מקורות ונימוקים
המקור לשני פתגמים אלו
מקור לפתגם “מה שיעשה הזמן יעשה השכל”, מצאנו בספר תולדות יצחק (בראשית לז לה) לרבי יצחק קארו (דודו של מרן ה’בית יוסף’), ולאחריו בשו”ת חוט השני (סימן צז) בתשובת נכדו הגאון בעל חוות יאיר. אמנם ההקשר שבו נאמר בהם אינו שווה אלא הוא בשני אספקטים:
בתולדות יצחק הדבר נכתב כביאור לפסוק “וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה”, ופירש שם את תיבת “כי” הנאמרת בקטע זה (שמשמעותה שמיאונו להתנחם הוא מחמת ירידתו באבילות שאולה) וזה לשונו, “לפי שהמנחמים אומרים לאבלים “מה שיעשה הזמן יעשה השכל”, לומר שכשיעבור זמן רב נשכח המת מן הלב, ואם כן יעשהו השכל מעכשיו ומעתה, לזה אמר לא תוכלו לנחמני בזה, שהזמן הרב לא ינחמני, כי ארד אל בני אבל שאולה, וא”כ גם כן השכל לא יעשה”, ע”כ. וענין שכחת המת אחר זמן, מפורשת הוא בגמרא ברכות (נח:) שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י”ב חודש.
ובשו”ת חוט השני עוסקת התשובה בדיון ארוך על ערכיהם של מידות מטבעות ומשקלות שנזכרו בש”ס, ואגב אורחא כותב הגאון רבי יאיר בכרך גם על חידות בחשבון ועל דרכים לחישוב מהיר של חשבונות, ובקשר אליהן הוא כותב בזה הלשון “ובכהאי גוונא השגתי פתרונים לכמה שאלות וספיקות אשר ייפול לב אדם עליהם ויבלה זמן רב, כי מה שיעשה הזמן יעשה השכל”. כלומר, יש ואדם מבלה זמן הרבה למצוא פתרונים לבעיות, ברם אם ישתמש בשכלו כראוי יעשה זאת במהירות.
מאידך הפתגם “מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן” מצאנו באגרות הריי”צ מלובאוויטש (ח”ו ע’ רסט ואילך) בשם אביו הרש”ב שניאורסון, שאמר שבספר חוט השני כתוב שמה שיעשה הזמן לא יעשה השכל. ולהאמור מבואר שהתהפך להם הפתגם ממה שכתוב בחוט השני, שהרי אדרבא שם כתוב שמה שיעשה הזמן יעשה השכל. ומצאנו כבר לזקנו האדמו”ר הזקן (הג”ר זלמן מלאדי בעל התניא) באגרת (כב, הנדפסת בכמה דוכתי) שבה הוא פועל להזדרז לשלוח מעות צדקה לארץ הקודש, שהוא מנמק זו בטענה כי מה שיעשה הזמן וכו’, וכוונתו שהשכל לא יועיל אלא רק הזמן, וזה כאמור שהוא משתמש בלשון התולדות יצחק והחוט שני אך מתכוין לומר איפכא ממה שהם חתרו לומר.
וראה עוד בספר ליקוטי חבר בן חיים (כתובות, בשיעורי קיץ תרי”ג, דף קלז סוף טור ב), שהביא משפט זה כצורתו (ונראה ששם הוא הובא בראשונה). וכן מצוי הוא לרוב באגרות מהרי”ל אשלג בעל הסולם, וכן מובא שהראי”ה קוק היה רגיל במשפט זה.
אמנם כאמור במקור הדברים נראה כי אדרבא הפתגם מורה להיפך, שהשכל עושה במהירות את מה שלוקח הרבה זמן כשלא משתמשים עם השכל כראוי. ואכן ידידי הרה”ג אשר חיים איפרגן שליט”א, אמר לי ששמע כמה פעמים מהמשגיח הגה”צ רבי דן סגל שליט”א ששמע ממו”ר ראש הישיבה ועמוד ההוראה הגרש”ז אויערבך זצ”ל על הפתגם “מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן” שמשפט זה מגיע מהגויים.
