מקורות ונימוקים:
א). כתב הר’ יונה באגרת התשובה (יום ה’ כלל א’ סימן ג’) וז”ל: “מכשלה גדולה בידי מקצת העם שטומנים מער”ש קומקום של מים חמים כדי לתת לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהמים אינם חמים כ”כ שהיד סולדת בהם, וכשמערים אותם לקדירה שהיס”ב מתבשלים בתוכה, ונמצאו מבשלים בשבת. ועוד, שאפילו אם מים החמים הם רותחין והיד סולדת בהם כשמערין אותם מתוך הקומקום פסקה רתיחתן לאלתר, ואינם יכולים לבשל כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלים בקדירה שהיא כלי ראשון, ומים מבושלים שפסקה רתיחתם יש בהם משום בישול”. עכ”ל. והביאוהו הר”ן בשבת (פרק ב”ט עמוד מח), והנימוקי יוסף ב”ב (פרק ב’ דף יט.). וכן העתיקו בבית יוסף (סימן רנג), והוסיף שם, שכן מבואר בר’ ירוחם.
ובשו”ע (סימן רנג סעיף ד’) כתב, “יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק”. ע”כ. וכתב מופה”ד הגר”ע יוסף זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ד (סימן כב), דמוכח מזה שמרן השו”ע פסק כדעת הר’ יונה, ולפיכך אסר לבני ספרד לערות מהמיחם עצמו שהוא כלי ראשון ישירות לקדירה אסר, דשמא עירוי אין דינו ככלי ראשון ונמצא מבשל. והניף ידו בשנית בספרו חזו”ע – שבת ח”ד (הלכות מבשל אות כג).
ובגוף דברי הר’ יונה, שחידש דגם היכא שהיד סולדת בו, הוי בשול, ראיתי להגרש”ז אוירבך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (סימן ו’) דכתב לבאר, דיסוד גדר בשול במים הם מלבד מה שעתה הם בעצמם נתבשלו, בעינן שיהיה בהם את הכוח כדי שיוכלו לבשל אחרים, וכח זה פסק מהם ע”י הערוי, ועתה שבים ומתחממים בכל ראשון. ועי’ בספר קובץ תשובות ח”ג (סימן מ) להגרי”ש אלישיב זצוק”ל, דפליג ע”ז, ועמ”ש שם בהסבר הר’ יונה.
ב). ולענ”ד העיקר להקל בזה, והביא לכך בס”ד כמה וכמה ראיות בריאות וחזקות, ובעז”ה שלא אכשל בדבר הלכה.
חדא, דהנה בעיקר דינו של הר’ יונה כבר תמה הגאון החזון איש (שבת סימן לז אות יג) מסוגיא ערוכה (שבת לח:), דאיבעי לן בגמ’, פינהו ממיחם למיחם מהו, ונשאר עלה בתיקו. וביאור הספק, לפי דעת כמה ראשונים, במערה המאכל מקדרה אחת לקדרה אחרת העומדת ע”ג כירה גו”ק, אם הוי כנתינה לכתחילה ומחזי כמבשל. והנה ספק הגמרא שם מדין “חזרה”, ומשמע דבלא”ה שרי ואין בו איסור בישול מחמת העירוי, ומוכח לכאו’ דלא כהר’ יונה, דלדבריו יש לאסור מכיון שבעת שמערה ומפנה ממיחם למיחם אף אם שניהם עומדים בכ”ר פסקה רתיחת כח המים ע”י העירוי ועתה חוזרים ומתבשלים בכ”ר שעומד ע”ג האש.
ואין לומר דאיירי באופן שאינו מעמידו בחום דהיס”ב, דא”כ גם משום חזרה לית לן בה.
והנה החזון איש כתב, דדוחק להעמיד את הסוגיא בדבר יבש, דכל כהאי גוונא הוי ליה לפרש. ובספר חזו”ע שבת ח”ד (הל’ בישול), כתב דכ”כ ליישב בספר ערך השולחן.
אולם לפענ”ד נראה דא”א להעמיד כלל במאכל יבש, דמזה שהגמרא כללם יחד עם שאר בעיות דהתם, תלאן במקל, הניחם ע”ג מיטה, פינן ממחם למחם מהו, תיקו. הרי שכשם דבהנך הבעיות האחרות איירי גם בתבשילין לחים, וכדמוכח התם במתני’ ובשו”ע (סי’ רנג סעיף ב’), (דהצריך שתהיה רותחת, והיינו דווקא בלח), ה”ה גם בפינהו ממחם למחם, ותימה לומר דיצאה בעיא זו מן הכלל. וכן מפורש להדיא ברש”י (ד”ה מיחם), קומקום שמחמם בו חמין.
