מקורות
א
דיני ממנות בשלשה מהתורה או מדבריהם
בגמרא בסנהדרין (ג ע”ב) דיני ממנות בפני שלושה, וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ג), ואם זה דין דאורייתא או דין דרבנן, נחלקו שם בגמרא רבח חסדא ורבא, ונחלקו הראשונים כפי מי ההלכה, שהרא”ש (סנהדרין פרק א סימן א) כתב שמהתורה אפילו יחיד הדיוט יכול לדון ומדרבנן הצריכו ג’ משום יושבי קרנות דאי אפשר לית בנו חד גמיר, וכן פסק הרמב”ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה י): אע”פ שאין בית דין פחות מג’, מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, ומדברי סופרים עד שיהיו שלושה. וכן ראה בשו”ת הרשב”א (חלק ו סימן קעז), ובשו”ת שבות יעקב (חלק א סימן קלז), ובשו”ת עונג יום טוב (סימן קנה), אמנם הרמ”ה (סנהדרין ה ע”א, הובא בטור סימן ג) שמהתורה צריך דווקא שלושה גמירי, והש”ך (חושן משפט סימן ג ס”ק ב) הביא בשם מהריב”ל שיכול המחוזק לטעון קים לי כהרמ”ה, ועוד ראה בשו”ת כרם שלמה (אמריליו חושן משפט סימן ג דף קטו טור ב), ובשו”ת מים החיים (ארולייא חלק א חושן משפט סימן לב), ואכמ”ל.
ב
מקורות שצריך שלושה
הנה ישנם מקורות רבים שצריך שבית דין ישבו במקום אחד, כן מבואר בשו”ת הריב”ש (סימן רלב) ששם האריך באריכות גדולה בביטול גט ובביטול השליחות וכתב לחלק בין עדים שניתן לקבל עדותם זה שלא בפני זה משא”כ בדיינים אינם יכולים לדון זה שלא בפני זה וכתב: אפשר לומר שאין כאן בטול, כיון שלא בטל בפני שנים זה בפני זה. מן הטעם שכתבת, דבמתני’ בפ’ השולח תנן: היה עושה בית דין ומבטלוף ואף על גב דקיי”ל בגמרא כרב נחמן דאמר בפני שנים, היינו משום טעמא דלתרי נמי בית דין קרו להו, כלומר: בענין כזה, שאינו צריך משא ומתן, אפילו לשנים קרו להו בית דין. וכו’, ומכל מקום, כיון דקרו להו בית דין, משמע דבעינן זה בפני זה; דומיא דההיא דפרוזבול דמייתי התם, דקאמר: מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין; דלא שייך לאכשורי זה שלא בפני זה אלא גבי עדות, וכרבי יהושע בן קרחה. עיי”ש.
והרמ”א (אבן העזר סימן קמא סעיף ס) העתיק דין זה להלכה: ‘יש אומרים דאילו השנים שמבטל לפניהם השליח צריכים להיות ביחד, אבל זה שלא בפני זה, לא’. ובביאור הגר”א (סק קכ) ביאר ‘כיון דקרו ליה בית דין בענין זה בפני זה דלא שייך להכשירו אלא בעדות וכרבי יהושע בן קרחה’.
