לעלות או לשבת על השולחן

מקורות ונימוקים

על המזבח עצמו מותר לעלות

עצם הדבר ששולחן דומה למזבח, יש לו מקור בגמרא ברכות (נה.) וחגיגה (כז.), שלמדו מדקאמר הנביא (יחזקאל מא כב) על המזבח “וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי השם”, כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שולחנו של אדם מכפר עליו.

אולם צריך ביאור, הרי על המזבח עצמו כן היו עולים ומהלכים עליו. [כוונתי כאן למזבח העולה העשוי עץ ומצופה נחושת, שהיה חמש אמות על חמש אמות בגובה שלש אמות, ועליו היו עולים הכהנים ומקריבים קורבנות, משא”כ מזבח הקטורת המצופה זהב טהור, שהיה רק על אמה על אמה בגובה שתי אמות, שלא היה הכהן עולה עליו, אלא עומד לידו ומקטיר את הקטורת. אך סתם מזבח שמכפר היינו מזבח העולה, וא”כ הערתנו במקומה, שלא שייך לאסור לעלות על שולחן מחמת שהוא דומה למזבח, כיון שעל המזבח עצמו היו עולים. ואף שאפשר לומר ששם עלו לצורך מצוה, מכל מקום למעשה המזבח לא היה מקום שלא היו עולים עליו ואין לנו מקור לאסור לעלות על שולחן].

ואמנם היה אפשר לומר שיש פסוק מפורש שאין לעלות על המזבח, שכך לשון התורה אחר עשרת הדברות (שמות כ כג) “וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי”. אכן זה טעות, כי בודאי שמותר לכהן לעלות על המזבח, ורק הזהירה התורה, שיעלה דרך כבש ולא במדרגות, וכמפורש טעמא בסיפא דקרא שהוא משום גילוי ערוה.

ואם כן צריכים אנו לתור היכן מצאנו מניעה מלעלות על שולחן.

זהירות מלעשות דבר מאוס על השולחן

בספר חסידים (סימן קב) כתב, אסור להרוג כינה על שולחן שאוכלים עליו, וההורג עליו כאילו הורג על המזבח, כי השולחן הוא המזבח וכו’. ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת ברכת המזון, משום שנאמר (שמות כ כה) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה.

וראה בבית יוסף (או”ח סימן קפ אות ה) הביא מש”כ הרוקח (סימן שלב) שמכסים את סכין בשעת ברכת המזון על שם לא תניף עליהם ברזל (דברים כז ה) ושולחן כמזבח. ובכנסת הגדולה (שם בהגב”י אות א) הביא על כך את דברי ספר חסידים הנזכר באיסור הריגת כינה.

וכן הרמ”א (סימן קסז סעיף ה) כתב שמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב, יג) על כל קרבנך תקריב מלח. והמגן אברהם (ס”ק יג) כתב על כך שלכן אסור להרוג כינה, וציין לספר חסידים הנ”ל, וכן המשנה ברורה (בשעה”צ ס”ק כו) הביא דין זה בשם האחרונים. ועיין בחשוקי חמד (מכות יב.) בענין הריגת יתוש על השולחן כדי שלא יכנס לאוכל.

ולכאורה הנה לנו מקור מפורש שיש להיזהר בכבוד השולחן כמו בכבוד המזבח. אולם המתבונן יראה שמדין זה אין ראיה לענייננו, דשאני הריגת כינה שזה דבר מאוס ומבוזה, משא”כ לעמוד או ללכת מנלן לאסור, ובפרט שכאמור על המזבח עצמו היו עולים והולכים.

בירור דברי הפוסקים שאסרו לעלות על השולחן

אכן מצאנו בספר חסידים (סימן תתקכ) שכתב בזה הלשון, ילד אחד עמד לפסוע על השלחן שאביו היה משים תדיר ספריו עליו ולא יחדו רק לספרים לבד ובכל יום ספרים עליו ורק כשרצה לאכול עליו לחם לקח הספרים מעליו עד שאכל (כן הגירסא בפירוש קדמון הנדפס בהוצאת מוה”ק) ועמד הילד על השלחן וירד ונחתך כף רגלו בסכין, אמר האב פשעי גרם שהנחתי לבני לפסוע על השולחן שהיו עליו ספרים, עכ”ל.