ועתה לפי”ז מאחר דדעת מרן השו”ע שמותר לפנות ממיחם למיחם, מכיון שפסק לקולא בהנך בעיות שם שעלו בתיקו ומשום דספיקא דרבנן היא ולקולא, וכפי שפסק הרמב”ם וכמבואר בב”י. וכן מוכח להדיא מדברי השו”ע (סי’ רנג סעיף ב’). וכן כתב להדיא המג”א (שם) שדעת השו”ע לקולא בפינהו ממיחם למיחם, ולא חילק בין לח ליבש. הרי דלא חש כלל לדינו של הר’ יונה באופן ששני המאכלים היס”ב, ואפשר משום דהבין דעיקר טעמו של הר’ יונה הוא הטעם הראשון, ובטעמו השני בא רק לחזק את הטעם הראשון, דר”ל דאפי’ בששניהם היס”ב, יש מ”ד דערוי לאו ככ”ר, וא”כ כ”ש היכא שהאחד אין היס”ב.
ג). ובאמת שכבר הדברים מפורשים להתירא בבית הבחירה למאירי (שבת לח:), דכתב שם בזה”ל, יש מפרשים בבעיא זו, אם פינה קדירה זו מכירה גרופה וקטומה אם יכול להוציא התבשיל ממנה ולערות לתוך קדירה אחרת המונחת ג”כ בגרופה וקטומה או שמא כל נתינה במיחם אחר נראה כהתחלת בישול ומ”מ ספק סופרים להקל לדעתנו, ולפירוש זה התירו רבים ליתן מן המים שמושיבין לצד הקדירה לתוך החמין אלא שיש לחוש להם מצד אחר כמו שכתבנו למעלה. עכ”ל. הרי דהוי סייעתא דיש בה ממש לדברי החזו”א, ומטעם זה רבים התירו לערות מים חמים לתוך מיחם. ומה שסיים המאירי שיש לחוש להם מצד אחר, כוונתו ברורה במה שהביא למעלה (דף לח.), דברי הר’ יונה הנ”ל.
ונראה דהמאירי לא התכוון לסתור פסקם של אותם רבים דהא יש להם סייעתא מגמרא מפורשת, וע”כ לא היק’ עליהם, אלא כתב, דיש להם לחוש “מצד אחר”, וכוונתו, דגם לדבריהם צריכים להיזהר דפעמים האחד לא תהיה היס”ב, ויתבשל ע”י העירוי וכמ”ש הר’ יונה. ומוכח שזהו עיקר החשש, ולא טעמו השני וכפשנ”ת. ושו”ר שגם הגר”ש משאש זצ”ל בשו”ת שמש ומגן ח”א (סימן ח’), נימק היתרו גם לדעת מרן השו”ע, דעיקר טעמו של הר’ יונה הוא הטעם הראשון שכתב, ושלפי”ז א”ש שהביא בב”י לשון הנימוק”י בב”ב, ולא כל לשון הר’ יונה ע”ש.
ד). עוד ראיה יש להביא שמרן השו”ע לא חשש באופן ששניהם היס”ב. דהנה הר’ יונה כתב (שם) דאף מים שכבר נתבשלו אם נצטננו מרתיחתן יש בהם משום בשול, ולכך אסור להערות אפילו מכ”ר שהיס”ב כיון שבשעת העירוי נפסק כח הרתיחה. וכ”כ הב”י בשם המהר”י אבוהב, דהסביר דברי הר’ יונה דכל דבר לח כמו מים או תבשיל אם פסק רתיחתן יש בהם משום בשול. וכד נעיין בדברי הב”י והשו”ע (סימן שי”ח סעיף ד’) נראה דלא סבר כן, שהרי כתב הב”י (סי’ שי”ח ד”ה והא דאמרינן) בשם הר’ ירוחם, דאם לא נצטנן אפילו שינה קצת מרתיחתו מותר להחזירו, וליכא בו משום בישול שוב. וכן כתב המג”א (שם ס”ק יב), דלדעת השו”ע אם לא נצטנן אפילו שינה מרתיחתו שרי להחזירו בשבת אפילו ע”ג האש ממש. וכן למד המשנ”ב (שם ס”ק כד) בדעת השו”ע דאם היד סולדת בו אף שנצטנן מרתיחתו לא שייך בו בישול עוד דבכלל רותח הוא ומותר להשיבו אצל האש.