וכן בשו”ת מהרש”ם (חלק ב סימן רמה) דן באריכות בבית דין שראו מום בבכור זה שלא בפני זה האם זה מועיל וכתב שם ללמוד מדברי הריב”ש הנזכר וז”ל: שאלתי בדין בכור שנפל בו מום שצריך שיהי’ נשחט ע”פ ג’ הדיוטות כמ”ש ביו”ד סי’ ש”ט ס”ב וראוהו ג’ אנשים זה שלא בפני זה אי מהני בדיעבד להתיר לשחטו וראיתי בשו”ת תועפות ראם יו”ד סי’ מ”ז שנשאל בזה וכתב דמסברא נראה דכיון דצריך בית דין של שלשה לא מהני אלא אם כן הם שלשתן יחד, ולא הביא שום ראיה לזה, וכן יש להסתפק בנדרים דבעינן שישאל על נדרו בפני ג’ אי סגי בדיעבד בזה שלא בפני זה ובש”ס דנדרים (דף ח’ ע”ב) בהא דבעל מהו שיעשה שליח וכו’ אי מכנפין אין אי לא לא וכו’ ושמע מינה כי מכנפין שפיר דמי וכו’ ומוכח דצריך שיהיו נקבצים שלשתן יחד, אבל י”ל דשאני התם שצריך שימצאו לו פתח, אבל הנה בירושלמי פ”ז דברכות ה”א בהא דפליגי רב ושמואל בהא שלשה שאכלו דחייבים לזמן וכו’ רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין (והכא נמי לכתחלה בעינן שלשה ובדיעבד סגי בשנים) ר”י ורשב”ל תרויהון אמרי אפי’ שנים שדנו אין דיניהם דין וה”נ שלשה דוקא אבל שנים אפי’ אם רצו אין מזמנין ר”ה אמר ג’ שאכלו זה בפ”ע וזה בפ”ע ונתערבו מזמנין ר”ח אמר והוא שבאו משלש חבורות על דעתי’ דר”ז וחבורתי’ והן שאכלו ג’ כאחת ר’ יונה על הדא דר”ה הטביל ג’ איזובות זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזה בהן ר”ח אמר והן שבאו מג’ חבילות על דעתי’ דר”ז וחבורתי’ והוא שהטביל שלשתן כאחת אין תומר אין למדין איזוב מברכה אנן חזינן רבנן קיימין בסוכה וילפין מטיט הנרוק וכו’ עכ”ל ומבואר שדין בהמ”ז ודין דיינים שוים ובעינן שיהיו שלשתן יחד דוקא וה”נ בזה, והעירוני מדברי הריב”ש סי’ רל”ב והובא בב”י אה”ע סי’ קמ”א בדין ביטול הגט בפני שנים ובפסק דבעינן שיהיו שניהם יחד כיון דתנן הי’ עושה ב”ד ומבטלו ואף על גב דקיי”ל כר”נ דאמר בפני שנים מ”מ כיון דקרי להו ב”ד משמע דבעינן זה בפני זה דל”ש לאכשורי זה שלא בפני זה אלא גבי עדות וכריב”ק וכו’ ע”ש ומבואר כמו שכתבתי. עיי”ש.
ועוד מקור לכך נראה מבואר בשו”ת הרשב”א (המיוחסות סימן צא) שדן שם אם שלושה הדיינים שמקיימים שטר צריך שיחתמו יחד במושב אחד וכתב: ‘קבלת העדות צריכה להיות בבית דין. כלומר: במעמד שלשה, שהן בית דין, אבל הבית דין אין צריכים לחתום זה בפני זה. ואפילו במקום אחד לא מצאנו. והראיה ששלשה שישבו לקיים השטר, ומת אחד מהם, שאע”פ שאין השלישי בעת החתימה, אף על פי כן השנים חותמים, ודי להם בכך. ואילו היו צריכים לחתום במעמד שלשתם, כלומר: שיהיו עדיין בית דין בשעת חתימה, היאך אנו מכשירין קיום זה בחתימת השנים, והלא באותה שעה בטל כח הבית הדין, שהשלישי מת, והנה איננו. ואילו קבלו שלשה עדות הקיום, אף על פי שלא כתבו קיומם בשטר, אלא ששנים מהן מעידין כן בפני בית דין, די בכך. לפי שאין אלו עדים מפי עדים. אלא ב”ד שמעידים: שבבית דינם נתקיים שטר זה. ולא עוד אלא: אם נתקיים שטר זה בפני ב”ד של שלשה, די בכך לפי שמשעה שנתקיים בפני בית דין. עכ”ל. ומבואר שהגם שהם ישבו יחד, כל שהתפזרו להם אין להם כוח של בית דין, וכן הובא דין זה בקונטרס הסמיכה למהרלב”ח ( ), ובשו”ת דברי הגאונים (כלל קב אות ט) ‘בענין קיום שטרות שמבואר בחושן משפט סימן מו סעיף ז, הקיום האחד אם הדיינים מכירים את חתימות העדים, עיין בתושבות הרשב”א סימן צא שנראה בהדיא שצריכים הדיינים שיתוועדו שלשתן יחד’. וכן בספר ערך השולחן (חושן משפט סימן מו ס”ק יב) כתב בתשובות הרשב”א נראה בהדיא שאפילו הדיינים מכירים את החתימות צריך שיתוועדו יחד. עכ”ל. והובא בעוד פוסקים.
