מקורות:
הנה הטור (או”ח סי’ תק”נ) כתב שאם יחול אחת מד’ תעניות בשבת, תשעה באב, י”ז בתמוז, צום גדליה, ועשרה בטבת, נדחין עד אחר השבת. וכן כתב רש”י (מגילה ה.). וכתב הבית יוסף שמקור דין זה נלמד ממ”ש רבותינו במסכת מגילה (ה.), תשעה באב שחל בשבת מאחרים ולא מקדימים, ופירש רש”י תשעה באב שחל להיות בשבת, והוא הדין שבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת, והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו. ומבואר שאף עשרה בטבת אילו היה חל בשבת נדחה, וכ’ הב”י שגם הרמב”ם (פ”ה מהל’ תעניות ה”ה) כתב כאמור, שא’ מארבעה צומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת. וה”ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית (עמ’ רנ”ד), שעשרה בטבת משונה משאר תעניות, שאילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כ”ד ב’) “בעצם היום הזה” כמו ביום הכפורים, וסיים הב”י לא ידעתי מניין לו זה. ובספר תיקון יששכר (דף כ”ח רע”א) כתב, שכן מצא כתוב בתשובות הגאונים, וכן הובאו בכנה”ג. ומבואר שי”א שאילו היה חל עשרה בטבת בשבת, לא היה הצום נדחה מפני השבת. (אמנם למעשה י’ בטבת לעולם לא יחול בשבת, (עי’ שו”ע או”ח תכ”ח ס”ב, ומג”א תק”נ סק”ד).
וצ”ע שהלא שאר הצומות, תשעה באב, י”ז בתמוז, וצום גדליה, צומות נוראות וחמורות יותר מעשרה בטבת, שבהן נשפך דם ישראל כמים, נשתברו הלוחות, נשרף התורה ונחרב בהמ”ק, בכל זאת אם חלין בשבת נדחין. שהרי בי”ז בתמוז, נשתברו הלוחות, בוטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזרה גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב בית ראשון וכן בית שני, נלכדה ביתר, ונחרשה העיר, שחרש טורנסרופוס את ההיכל, וכדאי’ בתענית (כו.) ובטור (או”ח תקמ”ט). ובג’ בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם, ושקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו. והנה אם תעניות חמורות אלו נדחות מפני השבת, ק”ו לעשרה בטבת שצריך היה להידחות מפני השבת. ועוד קשה כיון שעשרה בטבת אינו צום אלא מדרבנן, היאך ידחה מצות עונג שבת שהוא דאורייתא[1]?
ונראה ליישב על פי מ”ש רבותינו ז”ל בגמרא תענית (כט.), בשבעה באב נכנסו נוכרים להיכל, אכלו וקלקלו בו, שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר “אוי לנו כי פנה היום כי יינטו צללי ערב”. והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו לצום על חורבן בהמ”ק אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ומבארת הגמרא שסברת רבנן שקבעו את הצום בתשעה באב, מפני שאתחלתא דפורענותא עדיפא. ומבארים ע”פ יסוד הנימוקי יוסף ב”ק (כב.) בביאור סברת אשו משום חציו, שכל המשך קיום האש מתייחסת לשעת ההדלקה כזורק חץ, שבעת זריקתו נעשה הכל, ולא נחשב כאילו עשה המעשה אח”כ, ולכן מותר להדליק נרות מערב שבת, הגם שהאש ממשיכה לדלוק, דאדם המזיק באש חייב אף על מה שהאש ממשיכה ושורפת, שהאש מתייחסת לשעת ההדלקה, כאילו הכל נעשה אז, כאשר עדיין לא היה שבת. לכן קבעו את האבל על חורבן בהמ”ק בתשעה באב, שהאש הושלכה בבהמ”ק בתשעה באב, הוא הרגע הקובע, דאשו משום חציו, וכן ביאר הגאון אהבת ציון בנו של הנודע ביהודה, ועוד מפרשים רבים, [אלא שצ”ע שרבי יוחנן סובר בב”ק (כב.) אשו משום חציו, והוא אמר שאילו היה באותו דור היה קובעו בעשירי, ראה מ”ש ליישב בכרם יוסף ב”ק שם].
לאור האמור ניחא, דאדרבה עשרה בטבת חמור יותר משאר תעניות, כיון שהוא קדם והיה ראש וראשון לכל אירועי החורבן, שבו בו ביום צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, נמצא דהוא אתחלתא דאתחלתא של כל פורענות חורבן הבית ושריפת התורה ושפיכת דם ישראל כמים, כל מה שאירע את אבותינו בכל התעניות, דביום זה נגזר הכל. ובזה מובן היאך לומדים זאת מהכתוב ביחזקאל “בעצם היום הזה” אף שהכתוב מדבר רק בנבואת יחזקאל שהתריע להם שיכתבו בעצם היום הזה את דבר הנבואה, שבעשרה בטבת יצור מלך בבל על ירושלים, מ”מ רמז יש בכתוב שאילו לא יחזרו בתשובה עד עשרה בטבת, אז יחרץ גורלם לחוב.
