מקורות ונימוקים:
דין המתנת שש שעות בין בשר לחלב
בגמרא בחולין ק”ה. איתא, אמר מר עוקבא, אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא, ע”כ.
נחלקו הראשונים מהו שיעור זה דמר עוקבא שלא אכל בסעודה אחת חלב עם בשר עד לסעודה אחרת. דעת התוס’ הרא”ש והראבי”ה דהיינו שלא אכל הבשר והגבינה באותה סעודה אלא בירך ברכת המזון וסילק את השולחן לפניו, ולאחר הדחת הפה אכל חלב, ואין צורך בהמתנת שיעור זמן בין סעודה לסעודה.
אולם דעת הרמב”ם הרי”ף הרא”ש והרשב”א כי מר עוקבא המתין שיעור זמן שבין סעודה לסעודה, דהיינו שש שעות, דהוא שיעור זמן שיש מסעודת הבוקר עד לסעודת הערב.
לעניין הלכה פסק השו”ע כרי”ף הרמב”ם הרא”ש והרשב”א דבעי המתנת ו’ שעות. וברמ”א הביא דעת התוס’ והראבי”ה דסגי בסילוק סעודה וברכהמ”ז אולם כתב דראוי לעשות כהרמב”ם, אך כ’ דהמנהג הפשוט במדינות אלו הוא להקפיד על סילוק סעודה ועל המתנת שעה אחת בנוסף, והיינו דנהגו כדעת התוס’ והראבי”ה, אלא שכתב להחמיר גם להמתין שעה על פי דברי הזוהר הקדוש שהביא הבית יוסף.
עולה בידינו כי לדעת הספרדים אין להקל בפחות מהמתנת שש שעות בין בשר לחלב, כפי שפסק מרן השולחן ערוך יו”ד סי’ פ”ט סעיף א’, וכן כתב מרן החיד”א, שבגלילותינו המנהג פשוט לכל אדם להמתין שש שעות.
גם בקרב האשכנזים, מנהג רוב בני אשכנז, למעט קהילות מסוימות, להמתין שש שעות בין בשר לחלב. כפי שכתב המהרש”ל שאף למנהג האשכנזים, כל מי שיש בו ריח תורה ראוי לו להחמיר להמתין שש שעות. ובספר ערוך השולחן כבר כתב שכיום אף מנהג רוב האשכנזים להחמיר בזה, וחלילה לשנות.
מי שנהג להמתין שלש שעות בין בשר לחלב האם ישנה את מנהגו
לעניין מי שנהג להמתין שלש שעות בין בשר לחלב נחלקו הפוסקים האם עליו לשנות את מנהגו ולהמתין שש שעות בין בשר לחלב, דעת הגאון הרב שלמה זלמן אוייערבך כי עליו לשנות את מנהגו ולהמתין שש שעות כפי שציין בספר הכשרות פרק י’ הערה ע”ה, וכן כתב בשו”ת משנה הלכות ט”ז ט’, אולם יש שכתבו שאין לשנות את המנהג, ועל כגון דא אמרו “אל תיטוש תורת אמך”.
אולם ידועה דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל כי ארץ ישראל אתריה דמרן השולחן ערוך היא, ומשעלו לארץ ישראל עליהם לשנות מנהגם ולנהוג כפי מנהג השולחן ערוך, ואין בכך משום “אל תיטוש תורת אמך”. והיינו כפי המבואר בדברי הגמרא בפסחים נ”א כי היוצא ממקומו ודעתו לחזור חייב בכל מנהגי מקומו אפילו בצנעא, אולם כשעוקר דירתו וקובע עצמו בעיר אחרת, פקעו ממנו חומרי מקומו הראשון שיצא ממנו, וכמו כן כל הבא לעיר אחרת שנוהגים בה חומרא ואין דעתו לחזור למקומו חלים עליו חומרי המקום הזה. לפיכך משעלו לארץ ישראל עליהם לנהוג כמנהג ארץ ישראל ואין בכך איסור “אל תטוש תורת אמך”.
בפרט שככל הנראה המנהג להמתין שלש שעות בין בשר לחלב אין לו מקור בהלכה, ומנוגד לדעת שלשת עמודי ההוראה שהם הרי”ף הרמב”ם והרא”ש שפסקו שיש להמתין שש שעות בין בשר לחלב, כשיעור זמן ההמתנה מסעודת הבוקר לסעודת הערב. וכן פסקו הטור והשו”ע יו”ד סימן פ”ט.