וכן מבואר בחלקת מחוקק (אבן העזר סימן יז ס”ק עח) שדן באריכות האם צריך מושב בית דין להתרת עגונה, והביא שם בתוך דבריו ‘ויש מי שכתב דאף בדיני ממנות אין צריך שבית הדין התוועדו יחד רק כל אחד יכתוב דעתו וכו’, הנה בגמרא מוכח בכה מקומות שהדיינים צריכים לקבוע מקום כדאיתא גבי אודיתא כנפינהו ויתבי וכו’ בפרק זה בורר בסנהדרין ובעינן ועמדו שני האנשים לפני ה’, וכן הוא בתשובות הרמב”ן להדיא (וכוונתו לתשובה הנזכרת), ואף שהרא”ש הקל גבי קיום שטרות היינו בתחילה לקבל כל אחד בפני עצמו, אבל לבסוף צריכים להתוועד יחד, ואין בית דין בלא התוועדות’. עיי”ש. (ולקמן נביא עוד פוסקים לעניין משא ומתן בכתב).
ג
ואלו מקרים לא צריך שלושה
וכן מוכח מהגהות אשרי (סנהדרין פרק א סימן ו) כתב: וג’ שישבו לדין, וסילק האחד את עצמו, קודם שידע היכן הדין נוטה, אין השניים יכולין לגמור הדין דלא עדיף משנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינין דכיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי ואוהב ושונא מיפסלי לכתחילה אבל לא בדיעבד. עכ”ל.
והבית יוסף בית יוסף (חושן משפט סימן יב סוף אות א): כתב ‘ומדברי הגהות אשירי בפרק קמא דסנהדרין (סימן ו) נראה דשלשה שישבו לדין ואחד מהם רוצה להסתלק אינו רשאי אלא קודם שידע להיכן הדין נוטה’. ובדרכי משה (שם אות ב) העיר על דבריו : ולא מצאתי שם, כי הגהות אשרי כתבו שם שאם סילק עצמו קודם לכן, אין השנים יכולין לגמור הדין, הואיל והתחילו לדון בשלשה, וזה דוקא קאמר קודם שידע להיכן הדין נוטה, דאם ידעו תחילה להיכן הדין נוטה אפשר דמותר לגמור אחר כך בשנים, אבל לענין סילוק אימא לעולם דאף אחר כך יכול לסלק את עצמו. עיי”ש. וכן הב”ח (שם ד”ה כתב ב”י) כתב לחלוק על דבריו: וכתב הבית יוסף מדברי הגהות אשר”י בפרק קמא דסנהדרין נראה, דשלשה שישבו לדון ואחד מהם רוצה להסתלק, אינו רשאי, אלא קודם שידע להיכן הדין נוטה. עכ”ל. ותימה שהרי לא כתבו ההגהות לשם, אלא שאם סילק את עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין, הואיל דמעיקרא אדעתא דשלשה יתבי הוי ליה כאילו אחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינים, ומשמע אבל אם ידעו להיכן הדין נוטה מותר לגמרו בשנים, וכדאיתא בסוף עבודה זרה (עב ע”א) כדשיימא תלתא אפילו תרי מגו תלתא, אבל לענין סילוק אפשר דיכול להסתלק אפילו יודע להיכן הדין נוטה ויגמרו אותו השנים כיון שאין מסתלק מחששא דשמא החזק יהא רודפו, וכן תפס עליו מהר”ם איסרלס ז”ל. עכ”ל.
ד
ישוב שיטת הבית יוסף
וליישב את הבית יוסף נראה שרבינו הבית יוסף (חושן משפט סימן יח) העתיק את לשון הגהות אשרי רק בכמה שינוים, ומן הנראה הייתה לו גירסא שונה וז”ל: כתב בהגהות אשרי פרק קמא דסנהדרין שלשה שישבו לדין וסילק האחד את עצמו אין השנים יכולים לגמור הדין כיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי’. ורבינו הבית יוסף השמיט את המלים ‘קודם שידע היכן הדין נוטה’. וכן בשולחנו הטוהר (חושן מפשט סימן יח סעיף ד) פסק: שלשה שישבו לדין, וסילק אחד מהם עצמו, אין השנים יכולים לגמור הדין’. דו”ק.
