מקורות ונימוקים:
חמץ שאינו ראוי למאכל כלב אינו אסור
בגמרא מסכת עבודה זרה דף ס”ז: מבואר כי נותן טעם לפגם מותר הואיל ודורשים את הפסוק ‘לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה’, מאכל הראוי לגר לאכילה קרוי נבילה, אולם מאכל שאיננו ראוי למאכל הגר איננו קרוי נבילה ואין בו את איסור התורה לא תאכל כל נבילה.
למרות שדברי הגמרא עוסקים בהיתר נותן טעם לפגם, כתבו הפוסקים דאף בנוגע לאיסור עצמו אם נפגם מאכילת כלב פקע ממנו איסורו. כן כתב הש”ך ליו”ד סימן קנ”ה ס”ק י”ג. וכן הוא אף בנוגע לאיסור אכילת חמץ בפסח, אם נפסל מאכילת כלב איננו אסור מעיקר הדין.
כפי שפסק השו”ע או”ח סימן תמ”ב סעיף ט’ בזה”ל:
חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש קודם זמנו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח.
מבואר שחמץ או שאר איסורים שנפסלו מאכילת כלב, אינם אסורים כלל.
לפיכך חומרי ניקוי שאינם ראויים למאכל אינם צריכים כשרות לפסח, וניתן להשתמש בהם בפסח ולנקות בהם אף כלי אכילה.
כן כתב גם בשו”ת אור לציון חלק ג’ פרק ח’ תשובה ו’, כי סבונים וחומרי ניקוי, ואפילו משחות שיניים בשמים ותמרוקים אם אינם ראויים למאכל כלל, אין בהם חשש חמץ בפסח ומותרים בשימוש בפסח ללא הכשר.
יתירה מזאת כתב בשו”ת יחווה דעת חלק ב’ סימן ס”ב, להתיר כאשר נפסל מאכילת כלב, אף אם לאחר מכן השביח על ידי חומרים נוספים שנתנו בו. כן כתב בנוגע לנידון שימוש בפסח בחומצת לימון שמפיקים אותה מחיטים. וכתב שם שמאחר ולפני נתינת חומצת הגפרית בתרכובת נהפך הכל לעפר בעלמא ונפסל מאכילת הכלב, אין מקום לאסור גם לאחר נתינת חומצת הגפרית שנעשה על ידי כך חומצת לימון, ואף על פי שמבואר ביורה דעה (סימן קג סעיף ב), שדין נותן טעם לפגם מותר אינו אלא כשפוגם מתחילתו ועד סופו, אבל אם פוגם ולבסוף השביח אסור, אולם זהו כשמשביח מעצמו, אבל כשמשביח על ידי תערובת אין בזה איסור כלל.
דין ‘אחשביה’ אינו שייך אלא בדרך אכילה
אמנם נחלקו הראשונים האם יש איסור ‘אחשביה’, בנוגע לאדם האוכל מאכל שנפסל לאכילה, כגון האוכל פת שעיפשה, שלמרות שאיננה אסורה באכילה, משום דין אחשביה מדרבנן יש לאוסרו. דעת הרא”ש שאע”פ “שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מ”מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור”.
כן משמעות דברי הרמב”ם שכתב בזה”ל: “עירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור”. וידוע כי כאשר הרמב”ם כותב פטור, כוונתו שפטור מן התורה אולם אסור הוא מדרבנן.
וכ”כ המשנ”ב או”ח סימן תמ”ב ס”ק מ”ג בביאור דעת השולחן ערוך להלכה בסעיף ט’, שחמץ נוקשה מותר רק לקיימו בפסח אולם אסור לאוכלו, והיינו משום איסור אחשביה מדרבנן.
אכן אין הדברים אמורים אלא לעניין מאכל שאוכלו כדרך אכילה, אולם לעניין חומרי ניקוי שיתכן שנשארו מעט בכלי המאכל, אין בזה אחשביה כלל.
כפי שניתן להוכיח מדברי תרומת הדשן שנפסקו להלכה בשו”ע סימן תמ”ב סעיף י’ לעניין דיו חמץ שמותר לכתוב בו בפסח ולא חוששים שמא יכניס הקולמוס עם הדיו לפיו, כיון שאין זה אחשביה אם לא התכוון לאוכלו. כפי שביאר שם המשנ”ב ס”ק מ”ג.
אין ראוי ללעוג על המקפידים לרכוש חומרי ניקיון כשרים לפסח
אמנם משום חומרא והקפדה יתירה בזהירות מחמץ בפסח, נהגו העולם לרכוש גם חומרי ניקיון כשרים לפסח, ואם אין בדבר טירחה או עלות גבוהה, כדאי להקפיד בזה.
שהרי עם ישראל קדושים נהגו אף לגרר הכתלים כפי שכתב השו”ע או”ח סימן תמ”ב סעיף ו’, וכתב השו”ע שיש להם על מה שיסמוכו, כלומר ואין לועגים על המנהג לומר שהוא שטות או חומרא, כפי שביאר המשנ”ב. והיינו טעמא כי בפסח נהגו להקפיד על כל חומרא במידת האפשר, אכן מעיקר הדין אין צורך בדבר זה כפי שביארנו.
