למי צריך להצביע בבחירות? (תשובה עפ”י יסודות ההלכה)

מקורות ונימוקים

כיון שנתארכו הדברים, כתבנו בתחילה את תוכן התשובה בקצרה לפי אותיותיה.

תוכן התשובה בקצרה

הקדמה. א. טעמי האיסור של הויואל משה להשתתף בבחירות לכנסת, היות והמדינה עושה עבירות רבות [שהמדינה ממננת מכיסה בתי ע”ז, ומחנכת בבתי הספר לכפירה. ומשום איסור השבועה שלא יעלו בחומה לארץ ישראל. ואינה מבטלת את הע”ז כמצוות התורה]. ואיסורים אלו הם בלאוין ועשין וביהרג ובל יעבור, בהשתתפות חרדים בכנסת ובממשלה נעשים שותפים להם, והבוחר בחרדים אלו נותן להם כח לעשות כל עבירות אלו [ועוד איסורים אחרים, משום שמצהירים אמונים למדינת ישראל והוא איסור ערכאות, וגם יש בכך עוון חנופה, ומשום האיסור להתחבר עם הרשעים ועוד]. ב. ברם באמת אף לו יכונו כל דבריו באיסורים אלו שעוברים חברי הכנסת, הבוחרים בהם אינם עוברים בגוף האיסורים הנ”ל, אלא יש לדון בהם משום לפני עור ומסייע באיסורים אלו, וכיון שהנציגים החרדים עושים כן ע”פ רבותיהם שמורים להם דהוי מצוה, הרי שאף אם האמת דהוי עבירה, אין כאן משום לפני עור, כיון שהעושה סובר שעושה מצוה ע”פ רבותיו, וכפי שכתבו יסוד זה רבים ושלמים. זאת ועוד, דרך בחירת חברי הכנסת היא כשבוחרים במפלגה מספר הבוחרים שנקבע לכך, והיות ותמיד נשארים קולות יתרים על הנ”ל, נמצא שהיחיד שבחר בו לא עבר על לפני עור, משום שהיה נבחר גם בלעדיו, והוי חד עבר דנהרא. ואף לו יצוייר שמנין הקולות היה מדוייק, יש לצרף דהוי זה וזה גורם, וגם שניים שעשאוה, למ”ד דאמרינן הכי אף בשאר איסורים. ג, ד. ואף לגבי עצם חברי הכנסת, שטען הויואל משה שכיון שהם שותפים בכנסת, לכן במנת חלקם העבירות שעושה הכנסת. כי להיפך הוא, כל ביאתם לשם אינה לשם השתתפות, אלא לשם מלחמה ברשעי ישראל, ולהציל מה שאפשר להציל מגזילתם ועברותיהם, ועל כן בודאי שאין להם חלק בעבירותיהם. וכ”כ חילוק זה רבים ושלמים. ה. הרב’ה מסאטמאר השיב על כך, שהיתר להציל לא מועיל להתיר איסורים. ולא נחית לחילוק הנ”ל. הערה. ואין לטעון לאיסור משום השותפות הממונית שיש לכל תושב במדינת ישראל, וממילא הוא שותף ממוני בכל העבירות. כיון שאמנם הוא שותף ממוני אך העבירות נעשות על כרחו, ולכן גם לא טען כן האדמו”ר גופיה, ראה בפנים בהרחבה. ומאידך יש להקשות על הויואל משה, מכך שהיו שותפים במדינות הגויים והצביעו בבחירות, ולשיטתו גם זה היה לו לאסור. והחילוקים שיש שאמרו בין א”י לחו”ל, אין בהם כדי שביעה, עיין בפנים. ו. מצד התחברות לרשעים בישיבה בכנסת וחנופה להם שמוכרחים לחלוק להם כבוד לפי מעמדם הרם, בפרט לנושאי משרות רמות כמו ראש הממשלה וכדומה, ליכא משום הא, כל שחונף מחמת דרכי שלום, או מחמת יראה וכשאין בידו למחות בהם וכמו שכתבו הראשונים. ז. ואומנם דעת רבנו יונה והארחות צדיקים לאסור חנופה לרשע אף בעת סכנה, ונמשכו אחריהם כמה אחרונים, ודעת תוס’ להתיר רק בעת סכנה. ברם גם רבנו יונה והארחות צדיקים התירו לכבד מפני דרכי שלום את הרשע, משום מעמדו כשיש חשש