מקורות ונימוקים:
הצלת ישראל מיד אויביהם הקמים עליהם – מלחמת מצווה היא
כתב הרמב”ם פרק ה’ מהלכות מלכים הלכה א’ בזה”ל: אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, “ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם”, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו, ע”כ.
מבואר מדברי הרמב”ם שכל מלחמה המיועדת להציל את עם ישראל מיד צר שבא עליהם, היא מלחמת מצווה, שעליה כתב הרמב”ם בפרק ז’ הלכה ד’ שהכל יוצאים להילחם בה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
מכאן נוכל להסיק שגם מלחמת “חרבות ברזל” המתנהלת בימים אלו, לאחר מתקפת הטרור הרצחנית שפתחו החמאס ביום 07/10/2023 יום שמחת תורה, כנגד יישובי עוטף עזה, מלחמת מצווה היא, להושיע את ישראל מיד הצר שבא עליהם.
למרות שכעת המלחמה היא בתוככי עזה ולא בשטח ישראל, עדיין הוא בבחינת הצלת ישראל, שהרי אילולי הכניסה לתוככי עזה, עלולים המרצחים השפלים הללו לשוב ולעמוד על רגליהם ולנסות לפגוע חלילה שוב בעם ישראל, בפרט שאף אומרים הם את זאת בפירוש.
גאולת דם אחינו השפוך – מצוות עשה היא
נוסף לאמור יש להגדיר את המלחמה הזאת כמצווה מצד המצווה לגאול את דם אחינו השפוך, שנטבחו באכזריות נוראה, ביום שמחת תורה. שהרי התורה ציוותה על הקרוב לגאול את דם קרובו שנרצח, ואין זו רשות אלא מצוות עשה. וכאשר אין יכולת ביד הקרוב לבדו לנהל מלחמה זו, כל ישראל קרוביו, ועל כלל ישראל לנהל מלחמה זו.
כפי שכתב בתשובת צמח צדק סימן קי”א, הביאו הפתחי תשובה חושן משפט סימן תכו ס”ק א’ שכתב על אחד שנהרג בדרך ונודע מי הוא הרוצח, שיש לכוף את קרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין, כי מצוה מוטלת על גואל הדם להמית הרוצח, ואם אין הוא עצמו יכול להמיתו אם לא ע”י אחר ע”י הוצאת ממון, צריך להוציא ממונו על זה ככל מצות עשה שבתורה. ועד היכן מיקרי גואל וקרוב, נראה דאין שיעור לדבר, אלא כל שאין קרוב יותר ממנו והוא ממשפחת אביו שראוי ליורשו, מיקרי גואל ומוטל עליו מצוה זו להנקם מן הרוצח.
והוסיף וכתב דמ”מ נראה דאין לחייבו שיוציא יותר מהרגילות, והיינו מה שהוא חוק קבוע ליתן לשופטים ושוטרים ולסרדיוט הדן אותו צריך הוא ליתן, אבל אם יצטרך להוציא שכר מליצים ושאר עניינים וכיוצא, ודאי דאין לחייבו. והנכון שאותן הוצאות היתרים יתנו מן הקהל כדי לגדור הפרצה, שאם ח”ו לא יהיו נוקמין מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח”ו כהפקר. וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים, ואפילו לפעמים שהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפ”ה היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר, עכ”ד.
כאמור מבואר מדבריו, כי מלחמה להשמיד את רוצחיהם של אחינו מבני ישראל הי”ד, מצוות עשה היא על כלל ישראל, הואיל ואין הדבר מסור ביד קרובי הנרצחים לבדם. לפיכך אין ספק שהמלחמה שנכפתה עלינו ונפתחה על ידי ארגון הטרור חמאס, היא מלחמת מצווה, שנצטוונו לגאול את דם אחינו בני ישראל שנשפך כמים ביום המר והנמהר הזה.
תלמוד תורה גדול יותר מהצלת נפשות – אם יש מי שיציל את הנפשות
בגמרא במגילה דף ט”ז: איתא, אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש. אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם.
ובפרישה על הטור יורה דעה סימן רנא אות יג, הביא לתמיהת המהרש”ל בהגהותיו לטור שתמה שהרי ניתן להשתמש בכסף צדקה שניתן למטרת לימוד תורה, למען הצלת נפשות, אלמא הצלת נפשות גדול יותר. ויישב הפרישה, דהתם מיירי שיש אחרים שיכולים להציל הנפשות, ולכן אף על פי שהוא מצוה גדולה מי שמקדים להציל נפשות מ”מ תלמוד תורה קודם, הואיל שיש אחרים שיכולין להציל הנפשות. וכה”ג כתב רבינו הטור לעיל בסימן רמ”ו בשם הרמב”ם בהלכות ת”ת פ”ג ה”ד, לענין תלמוד קודם למעשה ע”ש.