הרי לנו במפורש שיש בעיה במה שפוסעים על השולחן, ולא רק אדם מבוגר, אלא גם ילד קטן יש למונעו מכך.

אמנם יש לדון ולומר שכל הקפידא היא דוקא בשולחן שמיועד לספרים, כגון סטנדר או שולחן בבית-כנסת או שולחן-כתיבה של תלמיד-חכם בביתו (ורק שפעמים אוכלים עליו וכדומה, וכפי שנהוג עלמא), וזה הוי כתשמיש דקדושה, וכמו שצריך להיזהר בכבוד הספרים ולא לעלות עליהם וכדומה כך גם בשולחן המיועד להם, אבל בסתם שולחן אין איסור.

ואין לכחד כי בשו”ת יוסף אומץ (יוזפא, סימן סד) כתב, אסור להושיב או להעמיד התינוק על הסטנדר שמשימין עליו מחזורים ותפילות שמיוחד לקדושה וכו’, ואפילו על השלחן שאוכלין עליו כתב בספר חסידים שאסור, עכ”ל. ומוכח שלמד בדעת הספר חסידים לאסור, ודלא כמו שחילקנו. אך צ”ב היכן ראה זאת, ובאמת איהו גופיה שם בחלק ב’ (סדר הלימוד בעצמו, עמ’ 278 ובמהדו’ אחרת בעמ’ 180) דייק איפכא בספר חסידים, שהביא דבריו וכתב דמשמע מזה שבשולחן סתמא אין איסור. ועיי”ש ששוב כתב דאכן בספר היראה לרבינו יונה (בסוד”ה תמיד) כתב אל תהרוג כינה על השולחן כי הוא נקרא מזבח (וא”כ מצאנו מקור נוסף לדין זה, אך נראה שהועתק מספר חסידים שקדם לו). וצ”ע אם מסקנתו דהו”ה שאסור לעלות על שולחן סתמא, או שמחלק כאמור בין עלייה וכדו’ שמותר לבין הריגת כינה וכדו’ שאסור, ועכ”פ בדעת הספר חסידים נראה טפי כאמור שלא אסר בסתם שולחן.

ואמנם בספר שלחן הטהור (ראטה, מאמר תיקוני והנהגות השלחן דף קלג ד”ה ותראה) כתב, אמרו שאסור להרוג כינה על השולחן. וכן לא ישב ולא יעמוד על השולחן, וגם לא יניח בניו הקטנים שיעמדו על השולחן, וגם קיבלתי כי זה סכנה ח”ו, והכל בשביל ששולחן דומה למזבח וצריך להתנהג בקדושה, עכ”ל. אכן נראה שמקורו מספר חסידים ושו”ת יוסף אומץ הנ”ל, ולהאמור אדרבא ראיה לסתור איכא וליתא מקור לאסור. ושו”ר מה שהעיר עליו בספר שו”ע המקוצר (ח”א סימן כט הע’ לח) עיי”ש.

וחזינא בספר שאלת רב (ח”א פרק יא אות ד, ועיי”ש בח”ב פרק יג אות ג) ששאלו להגרח”ק זצ”ל איפה המקור שאסור לשבת על שולחן מפני שדומה למזבח וכו’, והשיב “בספרי קבלה”. ובספר דולה ומשקה (עמ’ קו הע’ רצט) שאלוהו האם צריך מלהיזהר מלשבת על שולחן, והשיב לעיין בספרו שונה הלכות (סימן קסז דין י), ושם לא כתב לאסור אלא הריגת כינה, וצ”ע האם כוונתו להשוות זה לזה או אדרבא לומר שלא נאסר אלא זה. וגם אי נימא דנקט לאסור, דילמא היינו דוקא בשעת אכילה.

ועיין למו”ר דודי הגאון ברכת יהודה שליט”א (ח”ד או”ח סי’ יז) שהביא מידידי הרה”ג יהושע כהן שליט”א שהאריך להקל לשבת ע”ג השלחן שלא בשעת אכילה, וכתב לדחות דבריו ולהוכיח שיש איסור בזה בכל אופן, דהיינו אף שלא בשעת אכילה. והמעיין יראה שכל אריכות דבריו היא לדחות הוכחות קולא בזה, אך לא שת ליבו לבסס את יסוד הענין מהיכן ירק זה חי ואַיִן שורש הענין לאיסור. שהרי אף אם לא יהיו לנו הוכחות להיתר, עדיין אין לנו סיבה לאסור.

