפסוקים של מי אל כמוך וכו’ דוקא, וזהו סדר התשליך העיקר.
ומכל מקום נראה שבמקום שאין שם עירוב שיש חשש איסור מצד הוצאת המחזורים לרשות הרבים, יש להחמיר, ולא מטעם גזירה, אלא שבאמת המכשול מצוי מאד, בהיות שאין המון העם רוצים להשמיט לשון הזוהר, וה”יהי רצון” שתיקן החיד”א. ופשוט שאין ללמוד ממנהג ירושלים העתיקה שהיא עיר המוקפת חומה, ואין חשש איסור הוצאה, לשאר עיירות שאין שם עירוב. אמנם גם היום בירושלים החדשה יש עירוב בצורת הפתח להתיר הוצאה מרה”י לרה”ר, ואף שאנו נוהגים להחמיר שלא לסמוך על העירוב להוציא בשבת מרשות לרשות, בכל זאת במקום הצורך אפשר להקל בזה. [ולמעלה כתבנו שגם המחמיר, יכול עכ”פ ליתן הסידור לבנו הקטן שיוליכנו לו עד מקום התשליך ואח”ז יחזירנו למקומו]. אך במקום שאין עירוב יש לדחות התשליך ויעשוהו ביום השני של ראש השנה.
פרטי דינים למנהג ‘תשליך’ שנעשה בשבת
- כאשר מקיימים את מנהג התשליך בשבת, מי שמחמיר שלא לטלטל בתוך העירוב, לא יקח עמו את הסידור, אך יכול להביא אותו לילדו שיובילנו עד מקום אמירת התשליך ושם יקח אותו ממנו ויקרא מתוכו את סדר התשליך בלא ללכת עמו חוץ לארבע אמותיו. וכשהציבור יוצא מחוץ לעירוב, כגון שהולכים לעשות את התשליך עד שפת הים, אסור לכולם לטלטל את הסידור, ולכן במצב כזה עדיף לדחות את סדר התשליך ליו”ט שני של ראש השנה. (עיין שו”ת יחוה דעת ח”א סימן נו, יביע אומר ח”ד או”ח סימן מז).
- כמו כן הנוהגים ליתן דגי זהב בתוך הכלי שבו המים שעליהם עושים את התשליך, בשבת אין לטלטל דגים ולכן לא יעשו כן (כן נראה ע”פ מש”כ בשו”ת יביע אומר ח”ה או”ח סימן כו).
- כשהולכים לחוף ים לעשות תשליך, צריך לשים לב שלא יהיה זה מקום של רחיצה, אשר ע”פ רוב גובל במראות אסורות, ויצא שכרם בהפסדם, כי אינם משליכים מהם עבירות אלא אדרבא צוברים לעצמם עבירות חמורות, ה’ ישמור.
- נשים אינן צריכות ללכת לתשליך, ושב ואל תעשה עדיף (מרן הגרע”י בקול סיני עמ’ קסד, ובתורת המועדים עמ’ נח). ובפרט שאם ילכו יחד אנשים ונשים יכולים להיות מכשלות בצניעות. ובמקומות שהולכות – מוטב שאנשים לא ילכו כלל (ערוה”ש או”ח סימן תקפג סעיף ד, ועיין בילקוט יוסף ח”ה מועדים עמ’ לה).
- כשהבור שאומרים שם את התשליך מכוסה בכיסוי. אם אין לו בית אחיזה, אסור לפתחו ולסגרו בחג. ואם יש לו בית אחיזה, מותר לפותחו ולסגרו, ואין צריך שיהיה הכיסוי מחובר לבור בציר. (סידור ‘איש מצליח’ ע”פ השו”ע או”ח סימן שח סעיף י).