ואע”ג דיש לחלק, דהתם איירי הר’ ירוחם כשהוא נמצא ועומד בכלי ראשון, וכאן חשש הר’ יונה לערוי ככ”ש, מ”מ כבר מבואר בתוס’ (לט:) דהחילוק בין כ”ר לכ”ש, הוא דבכ”ש הדפנות מקררות לפיכך אפי’ יד סולדת לא מבשל, דמתקרר והולך, ע”ש. אלא שלא כן הוא בעירוי מכ”ר לכלי ראשון, דגם אם פסק כח רתיחתו מחמת הערוי, מ”מ לא גרע מכ”ר עצמו שפסק ממנו כח רתיחתו דאין בו עוד משום בשול, ודו”ק.
והנך רואה זאת אף מדברי הר’ ירוחם (ח”ג נתי”ב סט) שכתב, יש למחות ביד אותם נשים הנוהגות להטמין וכו’, ואפילו שנתן המים בכלי ע”ג קדירה מער”ש אסור לתת מן המים בתוך הקדירה בשבת דהא אפשר שלא הוחמו כל צרכן מער”ש והוי כמבשל, ואפילו הוחמו כ”צ מער”ש כשנותן מהמים בקדירה צריך התבשיל להצטמק וזה יפה לו ונמצא הוא מבשל, כי כבר כתבתי למעלה שאפילו הוחם או נתבשל כ”צ שאם נצטמק ויפה לו שאסור להשהותו והוא הדין להחזירו. עכ”ל. אתה הראת להדיא מלשונו שאין דבריו עולים בקנה אחד עם הר’ יונה, דהרי בתחילה חשש משום בשול המים החמין, ובהמשך דבריו בנתבשלו המים כ”צ, לא אסר מדין בישול של המים החמין, (מדין עירוי לאו ככ”ר כש”כ הר’ יונה) אלא שאסר מדין התבשיל שמצטמק ויפה לו. ובע”כ דהר’ ירוחם לשיטתו, דכל שפסק ממנו כח רתיחתו, תו אין בו עוד משום בשול, וה”ה מערוי מכ”ר לכ”ר. וא”כ מ”ש מרן הב”י אחר שהביא דברי הר’ יונה, וכ”כ הר’ ירוחם, כוונתו על החשש הראשון שכתב הר’ יונה, דבזה שניהם שווים, וא”כ מוכח דתי’ זה הוא העיקר בדברי הר”י.
ה). ומיהו אין להוכיח ממ”ש השו”ע (סי’ שי”ח סעיף י’) לאסור עירוי ע”ג התבשיל ומשום שעירוי דינו ככ”ר, וא”כ מוכח דלא כהר’ יונה, אולם זו אינה ראיה, משום שיש לומר כמ”ש הט”ז (סי’ שי”ח ס”ק טז), שמרן פסק כן דווקא לחומרא, אבל לא לקולא.
ו). ולפיכך נראה בהסבר דברי מרן השו”ע שכתב: “יש למחות ביד הנוהגות להטמין מבעו”י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק”. היינו כשאין הקומקום של המים חמין ע”ג האש, רק הטמינו מבעו”י וחיישינן שמא יצטנן ולא יהיה בחום שיס”ב ואז אליבא דכו”ע הוי מבשל, וע”כ שלא נקט מרן השו”ע אלא הטעם הראשון של הר’ יונה, דאם הוי ס”ל כטעם שני למה לא כתב רבוותא יותר, דאפילו שניהם יד”ס, יש לחוש ולאסור.
וכן ראיתי שפירש דברי השו”ע אלו הגאון מסוכטשוב בספר אגלי טל (בהשמטות דף קלח ע”ב) דאם המים עדיין חמין בחום שהיס”ב אף שיצאו מכ”ר גם לדעת השו”ע שרי. וכן ראיתי שכתב בספר נתיבי עם – אבורביע (סימן רנג) והביא דבריו בשו”ת יחוה דעת (שם) ודחאו שזהו נגד פסק מרן השו”ע. אולם לפי המבואר לעיל אין כל סתירה לדברי השו”ע הללו. וע”ע בשו”ת אור לציון (שם בהערות) שאף הוא כתב שאפשר לפרש דעת השו”ע כשאין המים החמין עומדים ע”ג האש, וציין שם לחזו”א הנ”ל.