שיזיקו, וממילא גם לשיטתם שרי הכא. ומה שאסרו בסכנה, הוא על עוון חנופה החמור יותר לומר על דבר רע טוב הוא. וכן יש ללמוד אף בדעת תוס’, ולכן שרי לחברי הכנסת לכבד את חברי הכנסת הרשעים, ח. ומשום התחברות לרשעים ליכא שהיא סניף לחנופה כשחפץ בחברתם ולא כשבא בקשר עמהם לאיזה צורך. וכן נהגו בכל הגלות לכבד את השלטון הרשע, ואף לצאת לקראת המלכים והמושלים, בשירים ובמחולות ואף בספרי תורה, ק”ו הכא, וכ”כ האחרונים. ט. בהצהרה לחבר כנסת וממשלה עליו להצהיר אמונים למדינת ישראל, והרי שהוא חונף לרשע בעוון חנופה החמור שאומר על רשעותו טוב הוא, ולתוס’ שרי רק בעת סכנה ולר’ יונה ודעימיה אסור אף בסכנה וכנ”ל. ברם לרוב הראשונים שרי אף בזה משום דרכי שלום, ועל כן כן עיקר. י. ובר מין דין, לרוב הראשונים חנופה אסורה משום והלכת בדרכיו ולא משום לא תחניפו, מתוך שלא מנוה במנין המצוות [ואף אלו מן הראשונים שכן מנו, יתכן שכוונתם לאיסור לאו לקיחת כופר ממון מהרוצח, כפי שכן ביארו ראשונים רבים את הפסוק, ולא לאיסור חנופה]. וכיון שלרוב הראשונים הוא משום והלכת בדרכיו, ממילא איסור חנופה הוא לפני גדריו, שהוא משתנה לפי הענין. ולכן לשיטתם אין איסור חנופה לרשעים כשאין כווונתו להחניף להם, אלא חונפים להם כדי להציל את ישראל. יא. זאת ועוד, אעיקרא דדינא פירכא, איסור החנופה הוא שמשבח לרשע על רשעותו, ונראה לרשע ולאחרים לפי מראה העין, שאתה מסכים עימו, אולם כאן שהחילונים כופים את החרדים להצהיר אמונים למדינה, כיון שהם יודעים שאינך מסכים עם דרכם הרעה, אלא שאתה אומר כן בכפיתם כדי שלא יוציא אותך מהכנסת, שוב אין זו חנופה. יב. ועוד אתי בק”ו משהתירו לשמוח עם עוע”ז ביום חגו לעבודה זרה, ק”ו לעשות תנאו להצהיר שהכל תעשה לפי חוק, ובלאו הכי יגזול אותך, כשידוע שאמירתך היא מפני כפיתו. יג. זאת ועוד ליכא בהא משום חנופה, משום שאינו חונף להצדיק רשעתם, אלא לכל היותר הוא אומר שקר לקבל עליו לעשות עוונותיהם, ומשום חנופה ליכא, וע”ע בפנים. יד. עוד יש לעמוד על הצהרת חבר ממשלה, שבה הוא מתחייב לשמור אמונים לחוקי המדינה, והרי זו הרמת יד בתורת משה, שמקבל עליו חוקים נגד התורה. ברם אין זו קבלת חוקים, אלא שקר שהוא משקר להם כדי להציל גזלותיהם. ואם התירו להשבע לשקר לגנב כדי למונעו מלגנוב ממך, ק”ו הכא. זאת ועוד, אף באיסור החמור של ע”ז, ששם אסור לומר שהוא עוע”ז אף כדי להנצל, מ”מ אם הוא אומר דבר המשתמע לשתי פנים, שהשומע מבין שכוונתו שהוא עע”ז והוא כוונתו אחרת, שרי (רמ”א יו”ד סי’ קנז סעיף ב), ומינה לנידו”ד דשרי, כיון שנאמנות למדינה וחוקיה ניתן לפרשה ולכוון לחוקי המדינה לפי תורת משה. טו. ואף שהרמ”א שם סייג דשרי לומר כן רק בעת סכנה. גם בנידו”ד נחשב סכנה. והעיקר, שתנאי זה אמרו לגבי ע”ז שאמירה זו יש בה יהרג ובל יעבור, אך בשאר איסורים, אין באמירה זו איסור כלל, כיון שאינו מכוון לשמור חוקיהם, רק הוי דבר שאינו ראוי, וכדי להציל כנידו”ד, שרי לכתחילה, ועוד להיפך לכן הוא דבר הראוי כדי להציל עשוק מיד