יוצא אם כן, שלפי הרמ”א והב”ח אם יודע להיכן הדין נוטה יכולים לגמור את הדין בשניים, וכך פסק הש”ך (חושן משפט סימן יח ס”ק ה), וכן בספר מאזניים למשפט (ס”ק ד), ובשו”ת שמן ראש (סימן מב), אמנם לפי הבית יוסף לא ניתן לגמור את הדין בשניים, וכך צידד כדבריו התומים (שם ס”ק ד), והנתיבות המשפט (שם ס”ק א) וכתב ‘ולבבי לא ידמה כן, דהא מדקתני (סנהדרין לב ע”א) דיני ממנות דנין ביום וגומרין בלילה, והיינו לומר פלוני אתה חייב דזה נקרא גמר דין בכל דוכתא, ולמד זה מקרא, משמע דאי לאו קרא אפילו גמר דין היה אסור בלילה, ואם כן כיון דקתני דיני ממנות בשלשה ולא קתני וגומרין בשניים משמע דאף הגמר דין דהיינו לומר פלוני אתה חייב בעי שלשה, משום דילמא חזו זכותא ויאמרן בשעת גמר דין וכו’. עיי”ש.[1]
וכן כתב הפרישה (סימן יב ס”ק ), וכן בערוך השולחן (סימן יח סעיף ג), ובספר ישועות ישראל (שם ס”ק ז), ובפתחי תשובה (שם ס”ק ט) הביא את דברי התומים והנתיבות, וכן נראה להוכיח משו”ת נודע ביהודה (מהודרא תנינא אבן העזר סימן קיד) שהאריך להוכיח שגם בגט צריך שלושה, ושם מבואר שגם בגמר דין צריך שלושה. דו”ק היטב (וזה תלוי בהבנת מחלוקתם שלפי הבנת) וכן נקט להלכה כשיטת הנתיבות המשפט בשו”ת תשורת שי (סימן קיח), ובשו”ת הר צבי (חושן משפט סימן טז).
והאמת שכך נראה כדבריהם ממקור דין זה, שמקור דברי הגהות אשרי הוא מהאור זרוע (סנהדרין סימן ה) ושם מוכח מלשונו שלא ניתן לדייק כדברי הב”ח שאם סילק אחד את עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה, משמע שאם סילק את עצמו אחרי כן יכולים לגמור את הדין, אלא מה שכתב שהסתלק לפני שידע היינו משום שאחר כן הוא לא יכול להסתלק, וכמו שנפסק בשולחן ערוך (סימן יב סעיף א) ומקורו מדינא דגמרא בסנהדרין (ו ע”ב), ולצורך כך נעתיק את לשונו של האור זרוע (סנהדרין סימן ה) ‘וקבלו בקנין לעשות ככל אשר יפסקו, ובא ראובן ותבע וקודם שפסקו ושסיים טענותיו. נתחדשה מריבה בין ראובן ובין אחד מן הדיינים כי היה בעיניו כבעל דין תביעו’ על אותה קרקע. אך אם יביאו שלישי ממקום אחר יסיימו דבריו. ומתוך אלו הדברים בא אחד מן השנים אשר נחשב בעיני ראובן תם וישר וסילק עצמו מן הדין. ולא רצה לגמור את הדין על פי הטענות אשר שמע כי אמר אחרי אשר לא נסתיימו טענות של ראובן ויש לו תביעות על אותו קרקע. אי אפשר לידע להיכן הדין נוטה וכו’, וכן אני בעיני שיפה עשה הדיין שסילק עצמו. כדתניא פרק קמא דסנהדרין דמשתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. והשנים פשיטא שאין יכולין לגמור את הדין. דלא עדיפי משנים מזכין או שנים מחייבין, ואחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינין כיון דמעיקרא אדעתא דתלת יתבי. עכ”ל.