והדברים עולים בקנה אחד עם דבריו המפורסמים של החת”ס בספרו תורת משה (דרוש לז’ באדר) בביאור דברי האבודרהם, שבכל שנה ב”ד של מעלה יושבים ודנים בעשרה בטבת, אם בתשעה באב יבנה בהמ”ק או ח”ו ימשיך להיות חרב, וביאר שעיקר תענית תשעה באב על צרת העבר, ועיקר תענית עשרה בטבת על צרת העתיד. וביאר מורנו הגאון המפורסם רבי אליהו בחבוט שליט”א ראש בהמ”ד לדיינות “ברכת אברהם” שבכוונה תחילה הסתירו חז”ל והמקובלים סוד זה שביום זה תלוי כל הגאולה, כדי לא לעורר קטרוג, בבחינת “בכסה ליום חגנו” (תהלים פ”א ד’), שע”י הסתרת הדין שביום זה גם הס”מ לא מתעורר לקטרג כ”כ נגד הגאולה, בפרט בענייני משיח שיש צורך גדול בהסתרה מטעם זה, כדרך שביאר רבינו האריז”ל בסוד ירידת נשמת משיח דרך לוט ובנותיו ויהודה ותמר, שהיה צריך להיות הכל בדרך הסתרה, והוא בבחינת אין משיח בא אלא בהיסח הדעת, עד שהגיע דורו של החת”ס שכבר הותר לגלות סוד זה, כיון שכתב החת”ס בתשובותיו (ח”ו סוף סי’ ס”א) ובדרשותיו (דרוש לפסח תק”ס)שמימיו התחיל זמן ראוי יותר לביאת המשיח, וממילא יש פחות מקום לחוש לעיכוב מצד הקטרוג. ונפק”מ שעתה שנודע סוד זה, שומא עלינו להתאמץ ביתר זאת ויתר עוז ביום הקדוש הזה לחלות פני ה’ שישלח משיח צדקנו ויגאלנו בקרוב.
עי”ל שלדעת האבודרהם עשרה בטבת חמור מתשעה באב, על פי מה שדרשו במדרש רבה (איכה פ”ד) והובא בקצרה ברש”י קידושין (לא:) עה”פ בתהלים (פרק ע”ט) “מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך”, והקשו שלא היה ראוי לומר “מזמור”, אלא “בכי” לאסף, “נהי” לאסף, “קינה” לאסף? ותירצו, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, ונטל שר שלו חצוצרה של קנים והיה מזמר, אמרו לו, המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף הקב”ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם מזמר אני ששפך הקב”ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, וזה מה שנא’ “ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה”. וא”כ יום עשרה בטבת שהיה תחילת המצור שאח”כ עי”ז נשפך דם ישראל כמים, חמור הוא לכאורה שבעתיים מתשעה באב, שבו נפדו ישראל בחורבן הבית.
והנה החת”ס (דרוש לח’ טבת) כתב בביאור דברי האבודרהם, שכיון שמלך בבל צר על ירושלים בעשרה בטבת מפני שחיללו בה את השבת, לכן אילו חל בשבת לא נדחית מפניו, וצ”ע שאף בהמ”ק נחרב בגלל שחיללו את השבת כדאי’ במסכת שבת (קיט:), וא”כ היה צריך להיות הדין כן אף לעניין תשעה באב שחל בשבת. ואפשר שמ”מ לעניין חורבן הבית היו כמה וכמה סיבות, משא”כ לעניין מה שצר מלך בבל על ירושלים דוקא בעשרה בטבת, הטעם העיקרי משום חילול שבת.
ומצינו עוד ביאור נפלא בדבר, מהגר”מ פיינשטין זצ”ל בספרו דרש משה (דרוש א’), שגבי תענית עשרה בטבת לא שייך לדחותה, כי עיקר הצום בו על מה שלא נתנו לליבם דברי הנביאים שירושלים תיחרב והבית יישרף באש אילו לא יחזרו בתשובה, שזה היה דבר שלא ע”פ הטבע כמפורש באיכה (ד’, י”ב) שלא האמינו שיבוא צר ואויב על ירושלים, וכיון שעיקר הצרה היתה שלא הרגישו בצרתם ולא חזרו בתשובה, לא שייך לדחות התענית בזה לאחרי עשרה בטבת, כי מעשרה בטבת ואילך כבר היה הדבר מורגש בחוש, והתענית צריכה להיקבע על הזמן שלא היה הדבר במוחש, והיו צריכים לקבל דברי הנביא, משא”כ תשעה באב שהוא תענית אבל על החורבן, שייך לדחותו, שכיון שהבית עדיין חרב, כל יום הוא זמנו.
[1] בחי’ מרן הגר”ח מבריסק זצ”ל (ר”ה יח:) עמד לבאר היאך למדין מכח הכתוב “בעצם היום הזה” שלא שייך לדחות את הצום אילו חל בשבת, אך לא ביאר סברת החילוק בין עשרה בטבת לתשעה באב שהוא חמור יותר לכאורה, ובכל זה אין שבת נדחית מפניו.