הרגל נעשה טבע
והנה לגבי עצם זה שיש בעולם דברים שנעשים עם הזמן, ידוע מאמר חכמנו ‘הרגל נעשה טבע שני’ כלומר שהרגל ממושך נעשה חלק מאופיו של אדם. ומצאנוהו לראשונה בפירוש האברבנאל (פרשת כי תשא פרק לב ד”ה ואמנם בתשובת) שכתב כן כלימוד זכות על ישראל שהם התרגלו לעבוד ע”ז במצריים ולכן נכשלו בעגל. וכן נזכר בספר התניא (פרק מד) לצד החיובי של עשיית טוב, שכתב ‘כשירגיל עצמו כן תמיד – הרי ההרגל נעשה טבע’. וכן רגיל הוא בספרי החיד”א והנצי”ב.
כמו כן באגרת הגר”א כתב (והובא בחפץ חיים הלכות לה”ר כלל ט אות ה בהגהה) “כי הדיבור והמידות צריך הרגל רב, וההרגל על כל דבר שלטון”. וסוף דבריו נמצא בספר שערי תשובה לרבינו יונה (סוף שער ב) שאמרו במוסרים “ההרגל על כל דבר שלטון”. ויש לנו להתחקות מה הם ה”מוסרים” שמהם שאב ר”י משפט זה, ויש שכתבו שהכוונה לספר מבחר הפנינים לרבינו שלמה אבן-גבירול שהוא ספר המוסר הראשון והקדמון, והנה אין זה כתוב לפנינו, אלא רק כתוב (בשער מג אות לט) ‘ואמר על כל דבר שלטון’, אכן הרה”ג שמעון מדר שליט”א (אח דודתי ע”ה) בביאורו ‘אור הפנינים’ (שם) הביא שיש גורסים ‘וההרגל על כל דבר שלטון’, וכתב שכן הוא במוסרי הפילוסופים, וכ”ה להדיא בתיקון מידות הנפש (בהקדמה) לרבינו שלמה אבן-גבירול עצמו.
ציונים ודוגמאות בכח ההרגל לטוב ולמוטב
הנה כח של ההתרגלות לדבר מגיל קטן ידוע הוא ומדברים עליו בנושא של החינוך, והכותרת לכל הענין הוא מאמר החכם מכל אדם (משלי כב ו) “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה”, רק שיש להבחין בין חינוך להרגל פנימי לבין חינוך להרגל חיצוני, בגדר “בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה” (ישעיהו כט יג), וכדוגמת מה דאיתא בירושלמי (ברכות פ”ב סוף ה”ד, הובא בתוספות שבת קיח: ד”ה עיון) דא”ר מתניה ‘אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה’.
מאידך גיסא, יש גם התרגלות והעמקה בעבירה, וכמה בחינות יש בזה, ונסדרם בקצרה. חדא ‘עבירה גוררת עבירה’ (אבות פ”ד מ”ב, ושם מבואר שגם לצד החיובי מצוה גוררת מצוה), ושנית ‘כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר’ (יומא פו:), ושלישית שהעובר עבירה – היא ‘קשורה בו ככלב’ (סוטה ג: ע”ז ה.), ורביעית “כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן” (משלי ב יט) שדרשוהו בגמרא (ע”ז יז.) על מינות.
מן הראוי לציין כאן כי יש גם ענין של התרגלות לדבר היוצרת צורך נפשי שהאדם אינו יכול בלעדיו, ואין זה דווקא בדבר עבירה, אלא בכל מידה וסיפוק צרכים. כדוגמת הא דאמרינן (כתובות סז:) בחיוב ליתן לעני “די מחסורו אשר יחסר לו” אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. וראה עוד במנחות (קט:) אמר רבי יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר עלה לגדולה – אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה – אני מטיל עליו קומקום של חמין. [וראה כעין זה בסנהדרין (צח:) “רהיט ונפיל תורא ואזיל ושדי סוסיא באורייה” וכפירש”י שם ודו”ק]. וכידוע שהיום ענין זה מוגדר בשם “התמכרות”, וכולל כל מיני דברים שמתחילים עמם בדבר קטן, ואחרי זה האדם מאבד עליהם שליטה, כדוגמת סיגריות, אלכוהול, הימורים, ואת עלית על כולנה יצרא דעריות שנפשו של אדם מחמדתן, ובפרט בדורנו שזה משולב עם ההתמכרות לגלישה ברשת, ה’ יצילנו.