עושקו, וכן השיבו הפוסקים. טז. עיקר טענת הויואל משה שיש בהקמת המדינה וקיומה עבירה על השבועה שהשביע ה’ את עם ישראל שלא יעלו בחומה לא”י (כתובות קיא ע”א). יז. ברם הפוסקים ביארו שכיון שהאו”ם אישר את הקמת המדינה, אין זה עליה בחומה ובכח. וגם אם נאמר שהוקמה המדינה באיסור, עכשיו שכבר הוקמה, אין איסור לקיימה, ע”ש מפי ספרים. גם מפורש בחז”ל במקומות רבים שהתחלת הגאולה תהיה בדרך הטבע. יח. זאת ועוד השיבו, שאין שבועה זו איסור להקל מעלינו עול הגלות, אלא גזירה מאת ה’ שכך יהיה, ברם עלינו לנהוג להיפך להשתדל ולהקל מעלינו את עול הגלות, ככל האפשר וכמבואר יוצא ממצוות ישוב א”י ואחרות, ומדיני השו”ע שכופין בני העיר זה על זה, ומדין יוצאים בשבת בכלי מלחמה וכו’ ע”ש. גם לית מאן דפליג שחיוב עלינו לבנות בית המקדש מן התורה, ופשוט שאף נביא אינו רשאי להוסיף מצוה או לבטלה. ולכן אף לרש”י (ר”ה ל ע”א וסוכה מא ע”א) שבית המקדש ירד משמים, מ”מ השבועה שלא יעלו בחומה וכדומה כולם הם בבחינת יעוד, אולם בבחינת ציווי, פשוט שאם יש בידנו, חובה עלינו לבנות את בית המקדש בכח גדול וביד חזקה, וכפי שציוה הבורא, והויואל משה עירבב בין ציווי התורה לבין ייעוד שיעדו חז”ל, וכבר כתב הרמב”ן (ויקרא א יז ובמדבר א, מב ויג, ב) שהתורה לא תסמוך באזהרותיה על הנס. גם השבועה היא שלא ימרדו באומה השולטת בהם, והיות והערבים לא שלטו אז על א”י, ממילא לא עליהם נאמרה השבועה. יט. ואעיקרא דדינא פירכא, היות ומשענתו היא על דברי הגמ’ בשלשת השבועות, וגמרא זו היא דברי אגדה ואינם הלכה, וכבר כתבו הגאונים והראשונים, שאין פוסקים דין על פי אגדה, ואין סומכים על דברי אגדה, ושהם רק אפשריים וכל אחד דורש מה שעלה על לבו ע”ש, וברייתא היתה לפניהם שבה כתוב ת”ר אין מקשין בהגדה. כ. וכך היא שיטת הרמב”ם ועוד ראשונים ביחס לאגדות. ובהערה שכן יש ללמוד גם ברמב”ם בריב”ש וברשב”ש גבי השבועות. ודעת מרן היבי”א. כא. ומשום החיוב לאבד את הע”ז בארץ, חיוב זה הינו רק כשיש יכולת בידינו, ועתה אין יכולת, מפני הפיקוח נפש שבדבר, וכמבואר ברמב”ם ובחינוך. כב. עדיין יש לעמוד על איסור ערכאות, היות והכנסת היא בית המחוקק, והיא אבי אבות הערכאות, ויוצרי החוק הם חברי הכנסת, וכיצד ניתן לשמש חבר המצביע לחוקים שנגד התורה והוא מרים יד בתורת משה. כג. ויש שהתירו מדין השו”ע דשרי לתבוע בערכאות להציל ע”פ היתר בי”ד, ואף כאן שא”א ל”תבוע” את החילונים בבתי הדין, ניתן לבא לערכאות ע”פ הוראת בי”ד, הם הרבנים ששולחים שליחים לכנסת. ואומנם יש בזה ליישב חוקים המותרים ע”פ התורה, ולא חוקים שכנגדה, שלזה אין היתר לתבוע בערכאות. ועל כן בכגון דא יש לחברי הכנסת להתייעץ עם רבניהם אי מותר או לאו. כד. ובאמת יסוד המחלוקת הנ”ל של הויואל משה וחכמי ישראל שמנגד, היא בנקודה האם מותר להתקרב לרשעים כדי להציל, או שיש להתרחק מהם אף אם נינזק. ואחרי שהחליטו לאיסור, גיבבו איסורים רבים לכך, וכך להיפך אחרי שהחליטו להיתר, ניתן לגבב ים של חיובים גמורים עשות זאת. כה. עד