וגם מתוך דברי הגהות אשרי הנמצא בפנינו, שסיים ‘כיון דמעיקרא אדעתא דתלת יתבי’, דטעם זה שייך אפילו כשידע להכין הדין נוטה, ומוכח כהבית יוסף, ושוב ראיתי שהעיר כן בשו”ת מאזנים למשפט (סימן כח עמוד נח).
ה
הסבר מחלוקתם מתי זה נקרא גמר דין
והגם שנראה שהסבר מחלקותם האם בזמן גמר דין צריך שיהיו שלושה, נראה שגם לפי הב”ח והש”ך הם מודים שצריך שיהיו בגמר הדין שלשה, וכבר הב”ח עצמו בסימן יח ביאר את שיטתו בזה וז”ל: ‘כתב הגהות אשרי בפרק קמא דסנהדרין שלשה שישבו לדין וסילק האחד את עצמו אין השנים יכולין לגמור הדין כיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי עכ”ל, אלא דמחלק דדוקא מקמי דידעי להיכן הדין נוטה, אבל לבתר דידעי להיכן הדין נוטה הוה ליה גמר דין ויכול להסתלק, והשנים יפסקו הדין, דסבירא ליה כסברת התוספות לעיל בסימן יב, דכיון דהסכימו יחד שכך הדין כבר נגמר הדין בשלשה, אף על גב דלא אמרו איש פלוני אתה חייב’.
ומפורש בדברי הב”ח שבגמר הדין חייבים שיהיו שלשה, רק מחלוקתם היא מהו נקרא ‘גמר דין’, לפי הב”ח והש”ך, אם יודעים להיכן הדין נוטה, כבר חל ‘גמר הדין’, ואין צריך שלשה, ולפי שיטת הבית יוסף והנתיבות גמר הדין הוא רק בזמן הכרעת הדין שבית הדין פוסק ומכריע אתה זכאי ואתה חייב.
וכך נראה שהבין התומים (סימן יח ס”ק ד) שדחה את שיטת הב”ח והש”ך משום ש’לעיל בסימן יב סעיף ב, כפירוש רש”י דגמר הדין היינו באומרים איש פלוני אתה זכאי וכו’, ליתא להך דינא, ואם כן אף לפירוש הב”ח לא קאי דינא דאור זרוע להלכה’. והיינו שהבין שהמחלוקת הוא מתי חל הדין של ‘גמר דין’, וכן הבין הגאון רבי חיים מרדכי לבטון אב”ד ארם צובה בספרו נוכח השולחן (סימן לג עמוד רנט הוצאת מכון הכתב). עיי”ש באריכות. אמנם בספר אלפי מנשה (חושן משפט סימן יח) העיר שהדרכי משה (סימן יב) כתב את דבריו בסתם ולא חילק בין שיטת הפוסקים ודבריו הם אליבא דכולי עלמא, גם לשיטת הפוסקים שגמר הדין הוא שאומרים פלוני זכאי ופלוני חייב.
ו
הכרעת ההלכה
ולמעשה רוב ככל הפוסקים נוקטים כשיטת הבית יוסף והנתיבות כפי שהזכרנו את דבריהם למעלה, וראיתי בשו”ת פני משה (חלק ב סימן קכ הביאו רבינו הגר”ח פלאג’י בספרו רוח חיים חושן משפט סימן יח) בתושבת מהר”א ברודו שכתב לחדש שכל מחלוקתם של הבית יוסף והב”ח הוא לענין האיסור אבל לענין הדין לכולי עלמא דיניהם דין אם כבר גמרו טענותיהם קם דינא על פי השניים וזה לשונו: ‘היינו דוקא לענין איסור הסילוק, דלדעת מרן בבית יוסף אין רשאי הדיין לסלק עצמו אחר שנתגלה לו הדין, ולדעת בית חדש רשאי לסלק עצמו אף שכבר נתגלה אליו הדין, אבל לענים דינם לכולי עלמא אם כבר גמרט טענותיהם, קם על פי שנים הנשארים, ויכולים השנים לגמור הדין כיון שהם תרי מגו תלתא, וכבר נשאו ונתנו בדבר מתוך שלושה, הא תו לא נפקא לן אם סילק אחד את עצמו, לית לה בה כיון דאיכא שנים אחרים שגמרו הדבר’. עיי”ש. אמנם הגאון רבי חיים לבטון בספרו נכח השלחן סימן לג עמוד רנט דחה את דבריו שמסתימות הפוסקים והשולחן ערוך לא משמע כן, וכן מבואר בשו”ת הר צבי (חושן משפט סימן טז) שביטל דין כזה לגמרי. עי”ש.