והנה הר”י כהן המיקל הנ”ל כתב באחת מהוכחותיו להיתר, שכן ראינו בעינינו חסידי ותקיפי דישראל שיושבים על במה שעשויה משולחנות ולא חוששים כלל לכבוד השלחן מהאי טעמא דהוי שלא בשעת אכילה. וכתב הברכי”ה לדחותו דשאני התם דאיכא צורך בדבר וכל שיש צורך בדבר לא מחמרינן ביה, וביאר טעמו שהפוסקים כתבו לישנא דהשולחן דומה למזבח והיינו שהוא רק בדומה ואינו מזבח ממש. עכ”ד, ומבואר דאף איהו מודה שבכל מקום צורך לית לן למיחש.

ויוצא לנו שבאמת אין מקור הילכתי לאיסור זה, אמנם מכל מקום בציבור בני התורה ושומרי המסורת נהגו להקפיד בדבר, וגם הגדולים בדורות האחרונים היו מקפידים על זה, וכמו שסיפר על עצמו בעל שו”ת רבבות אפרים (ח”ג סימן תפו וח”ו סימן צה), וכן הביא הגר”ח רבי שליט”א בירחון יתד המאיר (גליון 97 עמ’ מו-מז) שבעדת האפגנים מחמירים בזה מאוד, והוסיף שמסופר על חכם סלמאן מוצפי זצ”ל (מעדת הבבלים) שלא היה מרשה להניח מרפקים על שולחן שבת. ולאור זאת כתבתי שלא כדאי להקל בזה כיון שזה דבר תמוה לרבים ומביא לפחיתות ביראת שמים, אך כיון שזה בעיקר “איסור חיצוני וסמלי” לכן יש מקום להקל באופן שהדבר לא נראה לאחרים, וכמו כן במקום צורך התבאר שאפילו מי שנקט להחמיר בדבר מעיקר הדין בכל זאת מודה שיש להקל.

ואמנם גם במקום צורך, צידדתי שבשעה מונחים ספרים על השולחן יש להחמיר שלא לשבת או לעמוד עליו, אלא יפנה אותם מהשולחן ואז יעלה עליו. ובשולחן המיוחד לספרים, בזה איירי הספר חסידים, אך יש להסתפק האם איירי אף אם כעת אין עליו ספרים, או דוקא כשיש עליו ספרים, ופשטות לשונו “שהיו עליו ספרים” משמע דהיינו משום שבשעת הליכת הילד על השולחן היו עליו ספרים, אבל כשאין עליו ספרים ליכא קפידא. ולכן נראה שגם בזה יש להקל כל שלא אפשר באופן אחר, ואם יכול לפרוס עליו איזה מפה וכדומה עדיף טפי.

לשבת על ספסל שיש בו ספרים

והנה כל זה לגבי שולחן, אך לגבי ספסל שיש עליו ספרי קודש, מצאנו בגמרא מנחות (לב:) פלוגתא אם מותר לשבת על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה, והתוספות (שם) ומרדכי (הלכות ס”ת סי’ תתקסא) פסקו כדעת רבי יוחנן המיקל, ואילו הרי”ף (מו”ק כה.) והרמב”ם (בהלכות ס”ת פ”י ה”ו) פסקו שאסור לישב על מטה שספר תורה עליה. ומרן הב”י (סימן רפב) כתב שהלכה כהרמב”ם וסיעתו, ועוד הביא בשם רבינו מנוח, שיש אומרים שדוקא ס”ת, אבל ספרים אחרים מותר, וטוב להחמיר, ומיהו בזמן בית המדרש כשהמקום צר לתלמידים מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים, וכך היה נוהג רבינו משולם מבדריש, אבל שלא במקום בית המדרש היה מדקדק לתת הספרים ע”ג דבר אחר גבוה כל שהוא. ובשו”ע (שם סעיף ז) פסק, “אסור לישב ע”ג מִטה שספר תורה עליה”, וכתב על כך הרמ”א בהגה “והוא הדין שאר ספרים”. וכתב מרן הגרע”י זצ”ל בשו”ת יביע אומר (ח”ט יורה דעה סימן כב) שמשמע מלשון מרן השו”ע שדוקא בספר תורה יש לאסור ולא בשאר ספרים, וביאר טעמו, שכיון שאפילו בס”ת דעת התוספות והמרדכי להתיר, אף דנקטינן כדברי הרמב”ם וסיעתו שאוסרים, מ”מ הבו דלא להוסיף עלה שאר ספרים, שאין קדושתם גדולה כמו ס”ת. ומש”כ הרמ”א שהוא הדין שאר ספרים, טעמא דנפשיה קאמר, אבל מרן אינו סובר כן (וכמש”כ המגן אברהם או”ח סי’ לג ס”ק ה). ובשו”ת הרדב”ז (ח”ג סי’ תקטו) כתב שמנהג יפה הוא שלא ישב אדם על מיטה או ספסל שיש עליו ספרי תלמוד ופוסקים אם לא יהיה גבוה טפח, כדי לתת כבוד והידור לכל דבר שיש בו קדושה מצד עצמו, ומיהו לאו מדינא הוא, שהרי אפילו בס”ת איכא פלוגתא דרבוותא, והבו דלא להוסיף עלה.