כאן טענות הויואל משה, אומנם יש עוד שאלות הלכתיות בהשתתפות בממשלה. ראשונה, כיצד ניתן לחברי הממשלה להצביע למינוי ראש ממשלה חילוני, כשכל ההיתר דלעיל להשתתף בכנסת הוא משום שהם יורדים להציל ולא להשתתף עמהם, ובבחירת ראש הממשלה אין היתר זה. ועוד קשה, כיצד בצביעים לאשר את התקציב, בזמן שיש בו תקציבים אסורים ממש. כו. והנה במידה והממשלה קיימת גם בלעדיהם שפיר דמי להקל בהא, משום שהאיסורים הנ”ל הם לפני עור, וליכא בחד עבר דנהר, וכאן הוי חד עבר, כיון שהממשלה היתה קמה בלעדיהם. כז. ואף אם החרדים הם לשון מאזנים בהקמת הממשלה ובלעדיהם לא היתה קמה, יש להקל לבחור בראש חילוני, מפני שמותר להגיש איסור קל לאדם כדי למונעו מאיסור חמור, כפי שכתבו רבים מן הפוסקים, ואף כאן, אומנם נותן כח ותוקף בבחירת ראש הממשלה החילוני, ברם בזכות שהמפלגות החרדיות בחרו בו עושה הוא פחות איסורים. כח. ולגבי העברת התקציב, אף אם החרדים לשון מאזנים, יש להקל כיון שכל האיסורים שעושה הממשלה בהעברת התקציבים, הוי חד עבר דנהר, כיון שכל ממשלה שתקום, תעביר את תקציבי האיסור בידיוק באותה מידה, שכן יעשה בין אם תקום ממשלת ימין או שמאל. [ואדרבה בזכות הצטרפות החרדים לממשלה, בדר”כ מתמעטים תקציב האיסור.] כט. עוד יש לצרף להצבעת התקציב, מטעם שאם הם לא יאשרו את תקציבי האיסור, בלאו הכי הממשלה שתקום תאשר אותם, ובכה”ג ליכא לפני עור לדעות רבים מן הפוסקים. ל. שאלה נוספת שיש לחוקרה, כיצד מותר לשר חרדי להעביר תקציבי איסור, כגון השר לענייני דתות מעביר תקציבים לכנסיות וכדומה, שר החינוך מעביר תקציבים למוסדות חינוך חילוניים, וכדומה. ואתי בק”ו לאיסור מכך שהפוסקים כתבו שעל חבר ועד בית בבנין מגורים משותף שמטפלים בגינה בשביעית עליו להתפטר. וכן יוצא מבואר מכל הפתרונות ההלכתיים שנתנו לדייר בבנין משותף כזה ראה בפנים, ולא התירו בעצם, ודון מינה ואוקי באתרין לאיסורא. לא. וכיוצ”ב החמירו הפוסקים בשאלות קלות מכך, כגון לעבוד כפקיד הוצאה לפועל, או לתת דוחות חניה וכו’. לב. ברם אחר הבירור באמת מטעם זה לא לוקחים את משרדי החינוך התרבות והמשפטים ואת משרד הדתות הם פוטרים את הבעיה הנזכרת ע”י שהשר מחזיר חלק מהתקציב למשרד האוצר והם מעבירים את תקציבי האיסור. הערה. בשעה”ד גדול יש מקום לדון להתיר להעביר אף תקצבי איסור, היות והעברת התקציב אינה איסור בעצם, אלא איסור משום לפני עור, קיימים בו ההתרים שנאמרו בלפני עור, דכל שהוא בחד עבר דנהרא משרא שרי, וכן הוא כאן, שגם אם השר לא יעביר את התקציב הוא יעבור. זאת ועוד, לא השר הוא המעביר את התקציב, אלא מנהל החשבונות שתחתיו, וממילא על השר ליכא משום לפני עור, שהרי לא הוא יצר את התקציב ולא העבירו, ומצד שיש בידו יכולת לעקב את התקציב באמתלאות, אין עליו חיוב עשות זאת כיון שבין כה הוא יעבור על כרחו. גם יש לצרף את הסוברים שאיסור לפני עור הוא כשעושים איסור בגוף הדבר שנתנו, ולא בנתינת ממון לרכוש איסור. וכן יש לצרף את הסוברים שאין לפני דלפני, ונתינת ממון הוא כן.

