ובכן, לא פירשת באיזו טעות מדובר, כי יש טעויות שאינן מעכבות וישנן המעכבות. ונקטינן דטעות שהענין משתנה בו יש לחזור ולקרוא[1], הא לאו הכי אין צריך לחזור.
ואולם, בשעת הקריאה עצמה, אם הייתה מולך מגילה כשרה יכולת להשלים את המילה המוטעית ולקוראה כתיקנה מתוך המגילה[2], ואף אם לא הייתה זו מגילה כשרה אלא רק מגילה מודפסת גם כן אפשר להשלים בדיעבד את הקריאה מתוכה ואפילו בע”פ מהני השלמה בדיעבד[3].
אך כעת כשאתה נמצא לאחר הקריאה ואין אפשרות להשלים, הנה אם זה בלילה יש מקום להקל בזה כדין ספק דרבנן[4], משא”כ ביום אין זה פשוט להחשיב את המגילה כחיוב דרבנן אלא יש לומר שזה חיוב מדברי קבלה וספיקו לחומרא[5]. אלא שבמקום שהמתפללים הם בני תורה, ומקשיבים בדריכות ושימת לב לקריאה, אז אם אחד או שנים טוענים ששמעו טעות וכנגדם יתר המתפללים טוענים ששמעו הקריאה חלקה, אי אפשר לחייב את עשרות המתפללים לחזור ולקרוא, אך אותם שטוענים ששמעו טעות המעכבת צריכים הם לחזור ולקרוא או לשמוע מגילה[6]. אבל במקום שהמתפללים אינם מדקדקים בקיום המצוות כראוי, ולא מטריד אותם האם הש”ץ קורא כדת וכהלכה, בודאי שאין להתחשב במה שהם לא שמו לב לטעות, אלא אזלינן בתר המדקדקים ואז אם הם אומרים שהש”ץ טעה – צריך לחזור ולקרוא שוב.
ואין צריך לחזור לתחילת המגילה, אלא יקרא[7] מאותו פסוק שבו נמצא המילה הבעייתית, עד סוף המגילה[8].
אמנם לענין הברכה, אם ברור שזו טעות מעכבת א”כ יש לחזור ולברך, והגם שמבואר בשו”ע (סימן תרצ סעיף ה) שהקורא את המגילה לסירוגין יצא ידי חובה, וא”כ כעת שיחשב כאילו הפסיק בקריאה במקום הטעות וממשיך לאחר מכן, הכא כיון שחשב שסיים את המגילה הרי הסיח דעתו מקריאתה ולכן כאשר מתברר לו שטעה צריך הוא לחזור ולקרוא בברכה[9], אמנם אם העירו לו על הענין באמצע הקריאה אינו חוזר ומברך, וכמו כן נראה שבאופן הנזכר שאנו פוסקים שרק אותם ששמו לב לטעות הם מחויבים בקריאה א”כ הם לא השיחו דעתם מקריאתה וממילא אינם צריכים לחזור ולברך ואף הקורא בשבילם אינו חוזר ומברך.
————————————————————————————————————————————
[1] לשון השו”ע (או”ח סימן תרצ סעיף יד): אין מדקדקין בטעיותיה; ויש אומרים, דוקא בטעות שהלשון והענין אחד, כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבו קמי דרב, חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא אהדר חד מינייהו; אבל טעות אחר, לא. ובביאור הלכה (סוד”ה אין) כתב שלכתחילה ודאי שיש לנהוג כיש אומרים שחוזר בטעות שמשנה את הענין. וכן פסק מרן הראש”ל זצ”ל בחזון עובדיה (עמ’ עט-פ), וזה שלא כדברי השולחן גבוה (ס”ק לא) והאור לציון (ח”ד פנ”ד ס”ח) שכתבו שמרן השו”ע פוסק כהסתם ודלא כיש אומרים. ובאמת צ”ב על רבינו החזו”ע אמאי נייד הכא מהאי כללא דכייל לן בדוכתי נפישי דנקטינן כדעת הסתם ולא חיישינן לי”א, וצ”ע.