ויוצא מכל זה שבשעת משא ומתן, אין חלוק שצריך שיהיו שלשה, אמנם כשהדיינים יודעים להיכן הדין נוטה, לפי הב”ח והש”ך והדרכי משה יכול דיין אחד להסתלק ולגמור את הדין בשניים, ואם נתרגם את הדברים לנידון שלנו יצא כך לכאורה, אם דיין אחד צריך להיות בבידוד ובית הדין שמעו את הצדדים ויודעים להיכן הדין נוטה הוא יכול להצטרף לדין באמצעות דיגיטלית, אמנם לפי הבית יוסף והנתיבות ורוב הפוסקים אינו יכול להצטרף אליהם באמצעות דיגיטלית, ואם עשו כן וגמרו את הדין באופן שאחד מהדיינים יצטרף לגמר הדין באמצעי דיגיטלי, לפי הפני משה הגמר דין חל גם לפי הבית יוסף ומדברי הפוסקים לא נראה כן כפי שהערנו, ולכאורה לפי ההלכה אין שום תוקף של פסק דין להחלטה כזו.
ז
בית דין של שלושה במשא ומתן בכתב
אלא שנראה לענ”ד שהנידון שאנו עוסקים בו יהיה תלוי במחלוקת גדולה שיש בדברי הפוסקים האם מועיל משא ומתן וכתב, דהיינו שהדיינים ביניהם דנו במשא ומתן בכתב, האם זה נקרא כמו שהם התוועדו יחד או לא, הנה בדברי החלקת מחוקק (אבן העזר סימן יז ס”ק עח) כתב מפורש שלא מועיל משא ומתן וכתב שהם לא מוגדרים כמתוועדים יחד, וכן הלכו בעקבות דבריו רבים מן האחרונים, כפי שציינו באוצר הפוסקים (אבן העזר סימן יז אות של). עיי”ש. וכן ראה בשו”ת הר צבי (חושן משפט סימן טז) ‘בית דין של שלשה שבפניהם הציעו שני הצדדים כל טענותיהם, ונגמר ישיבת הבית דין באותו יום, בלי שום דיבור על פסק דין, ואחרי זה כתבו שנים מהם את דעתם, ושלחו כתבם להשלישי, והשלישי השיב להם בכתב שהוא אינו מסכים לדבריהם מכמה נימוקים שהציע בכתב, ושוב כתבו להשלישי דברי אחר מהם שהוא דוחה טענת השלישי שמערער על פסק דין, ואח”כ הוציאו השנים פסק דין הם לבדם בלא לשמוע מפי השלישי, טעמו ונימוקו החולק על דבריהם אי יש קיום לפסק דין כזה, והשיב ההר צבי שזה דומה למה שהזכרנו בשולחן ערוך חושן משפט (סימן יח) ובנתיבות שדיין לא יכול להסתלק מהדין אפילו כשרואים להיכן הדין נוטה, אם כן לכאורה כאן אין דיניהם דין, והוסיף שבשו”ת מהר”ם שיק (אורח חיים סימן שח) הביא משו”ת מהרי”ט (סימן נח) שדין אחרי רבים להטות לא אמרו אלא בכה”ג שכולם יושבים יחד, וכן כתב מהר”א ששון (תורת אמת סימן כז), הובא בתומים בכללי קים לי (סימן קכג – קגד), ובספר גט פשוט’.
וצ”ע מדוע לא הזכיר מדברי החלקת מחוקק ומדברי מהרלב”ח שנביא לקמן, ועוד צ”ע בדבריו מה שדימה את הנידון בשאלתו בדיין שכתב פסק דין בכתב וכתב את דעתו, לבין המבואר בשולחן ערוך ובנתיבות שם מיירי שאחד מהדיינים הסתלק ולא הביע את דעתו, כלל.