ז). ושוב ראיתי שכן פירשו להדיא המגן אברהם (שם ס”ק לב), והמשנ”ב (ס”ק פד) בדעת מרן השו”ע דאיירי כשאין המים החמין עומדים על גבי האש, שכתבו בזה”ל: דעת השו”ע למחות ביד הנוהגים להקל, משום דפעמים אחד היס”ב והאחד אין היס”ב וכשמערה אחד לחברו מתבשלים זה עם זה, וא”כ לפי מ”ש סי’ שי”ח סעיף טו, דאם לא נצטנן לגמרי, אין בו עוד משום בישול. עכ”ל. ומוכח דפירש דברי השו”ע כרישא דברי הר’ יונה, דחוששים שמא אין האחד היס”ב, ולא פי’ דאפילו שניהם היס”ב אכתי יש לחוש משום שנצטנן ע”י העירוי. וראיתי וגם תמהתי על מופה”ד בספרו חזון עובדיה – שבת ח”ד (עמוד שצא) דהיסב פירוש המג”א רק לפי דעת הרמ”א הסובר דאין בשול אחר בשול, ולא”ה, שפתי המג”א ברור מיללו, דאיירי גם לדעת מרן השו”ע, אלא שכתב דלפי מה שכתב הרמ”א בסי’ שי”ח דמקילין אם לא נצטנן לגמרי, ה”ה כאן. זה איירי רק לפי דעת הרמ”א, אבל לדעת בעינן שיהיה חם בשיעור יס”ב, וזה ברור.
ח). אף אם לא נפרש כן בדברי השו”ע ונאמר שכיון שמקור דינו בשו”ע מהר’ יונה א”כ י”ל שנסמך עליו לגמרי ואף שלא העתיק כל לשונו, מ”מ בצירוף ספק ספיקא יש להקל היכא דהכלי שממנו מערין הוא כ”ר שהיס”ב, והיינו דשמא העיקר כתי’ קמא דה’ יונה, ואת”ל, דהלכה כתי’ השני, אכתי י”ל דהלכה כדברי הפוסקים דס”ל דאין בישול אחר בישול בלח, ואף א”ת כהחולקים, מ”מ שמא הלכה כדעת ר”י וסייעתו המובא בתוספות (שבת מב ד”ה אבל) דס”ל דעירוי דינו ככלי ראשון ופלוגתא היא בירושלמי, וא”כ לא מוסיף כאן בבישולו ולא מידי. וכן ראיתי שכתב בשו”ת תפלה למשה ח”א (סי’ ה’ עמוד מט) להסתמך הלכה לעשה גם על ס”ס זה. ומה שהעיר עליו בספר חזו”ע (שם), דזה ודאי שלא נעלם מעיני קדשו של מרן ס”ס זה, דכל רז לא אניס ליה, ועכ”ז פסק לאסור. אנא אמינא לפי המבואר, דאה”נ אפשר דזהו גופא הטעם שמרן נסמך להתיר בשו”ע כששניהם רותחין, ודלא כהר’ יונה שאסר. וגם הגר”ש משאש זצ”ל בשו”ת שמש ומגן ח”א (סימן ח’) כתב להתיר בזה גם לדעת הספרדים ההולכים אחר הכרעותיו של מרן השו”ע. וגם בשו”ת אור לציון ח”ב (פי”ז אות ח’) כתב, דהמקילין יש להם על מה שיסמוכו, וראה שם בהערות.
ט). עוד יש בליבי לומר, דאף הר’ יונה שהחמיר ואסר, היינו בנשים הנוהגות כן בקביעות וסומכות על הטמנת קומקום המים החמין שהטמינו מבעו”י, ולכך יש לחוש משום דלפעמים מתוך הרגל דבר לא יתנו ליבם ולא יהיו המים החמין בחום של היס”ב, אולם אם לא כיוון לבו לזאת ובא בשבת ורואה שהמים שבתבשיל נגמרו ותבשילו עומד להקדיח, שרי לערות עליהם מים חמין שהיס”ב, ובפרט במקום שזה עיקר מאכלו ומשום כבוד שבת יש להורות להקל.
י). ומיהו לא ישפוך מהמיחם לכלי שני ומכלי שני לקדירה המונחת ע”ג האש, וכש”כ הפרי מגדים (סימן שי”ח סעיף ד’) והב”ד הביה”ל (שם ד”ה אם נצטנן). וע”ע בחזו”א (סימן לז ס”ק יג) שהעיר עליו מדברי הר’ יונה הנז’.