ואף הרמ”א שציין לדעת המקילים בזה להמתין שעה אחת, סיים וכתב “ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות”, והוסיף ע”ז הש”ך בשם מהרש”ל שכך ראוי לעשות כל מי שיש בו ריח תורה, יתר על כן כתב הט”ז שם ס”ק ב’ בשם שערי דורא כי ראוי לגעור ולמחות בבני תורה שלא יקלו פחות משש שעות.
לפיכך אינני רואה מקום קולא להמתין שלש שעות ולא שש שעות, בפרט שבנידון השאלה שלפנינו האב כבר שינה את מנהגו והתחיל להמתין שש שעות, שוב אין סיבה שלא ליטוש את מנהג האבות, שהרי האב עצמו נטשו.
האם ניתן להמתין מעט פחות משש שעות שלמות בין בשר לחלב
לעניין השאלה האם ניתן להמתין פחות משש שעות בין בשר לחלב, נחלק בזה הפוסקים, ובשו”ת מאמר מרדכי כרך ב יורה דעה סימן ד’, השיב שלא להקל בעניין ושלא לפחות משש שעות שלמות. כדברי החיד”א בספרו שיורי ברכה, שיש להמתין שש שעות ממש ולא זמניות, ולא מחמירים בקיץ ולא מקילים בחורף, ואין לשנות בזה. על כן אין להקל בהמתנת פחות משש שעות בין לבני תורה בין לבעלי בתים.
אולם מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל דעת אחרת עמו, וכתב בזה בשו”ת יביע אומר חלק א יו”ד סימן ד’, וכן בקובץ אור תורה שנה י”ד חוברת ט’ עמוד תס”ט.
שיש להקל בזה בשעת הצורך להמתין חמש שעות ומחצה, ואין צורך להקפיד על שש שעות מלאות, בפרט לאחר אכילת עוף.
זה לשונו שם בשו”ת יביע אומר חלק א’ יורה דעה סימן ד’:
ולולא דמסתפינא הוה אמינא שאם חסר משש שעות פחות מחצי שעה מותר אף לגדולים, שהרי כתב הרמב”ם כמו שש שעות. וכן הוא בספר ארחות חיים חלק ב’ עמוד של”ה. ובכל בו סי’ ק”ו. ובזמנים הראשונים לא היה מורה שעות מצוי, ובודאי שהיו מקילים באומדנא. וידוע דכל תוך חצי שעה חשיב סמוך, וכמ”ש רשב”ם פסחים (קז:), אבל יותר מזה חשיב כמופלג, ולכן ה”נ יש להקל בתוך חצי שעה הסמוכה לשש שעות. ובנ”ד לא שייך לומר כמ”ש בכתובות (קד) כל שיעורי חכמים כן הוא, שהרי לא נזכר בגמ’ אלא מסעודתא לסעודתא, ועכ”פ בבשר עוף יש להקל בזה, וביחוד כשיש צורך קצת, ויש מקום להתלות בזה בדברי המאירי הנ”ל.
והן אמת כי הגנת ורדים בגן המלך (אות קנ”ד) כתב, דבעינן שש שעות בדיוק, כמו ארבעים סאה במקוה טהרה, שאם חסר קורטוב אינו טובל וכו’. וכ”כ הפרח שושן (כלל א סי’ א). ע”ש. אך אין דבריהם מוכרחים. והמאירי בס’ מגן אבות (סי’ ט עמוד מז) כתב: חמש שעות או שש שעות. וע’ בשו”ת משה האיש (חיו”ד סי’ יד וט”ו). ע”ש.
ומיהו למעשה יש להחמיר בזה. וכמ”ש רבינו ירוחם אות כח דבעינן שישהה לכל הפחות שש שעות. ע”ש. ומיהו המיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מה שיסמוך.
ועיין עוד בשו”ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן ג’, שם כתב עוד לחזק את דבריו הנ”ל שניתן להקל בעת הצורך אף לגדולים, להמתין חמש שעות ומחצה. וכתב לבאר כי לחילופין ניתן לחשב את השש שעות מתחילת הסעודה הראשונה שאכל בה בשר. וכתב שזהו הביאור מדוע כתב הרמב”ם כמו שש שעות, כי הוא מחשיב את הסעודה הראשונה בתוך זמן ההמתנה, לכן מסוף הסעודה הראשונה יוצא קצת פחות משש שעות.
וראיתי שכן כתב גם הרב יצחק יעקב פוקס בספר הכשרות עמוד רע”ג הערה ע”ו, בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שעיקר הדין הוא להמתין חמש שעות ומחצה, רק שנהגו להחמיר שש שעות שלמות.
על כן בעת הצורך בפרט לאחר אכילת עוף יש להקל בהמתנת חמש שעות ורוב שעה שישית, אף לגדולים מעל גיל מצוות.