[2] ויוצא ידי חובה אע”ג שחלק מהקריאה היא ע”י שמיעה מדין ‘שומע כעונה’ וחלק ע”י קריאה ממש, ואף דלא מהני לברך חצי ברכה ולהוציא בה את חבירו וחבירו יברך חציה השני ויוציאנו בה (שו”ע סימן קצד סעיף ג), התם היינו משום שכל אחד לא בירך ברכה שלימה ואין כאן ברכה להוציא חבירו, משא”כ הכא שהש”ץ קורא את כל המגילה ורק שהשומע משלים חלק, שפיר מהני, והגם שהש”ץ טעה ושיבש או חיסר איזו תיבה, ואינו יוצא ידי חובה, מ”מ זה לא נחשב כחצי ברכה אלא כדבר שלם עם בעיה צדדית, וכיון שלא צריך שיצא ידי חובה כדי להוציא אחרים אלא ע”י דין ערבות מוציא הקורא את השומע אע”ג שהקורא כבר יצא ידי חובה, הכא נמי מוציא יד”ח. כן העלה הגאון המפורסם רבי אופיר מלכא שליט”א (הליכות מועד – פורים פרק יד הע’ יז).
[3] ראה במשנה ברורה (סימן תרפט ס”ק יט וסימן תרצ ס”ק יט – כו – ס).
[4] במקור החיוב בלילה, ראה בחזון עובדיה (עמ’ מז-מח בהערה).
[5] ראה הליכות מועד (במוסגר עמ’ רעו-רעז) שציין בזה לדברי השו”ע משנ”ב כה”ח בכמה דוכתי, ולעוד אחרונים שדנו בזה, ואכ”מ לכפול הדברים.
[6] כך שמעתי בשם הגאון רבי נפתלי אברז’ל שליט”א רב קהילות “חניכי הישיבות” במודיעין עילית ובנוה יעקב, לענין היכא שטוענים שתים או שלוש שומעים שהם שמעו שהש”ץ קרא “מה נַעֲשֶׂה יקר וגדולה למרדכי” במקום “מה נַּעֲשָׂה”, דאמנם זה ברור שיש בזה טעות המשנה את המשמעות, כי נַעֲשֶׂה זה לשון להבא ופעולה ואילו נַּעֲשָׂה זה לשון עבר ותוצאה, אך מכל מקום מכיון ששאר המתפללים המונים עשרות ולפעמים למעלה ממאה משתתפים, כולם לא שמעו זאת, לכן יש לתלות שרק היה נדמה לאותם שומעים שהש”ץ קורא באופן שגוי. אכן יש לידע, שזה לא רק תלוי במידת הצדקות והחרדיות של המתפללים, אלא גם תלוי בסגנון היחסים בין הציבור לבין הש”ץ וכו’, שיש מקומות שהמתקן את הש”ץ מוחזק לאדם מטריד ומעכב, וממילא אין לגיטימציה להעיר על טעויות, וזה משליך שאנשים ב’תת-מודע’ משכנעים את עצמם ששמעו קריאה טובה מה שבאמת אינו כן, ודו”ק. וקושטא קאמינא, שהשתתפתי במעמד כזה שאחרי מנחה קראו מגילה בגלל נידון כמו הנ”ל, ורשמתי לעצמי עשרות טעויות אחרות, חלקם זו אותה טעות החוזרת על עצמה. וכגון: “ואנחה למדינות”, “שומר אנשים”, “ויקרא מרדכי את בגדיו”, “כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּתּוֹב”, “ויעש חן”, “הולך בחול המדינות”, “לקיים אליהם”. וא”כ פלא עצום, שבשביל דקדוק של אותו נושא ורק הבדל קטן בין עבר לעתיד, חזרו לקרוא כל הפרשה, ומחמת זה חוזרים וקוראים עם עשרות טעויות אחרות המשנות את המשמעות לדברים אחרים לגמרי. אתמהה. וא”כ לפי זה כמעט ואין קריאה כשרה. אבל החילוק הוא, דאע”פ שבאמת יש כאן שינוי משמעות לענין אחר לגמרי, מ”מ כיון שהשינוי נובע מחמת חוסר דקדוק לשוני משום שאנשים לא מקפידים על היגוי הדבר כראוי ודרכם לדבר כן הגם שמשתנית המשעות, לכן בדיעבד יצאו ידי חובה, ודמי ללשון לעז או לשפת עילגים או לדין ‘ידות בנדרים’, ועדיין צ”ע בכל זה ואכמ”ל.
[7] וכתב בהליכות מועד (פורים עמ’ רעז) שאם מאותו מקום עד סוף המגילה הוא מיעוט המגילה, רשאי לקרוא מחומש ולא צריך מגילה, ע”פ המבואר בשו”ע (סימן תרצ סעיף ג) שהקורא על פה עד חציה של מגילה יצא ידי חובה.
[8] ולא מועיל לקרוא רק את הפסוק הבעייתי, כיון שקריאת המגילה צריכה להיות על הסדר ולא מועיל לקוראה למפרע. (שו”ע סימן תרצ סעיף ו).
[9] וכ”כ בהליכות מועד (פורים פרק יד הע’ ב) עיי”ש.