אמנם יש לציין שיש פוסקים שזה כן מועיל כן הביא הכנסת הגדולה (חושן משפט סימן יג אות לו) שכתב: רוב מתוך כולו, נראה שצריך שיהיה משא ומתן פה אל פה, אבל לא בכתב, הרלב”ח בפסק הסמיכה דף רעח עמוד ג’, ועיין בדף רצה עמוד ג נראה שסמכים דאפילו בכתב מהני’. אמנם בשו”ת הרי בשמים (חלק ג סימן כז) כתב הפוך שנראה מדברי המרלב”ח דלא מהני בכתב לפי דברי הרשב”א, וכן הבינו בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 233). ובשו”ת שואל ונשאל (חלק ה חושן מפשט סימן יג) הגם שצידד לומר שלא מועיל משא ומתן בכתב ושוב הסתפק בזה, הביא שהגט פשוט (כללים כלל א) הביא בשם המהרלנ”ח בקונטרס הסמיכה דף רע”ח הסתפק בזה עיי”ש. וכן בשו”ת ישכיל עבדי (חלק ה חושן משפט סימן ה) האריך בנידון זה, והביא משו”ת משפט וצדקה ביעקב (חלק ב סימן פח) שדנים במשא ומתן בכתב אפילו זה שלא בפני זה ואומרים בזה גם אחרי רבים להטות מתוך הכתב, והביא שכן עושים מעשים בכל יום. עיי”ש.
ואחר הדברים האלה נראה שלסוברים שמועיל משא ומתן בכתב, הרי כל שכן שיועיל בנידון שלנו שכולנו מקובצים ושומעים ורואים האחד את השני ונושאים ונותנים בפני אחד הגם שהם לא נמצאים במושב אחד, אלא נראה שגם לפי מה שהביא ההר צבי משו”ת מהר”ם שיק (אורח חיים סימן שח) שהביא כן בשם המהרי”ט (חלק א סימן נח, וכן ראה בסימן עט, ובמהר”ם שיק ציין לסימן ח והוא טעות סופר, ווד ראה פתחי תשובה חושן משפט סימן רלא) שדין אחרי רבים להטות לא שייך אלא שכולם יושבים יחד אומרים אחר רבים להטות הנה מפורש בתשובותיהם שהסיבה לכך משום שהרוב לא יודע את דעותיהם וטעמיהם ונימוקיהם של הרוב, שהנידון האם הולכים אחר הרוב בדעות הפוסקים כשלא ניתן לשאת ולתת איתם פנים אל פנים ולא ניתן לדעת מה יענו. ובשו”ת מהר”ם שיק שם דוחה את דברי המהרי”ט וכתב שם שאפילו אינם יחד הולכים בתר רובא אפילו באיסורי כרת, וצידד שדברי המהרי”ט שייכים בבית דין הגדול. עיי”ש. וגם בשו”ת הר צבי בשאלה שדן הוא כותב מפורש ‘ואח”כ הוציאו השנים פסק דין הם לבדם בלא לשמוע מפי השלישי’.
אמנם בנידון שאנו עוסקים בו כולם רואים ויודעים ושואלים וחוקרים ודורשים ונושאים ונותנים בניהם וודאי שיועיל לעשות כזה מושב בית דין, ויש לחלק חילוק גדול בין משא ומתן בכתב שכל אחד כותב דעתו ופעמים הדברים לא ברורים דיו לקורא והקורא מבטל אותם ופוסק אחרת, לבין שהדברים נעשים פנים אל פנים.
ח
האם צריך מושב בית דין משום השארת שכינה או משום שהדין יהיה מבורר
אלא שעוד יש לדון בכל זה למה צריך מושב בית דין, דהנה שו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן קמב אות ב) דן וחקר האם הצורך במושב בית דין הוא משום השארת שכינה שנאמר בקרב אלוקים ישפוט, או שצריך דוקא בשלשה כשהן יחד הוא משום שעל ידי השלשה ביחד נתברר הדין ביותר כשכל אחד שומע דברי חברו ומתוכחין זה עם זה.