קנין השלימות ברצף של מעשים קטנים
נשוב לענין ההרגל החיובי, הנה כשמדברים על כח ההתמדה והרגילות, יש להביא מה שכתב הרמב”ם בפירוש המשנה באבות (ג טו) ‘והכל לפי רוב המעשה’, שהמעלות לא יושגו לפי שיעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה.
והמחיש זאת במשל, שאם יתן האדם אלף דינר צדקה לעני אחד בפעם אחת, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. [ובנותן טעם להביא סברא הלכתית כעין זה, והיא מש”כ הר”ן (יומא ד: מדפי הרי”ף) במה שמצאנו שכאשר יש מישהו שהוא חולה מסוכן בשבת, יש לשחוט לו בהמה ולא להאכילו נבילה. וביאר הר”ן, דנהי דנבילה היא רק ‘איסור לאו’ ואילו שבת ‘איסור סקילה’, אכתי איכא חומרא טפי בנבילה, לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא, ודו”ק].
מעשים נפלאים על כוח ההרגל התמידי כסולם לעלייה
ומה נמתקו דברות ספר חשבון הנפש (אות טז, הובא בקונטרס ‘תטהרו’) שהביא מעשה בשני אנשים רכים בשנים, שניהם בני תורה יראי אלוקים, אשר נתנו אל לבם להתפלל בכוונת פירוש המילות. האחד היה בר-שכל חריף ומזגו חם, ויחיד לאביו ולאמו, והתלהטה היראה בליבו פתאום לאנוס נפשו בכל כחו לגמור כל תפילותיו בלי שום סוג מחשבה זרה, המריד עליו את יצרו והתמרמר הוא כנגדו עוד יותר. כך הייתה המלחמה הולכת וגוברת בנפשו משך כמה חודשים עד שנטרפה דעתו עליו ובכל פעם שהיה מגיע להזכרת השם בתפילתו נשתבש להזכיר שם עבודת כוכבים במקומה, ועל ידי כן נפל בשיגעון, מרד באביו ואמו, הפיל עצמו מן הגג ומת. לעומתו, השני היה בעל שכל מתון מיושב בטבעו, עם-הארץ בימי בחרותו, והתחיל להרגיל עצמו לתורה ולעבודה מעט מעט עד שבא בשנים, למד תורה הרבה ונתפרסם לתלמיד תכם חשוב בעירו, תם וישר במשא ומתן עם הבריות, ותפילתו ברורה ממחשבה זרה. וכשנשאל על זה מניין זכית לכך, השיב זה כמה וכמה שנים שקבלתי עלי להרגיל את עצמי להחזיק את דעתי במחשבה אחת משך זמן מה, וכך עלתה בידי ברוב הימים להחזיק מחשבתי שעה אחת ויותר. הוא מת בשם טוב והניח חיבור נחמד על השו”ע ברכה אחריו.
והביא שם (באות כא) מעשה פלא במי שהיה יכול להרים על כתפו שור, ונעתיק לשונו הזהב: וכמעשה של אותו בעל אגרוף הגדול בארץ יון, שהרגיל את עצמו לשאת על כתפו עגל בן בקר כמה שעות מדי יום ביומו מעת היוולדו עד שנעשה פר בן שלש שנים, ועדיין לא היה יכול להכביד עליו אפילו בגדלו יותר מבקטנו, עד שנשתוממו רואיו ולא האמינו שומעיו, דהיינו אותן שלא הכירו בהערמות גניבת הדעת של נפש הבהמיות שלו. עכ”ל, והביאו הגרב”י זילבר זצ”ל ב’חשבונו של עולם’ (דרכי החינוך אות יז), וכבר נרמז דבר זה בדברי בעל הפמ”ג בספר המגיד (ח”ג בליקוטים) שכתב ‘על דרך משל אחד נשא שור על כתיפו מעט מעט’, וראה תיאור נרחב למעשה זה בספר אמרי שפר (פנחסי, הגות ומחשבה ח”ה עמ’ 162, פרקי אבות ח”ג עמ’ 111) ואכמ”ל.