מדברי הגמרא ועל פי ביאור הפרישה, עולה בידינו, כי למרות שמצוות הצלת נפשות קודמת לכל, ומבטלין תורה למענה, שהרי אמרה תורה “וחי בהם” ודרשו חז”ל שכל מצוות התורה ניתנו בשביל לחיות בהם ולא בשביל שחלילה ימות בהם. אין זה אלא כאשר אין מי שיעסוק בהצלת הנפשות, ונדרש כעת את השתתפותו של לומד התורה למען הצלת הנפשות, אולם אם יש אחרים שיוכלו לעסוק בהצלת הנפשות, אין מבטלין תלמוד תורה למטרה זו. הואיל ומעלת תלמוד תורה גדולה יותר מהצלת נפשות ואף מבניין בית המקדש וכיבוד הורים, כפי שמבואר בדברי הגמרא במגילה ט”ז:.
מפני מה נענש אברהם אבינו – מפני שעשה אנגרייא בתלמיד חכם
אוסיף ואציין כי אין האמור רק בדרך פטור, שפטורים אותם אשר תורתם אומנותם מלהשתתף בהצלת נפשות, כאשר יש מי שיעסוק במקומם בהצלת הנפשות. אלא אין להם היתר לפסוק מלימודים, ואף אין ראוי ואסור לבטלם מלימודם.
כראיה לזה אציין את דברי הגמרא בנדרים ל”ב. “אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגרייא בת”ח, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו”. ופירש הר”ן: “שהוליך למלחמה את חניכיו שלמדו תורה וחינכם לתורה, כדכתיב וירק את חניכיו דהיינו בני אדם שחנך לתורה”.
מבואר שלמרות שהמלחמה שיצא אברהם לקראתה מלחמת מצווה הייתה, שהרי לקחו בשבי את לוט אחי אשתו ושאר בשרו שהרי גם בן אחיו היה. ויתר על כן מבואר בדברי מדרש פרקא דר”א פרק כ”ז שתוכניתם של המלכים היה להרוג את אברהם אבינו, אלא שאמרו נתחיל ראשון בבן אחיו ואח”כ נמשיך בו”, ובוודאי הגדרת המלחמה הייתה להציל את ישראל מיד צר.
למרות זאת נענש אברהם אבינו בעונש חמור כל כך שנשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, על כך ששלח למלחמה את חניכיו שחונכו לתורה.
אמנם איננו יודעים את התשובה לשאלה זו, ויתכן שהיו שם כללים אחרים, בפרט שהרי כל התקופה הזאת הייתה לפני מתן תורה, כך שכל לימוד התורה שלהם היה לימוד תורה אחר, וכל המלחמה שם הייתה מלחמה ניסית שהיו זורקים עפר והיה נהפך לחיצים כיודע.
אולם ראיתי בספר חשוקי חמד, שכתב לבאר על פי דברי המדרש תנחומא מטות סימן ג’, שם על הפסוק “אלף למטה אלף למטה”, ביאר המדרש כי י”ב אלף חלוצי צבא וי”ב אלף לתפלה ותורה, כפי שהיה בזמן דוד המלך שעל כל גדוד שהיה דוד שולח למלחמה, היה מושיב כנגדן ללמוד תורה, שבזכות התורה ינצלו. ובמכות (דף ו ע”א) איתא: “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה”. על פי זה רצה לבאר הגאון הרב יצחק זילברשטיין שהתביעה על אברהם אבינו הייתה, מדוע הוציא את כל חניכיו למלחמה ולא חילקן, חצי למלחמה וחצי לעסוק בתורה. עוד כתב, אי נמי התביעה הייתה, הואיל ואברהם אבינו היה כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, מדוע לא שכר שכירי חרב חלף תלמידי החכמים ואז היו יכולים להמשיך לשבת ולעסוק בתורה.
להשלמת העניין אציין, שגם במלחמת מצווה כאשר יוצאים למלחמה ויש צורך בהשתתפותם של תלמידי החכמים במלחמה, אין הדבר ברור שחובה על תלמידי החכמים לפסוק מלימודים ולצאת לקרב, ועיין בזה בספר גנזי הספרי (סימן ח’) שכתב הגאון ר’ בצלאל ז’ולטי זצ”ל שאף למלחמת מצוה תלמידי חכמים אינם הולכים, רק אם רוצים הם בכך הרשות בידם, ועיין עוד בספר דרך אמונה (סוף הלכות שמו”י בביאור ההלכה ד”ה לא עורכין). אכן הקרן אורה על מסכת סוטה סוף פרק ח’ וכן המהרש”א על הגמרא בסוטה דף י’. בד”ה מפני כתבו, שלמלחמת מצוה יוצאין אף ת”ח, כשם שיוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמנם לאור מה שנתבאר, אין הדברים אמורים אלא כאשר אין מי שילחם במקומם.