ובחקריה זו תלויה ועומדת שאלתנו האם מה שצריך בית דין הוא משום השארת שכינה הרי שצריך ששלושתם יהיו במעמד אחד, אך אם הטעם משום שנושאים ונותנים הרי יש כאן גם אם הם לא נמצאים במושב אחד, והנה שם האיגרות משה צידד שכל השארת השכינה שיש הוא משום הלימוד תורה שיש בין הדיינים שמבררים את הדין וההלכה לאפוקי ממי שדן יחיד. ולפי זה שפיר יהיה ניתן לברר ולשאת ולתת באמצעות הזום גם כשהם לא נמצאים במושב אחד.
אלא שאולי מסיבות צדדיות שלא תמיד הקו אינטרנט תקין, והרבה פעמים השידור נקטע, ומהסיבות האלו לא ניתן לחייב את אחד מהצדדים לדון בצורה כזו ואפילו במושב בית דין ממש שכל הדיינים יושבים במקום אחד, לא ניתן כפי שכתבתי בספרי דרך האתרים (סימן פא ).
ט
התרת נדרים
ואחר הדברים שרואים מפורש שגם לדון דיני ממנות לפי הדין אפשר לדון באופן כזה ולא צריך מושב בית דין כפי שכתבנו להוכיח, הרי כל שכן בהתרת נדרים שאינה דין ממש, כמפורש בגמרא נדרים (עז ע”ב) שנשאלים על נדרים בלילה, וגם על ידי קרובים, וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן רכח סעיף ג ובסימן רלד סעיף נז), והאריך בזה בשו”ת יפה נוף (יורה דעה סימן קכא) להוכיח שהתרת נדרים אינה דין, וכן ראה בשו”ת השמים החדשים (יורה דעה סימן לג) שהביא משו”ת שאגת אריה לנכד הב”ח שכתב שגם אנשים שפסולים לדון מחמת עבירה יכולים להיות מתרים, וכן לא צריך בית דין שקול כמבואר בשו”ת רע”א (סימן עג), וכן בשו”ת משנה הלכות (חלק ז סימן קנא), וכן מוכח ממנהג הספרדים להתיר בפני עשרה ), ורבינו החיד”א בצפרון שמיר (סימן יב אות ו), ובכף החיים (תקפא ס”ק כ), וכן מנהג רבים מהאשכנזים ראה למהרש”ם דעת תורה (סימן תריט סעיף א), ובארוחת חיים (שם סעיף א), בשם תשובות יהושע (סימן קצט), ובליקוטי מהרי”ח (ערב ראש השנה עמוד רי) ועוד רבים המה ואף אחד מהם לא אמר שיש לחוש לבית דין שקול, אמנם הגאון מקוונא החמיר בזה בספר נחל יצחק (חושן משפט סימן ג סעיף ד), ראה בשו”ת רבבות אפרים (חלק ד סימן קמז אות ד).
ובכלל ראה בספר משנת יעבץ אורח חיים (סימן נג אות ב) שפלפל שם לדון האם יחיד מומחה חשיב כבית דין, או שבהתרת נדרים לא צריך בית דין, ומה שיחיד מומחה מתיר את הנדר הוא דין מיוחד בהתרת נדרים דלא בעינן לזה תורת בית דין אלא רק ראשי המטות, וגם יחיד מומחה הוא בכלל ראשי המטות, וכתב שם בדעת הרמב”ם שביחיד מומחה לא צריך שיהיה סמוך, אלא חכם, והיינו משום שדווקא בדיני בית דין צריך סמוך, אבל בהתרת נדרים לא בעינן תורת בית דין. עיי”ש. ויש עוד להאריך בזה ודי בזה.
ומכל זה אתה למד שאם במושב בית דין ממש העלנו שזה נחשב למושב בית דין, הרי כל שכן לענין התרת נדרים שאין צריך ממש בית הדין שוודאי זה יועיל, ולענ”ד שפיר ניתן להביא מזור ומרפא לנדריהם של אותם היושבים בבידוד.
אני שולח את התשובה אליו בזריזות ובדחיפות.
ממני בחיבה רבה למעלת כת”ר
ובברכת שנה טובה מתוך בריאות איתנה לו ולכל משפחות והסובבים הודו כתיבה וחתימה טובה בספרם של צדיקים
[1] אמנם יש לפלפל בדעת הנתיבות המשפט מדוע היה צריך לטעם דשמא ירא שמא יחזור בו מאחר שהוכיח שגם בגמר דין צריך בית דין.