וכבר ידוע אף בפי תשב”ר, המעשה עם התנא הגדול רבי עקיבא (המובא באבדר”נ נוסחא ב פרק יב) שבתחילה היה עם-הארץ וביקש ללמוד תורה הלך וישב לו על באר אחת בלוד וראה חוליית הבור חקוקה, אמר מי חקק את החוליא הזו וכו’, אמרו לו החבל מפני שהוא תדיר עליה, ותמה “מים שחקו אבנים”?! הרי נאמר (איוב יד יט) אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם (אך שפיר אפשר לפרשו דקאי באבנים שהמים שחקו אותם), ואמר וכי לבי קשה מהאבן, אלך ואלמד פרשה אחת מן התורה. הלך לו לבית הספר והתחיל קורא בלוח וכו’ עד שנעשה רבי עקיבא. ובמדרש הגדול (שמות ד יג) מובא עוד שרחל אשתו אמר לו ליקח חמור שיש לו חבלה בחוליות שדרתו ובתוך אותו שקע שמה עליו עפר וזרעה שחלים וצמחו ויצא עמו לשוק, יום ראשון שחקו עליו וכן ביום השני אך ביום השלישי כבר התרגלו, עיי”ש.
ולא רק בתחילת דרכו של רבי עקיבא, אלא גם בשיא פריחתו, רואים את כח ההתמדה, וזה במה שמובא (נדרים נ. ועיין כתובות סב: ויבמות סב:) שהלך ללמד למשך שתים עשרה שנה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, ואח”כ חזר לביתו עם שנים עשר אלף תלמידים, וכשהגיע שמע מאחורי הדלת שרשע אחד מקניט את אשתו ואומר לה שבעלה עקיבא השאיר אותה לבדה כמו אלמנה חיה, והיא השיבתו כי אילו בעלי היה שומע בקולי הייתי מעוניינת שישאר ללמוד תורה שתים עשרה שנה נוספות, ומיד אמר הואיל ואשתי נתנה לי רשות אחזור לאחורי ואמשיך ללמוד, וכך עשה ולמד שתים עשרה שנה נוספות, ואז חזר עם עשרים וארבע אלף תלמידים. ונשאלת השאלה, מאחר וכבר הגיע עד למפתן דלת ביתו, מדוע לא אמר לפחות ‘שלום’ לאשתו בטרם עשה “אחורה פנה קדימה צעד”. אלא היה אומר על כן מרן רבי חיים שמואלביץ (עי’ שיחות מוסר שנת תשל”א מאמר ל, וע”ע שם במאמר טז) “שתים עשרה ועוד שתים עשרה זה לא עשרים וארבע”! והיה ממשיל זאת לאחד שמניח קומקום מלא מים על האש, והוא נמצא שם שעות על גבי שעות, אלא שכל כמה דקות הוא מוציאו משם והמים נפשרים ואז הוא שב ומניחו, שבמצב כזה המים לעולם לא יגיעו למצב של רתיחה, כי הרתיחה מגיע רק ע”י רצף של חימום.