הקדמה

מחד דעת רוב חכמי ישראל שחייבים להצביע בבחירות, משום פיקוח הנפש של הרוח והגוף של עם ישראל, קיום מוסדות הלימוד התורניים, מוסד הנישואין, מלחמה ברפורמים, קיום גיורים כשרים, כשרות המזון בארץ, בחירת רבנים ודיינים, מיהו יהודי, גיוס בחורי ישיבות, תקציבים לישיבות ומוסדות הלימוד, בניית מקוואות ובתי כנסת וכו’ וכו’, שכל אלו ועוד רבים אחרים הם בנפש האומה, וניתן בקלות לכתוב כמה ספרים על החיובים שהם כוללים, משום לא תעמוד על דם רעך, וק”ו ברוחניות ומשום הוכיח תוכיח, ומשום ואהבת לרעך כמוך ווהלכת בדרכיו, תלמוד תורה, שמירת השבת העמדת הדת והתורה וכו’ וכו’ וכמעט ניתן לגבב בחיוב זה משום כל חיובי התורה. ומאידך נודעת שיטתו של הויואל משה, דהוי איסור גמור להשתתף עם הרשעים, ושכל העוונות שהם עושים בממשלה ישא המצביע ובוחר בבחירות, ולא בתורה ובמשה עבדו, כי הוא הנותן להם כח לעשות חיל. ואולם על מה יסודות דבריו, ועל מה אדניו נשענו, הדבר לא נודע כל כך בשער בת רבים, ולפום ריהטא גם לא נודע כ”כ מי שהשיבו [מה שיתברר להלן שאינו נכון, לא מבעי לגבי עיקר דברי הספר בג’ השבועות שעסקו בכך רבים, אלא אף לגבי עיקר שאר טענותיו, וכדלהלן ברצות ה’]. ועל כן הננו לעמוד על פגתמא דנא, ותחילה נביא את תורף דבריו.