והעלה שם ביביע אומר, שבספרים שבזמנינו שהם מודפסים ולא כתובים בידי אדם, יש להקל יותר, וכמו שכתבו הפוסקים להקל בהם יותר כי יש סוברים שאין להם דין כתב. ובלא”ה יש להקל בכל הספרים מלבד ספר תורה, וכמו שהתבאר בדעת מרן השו”ע (וזה דלא כהגר”ח פלאג’י בספרו ‘כף החיים’ סימן כ אות יא שנקט להחמיר בכל הספרים). אך בני אשכנז היוצאים ביד רמ”א ראוי להם להחמיר אף בשאר ספרים. ומיהו אם הספסל ארוך מחולק בנסרים שבין אדם לחבירו, חשיב שפיר הפסקה, אע”פ שהשטח שבמקום הישיבה נראה כאחד, ואפילו לבני אשכנז שרי.

העברת ילד מעל גבי השולחן

ובחתימת הדברים אבא א’עירה גבי המנהג המצוי אצל המרוקאים ועוד עדות, שלא להעביר ילד קטן מעל השולחן. והגרח”ק זצ”ל בשאלת רב (ח”ב פרק יג אות ה) נשאל בזה והשיב שהעולם מקפידים ובמוסגר כתב לעיין בשו”ת יוסף אומץ הנ”ל, ונראה שכתב כן רק במוסגר ולא בתור מקור ברור, כיון שהמנהג הוא שלא למסור את הילד באויר מיד ליד מעל השולחן, ולזה אין ראיה מהשו”ת הנזכר דאיירי בהנחתו על השולחן, מלבד מה שהבאנו שסותר עצמו בזה, ובמקום אחר מתיר אפילו להושיב או להעמיד ילד על השולחן כשאינו מיועד לספרי קודש.

וראיתי בספר בנוהג שבעולם (עמ’ קיד) שכתב שבירושלים של אז הייתה ידועה קפידת האמהות שלא להעביר תינוק מיד ליד מעל השולחן, ושיער שהמקור הוא מהספר חסידים, ולהאמור אין משם ראיה. ובספר נוהג בחכמה (עמ’ קא או עמ’ 77) לרבי יוסף בן-נאיים, כתב שמנהג זה של הנשים הוא בכלל ההזיות שיש בידם, אך שוב כתב שיש טעם לדבר, כיון ששולחן דומה למזבח וצריך נקיות הרבה ואפשר שכשיעבירו היונק על השולחן יטיל מים על המאכלים ויפסידם וכמה דברים הזהירונו שלא לעשותם משום נקיות. וב’א לציו’ן בספר נתיבות המערב (עמ’ 150 או עמ’ רנו), וממנו לשו”ת ‘לדופקי בתשובה’ (ח”א סימן ש, ח”ב סימן תש”א). ובשו”ת באר משה (שטרן, ח”ח סימן לו) כתב שכן נהגו אביו וחמיו, וכתוב בתשובת הרשב”א (ח”א ס”ט) שצריך להחזיק במנהג זקנים וזקנות. ואמנם מתבאר מכל זה, שאין לזה בסיס הלכתי, ורק חששות בעלמא, אשר כידוע אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, אך עכ”פ במקום שמקפידים בזה אין לבטל מנהגם או ללעוג להם, כיון שעכ”פ יש קצת סברא לדבר מצד כבוד השולחן והפסד אוכלים.