וכזאת מובא (מעשה איש ח”ד עמ’ סט) על מרן החזון איש, כאשר ראה שני בחורים מתבטלים באמצע הלימוד, פנה ואמר להם: מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה, רק אחר שקידה של שלוש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק, בלי זה א”א אפילו לצייר מהי הרוחניות הזו, וק”ו אחר חמש שעות כמה רוממות יש, איך אפשר למי שיש לו את האפשרות הזאת להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידיים נועם כזה, כמו קדירה המתבשלת להוריד מן האש ליתן להתקרר ואח”כ להשיבה… המשיך החזו”א ואמר בעיניים בורקות ותנועות ידיים למעלה כאילו מתנתק הוא מכל הסובב: ואחר שש שעות של לימוד שוכח האדם מכל העולם וענייניו ומתדבק בדברים רוחניים, ואחר שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקב”ה ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה, ואחר שמונה שעות אפילו לא נופלת בלבו מחשבה של תאוות וחומריות וכולו משתוקק לאלוקיו, ואחר תשע שעות כולו קדוש למעלה למעלה, ואחר עשר שעות ‘עין לא ראתה’ אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו. ונאים הדברים למי שאמרם. וראה בקובץ אגרותיו (א ג) שכתב, ללמוד שעה ולהפסיק שעה – הוא קיום התוהו האפס וההעדר!
לוח הכפל ולוח השחמט
לסיום יש להדגיש, כי ענין זה אינו רק ביחס לרצף לימודי בשעות היום, אלא גם ביחס לרצף של לימוד יום אחר יום ושנה אחר שנה, וכפי שהראני ידידי איש האשכולות הרה”ג יוסף חי סימן טוב שליט”א לדברות רבינו סעדיה גאון בפירושו למשלי (ח ל), וזה לשונו: כי השמחה בחכמה בעולם הזה והחיים לעולם הבא לא יושגו כי אם בהתמדה ובדבקות כאמרה לשקד לשמר. וביאר כוונתו “כי הבנאי והנגר והצורף וכל מי שעושה מלאכה הנשלמת בעשרה ימים דרך משל, הרי בכל יום נעשה לו בה העשירית בשיעורים שווים, ואין החכמה כן, אלא אילו הנחנו לדוגמה שהיא תושלם בעשר שנים הרי אין העשירית נשלמת בשנה הראשונה, אלא יעמוד בשנה הראשונה על חלק מועט ממנה, ובשניה על כפליים ממנו, ובשלישית על כפל הכפלים, וברביעית על כפל כפל הכפליים, עד שישתלט על הדבר בכל היקפו. ולפיכך צריך דורש החכמה להיות סבלן עד הגיע הזמן, ויהיה שלֵו ואל ידאג ותמעט סבלנותו, וכך הצדקנות והזכויות צריכות דבקות וסבלנות, כמו שנאמר (תהילים לא כה) “חִזקו ויאמץ לבבכם”, וכך התפילה צריכה דבקות וסבלנות כאומרו (שם כז יד) “קַוֵּה אֶל השם”, וכך שאר סוגי המשמעת ותיקוַת הגמול, כאמרו (הושע יב ז) “חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה”. וכיוצ”ב כתב המאירי (שם פסוק לד) ע”פ אבדר”נ (פרק כד) עיי”ש.
להמחשת העניין נאה להביא את האגדה מספרת על המתמטיקאי שהמציא את משחק השחמט והמלך רצה לגמול לו על המצאתו (מספרים זאת על מלך הודו, מאידך יש שאומרים ששלמה המלך המציא את השחמט, ועיין), והציע לו אוצר זהב או מחרוזת יהלומים, אך המתמטיקאי הסתפק במתנה צנועה, הוא ביקש גרגר חיטה עבור המשבצת הראשונה של לוח השחמט, 2 גרגרי חיטה עבור המשבצת השנייה, והכפלת מספר הגרגרים עבור כל משבצת נוספת שזה 8 ואח”כ 16 ואח”כ 32 וכו’, וכך זה הולך ומטפס על המשבצת מספר 64, ששם זה מגיע לסכום של טריליונים (הסדר הוא במספרים: מיליון מיליארד ביליון ביליארד וטריליון) שזו יותר כמות מכל גרעיני החיטה שנמצאים בעולם, פשוט סכום דמיוני (ראיתי חשבון שמישהו עשה שצריך למלאות שבע ימי כנרת כדי להכיל את הגרעינים הללו). זהו כוחו של ההכפלה, ויה”ר שנזכה להשתמש בזה לצד הקדושה.