תוכן הויואל משה

א. הגאון מסאטמר האריך הרחיב בספרו ויואל משה בגנות ההשתתפות במדינה על כל רבדיה (מאמר שלש שבועות) ושיטתו ידועה כלפי ההשלכות שלה, אך לא בתוכנה, על שום מה ולמה יצא הקצף הגדול, ונבא לגעת בתורף שיטתו. הנה עמד באורך (סימנים א-פה) בהאי דאיתא דכתובות (קיא ע”א) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו’ שלא יעלו בחומה לארץ ישראל, ושלא ימרדו באומות העולם. והרי שאיסור גמור היה לכבוש את מדינה ישראל מידי אומות העולם. ושהסכמת האו”ם לא מהני להנצל מאיסור זה (סי’ פו, פז), ועל כן בשותפות במדינה עובר על שבועה זו. גם נשבעים בכנסת אמון לחוקי המדינה, והם הלא חוקי ערכאות, והרמת יד בתורת משה (סי’ פח). ובפרט שהכנסת היא בית המחוקקים ואילו בית המשפט הוא הזרוע המבצע של בית המחוקקים [ואמנם גם המבקרו], דהיינו הערכאות שבמדינת ישראל היא הכנסת עצמה, ואין זה משל אלא כפשוטו, כל חוק שעובר בכנסת הוא חוק ערכאות, וזו כל תכלית הכנסת גם מבחינה חילונית באמת ולא בדרך הלצה (סי’ ק והלאה). ויש בשבועה זו [או בימינו בהצהרה] גם עון חנופה לרשעים כדאיתא בסוטה (מא ע”א) מעשה דאגריפס המלך (סי’ פט). ושהסכמת איזו תנועה ומפלגה חרדית למלכות מינות זו, הרי היא הסכמה במינות, ונתינת יד לה (סי’ סט). גם יש חיוב ד”ת לרדוף ולהשמיד את בתי הע”ז בארץ, ומדינת ישראל מבטלת חיוב זה (סי’ צ והלאה). ועוד יתירה מכך המדינה מחזיקה בכספה ובחוקיה את בתי העכו”ם של הנצרות, ועל כן הסכמת למדינה שכזו, היא הסכמה להרשות את קיום בתי הע”ז. ואף המסית שלא לאבד ע”ז חייב מיתה (סי’ צד) ק”ו המקיימה. ויתר על כן, היות המדינה מממנת מכיסה ותומכת ומגינה על בתי הע”ז, הרי שהשותפים למדינה הם שותפים לע”ז, שהוא ביהרג ובל יעבור (סי’ צח, צט). גם המדינה מחנכת את ילדיה בבתי הספר לכפירה בבורא עולם, והרי שזו ע”ז, כי גם אי אמונה בבורא עולם היא ע”ז ע”ש. ולכן אף הכנסת היא בית ע”ז, ואסור אף לבא בשעריו (סי’ קד, קה). ועוד שם (סי’ קטז והלאה) באיסור התחברות והשתתפות עם רשעים, ועוד פרטים אחרים ע”ש. ונמצא שחבר כנסת נעשה שותף בכל מעשי המדינה, והרי בהצבעה לכנסת כל אחד שולח שליח לשם מטעמו, ועוונותיו המה מכוחו של המשלח ויבואו בראשו כו’. עכת”ד ע”ש באורך.

ובקצרה תוכן דבריו, כל העבירות שהמדינה עושה, וכל האמירות וההכרזות של רשעי ישראל חברי הכנסת, בהשתתפות בכנסת ובממשלה נעשים שותפים להם, והוא בלאוין ועשין וביהרג ובל יעבור. וראה כאן בהערה[1] ליקוט המשיבים על ספר זה ומאידך המחזקים את דבריו.

אין לפני עור כשהעובר עושה על פי רב

ב. אף לו יכונו כל דבריו בכל האיסורים שגיבב ואסף בספרו בהשתתפות בכנסת, אעיקרא דדינא פירכא לגבי הבוחרים, ששם חלקם בחלק חבר הכנסת שבחרו בו, כיון שהוא עושה את כל העבירות הנזכרות בספרו [לדעתו, ולהלן נבא לזה בהרחבה] מכוחם של הבוחרים בו. ברם באמת חילוק מחולק בין הבוחרים לבין הנבחרים, שהאיסור על הבוחרים הוא משום לפני עור ומסייע [היות ואינם עושים בפועל שום איסור מן האיסורים שדיבר בהם, אלא שלדבריו עוברים הם על לפני עור ומסייע לחבר הכנסת שהוא עובר את כל העבירות בהשתתפותו בכנסת מכוח בוחריו.] ברם אחר שהחבר כנסת שבוחרים בו, הוא נציג חרדי העושה כן על פי רבותיו, שמורים לו שהוא מקיים מצוה גדולה ועומד בהצלת הדת ועם ישראל [כפי דעתם של רוב הרבנים בעם ישראל, ובנידו”ד גם א”צ רוב, שדי שחבר כנסת זה עושה באמת על פי רבו.] ממילא לא שייך כאן איסור של לפני עור ומסייע, שאותו חבר כנסת לשיטתו אינו עושה דבר עבירה אלא מצוה. שכל איסור לפני עיור הוא לסייע לחפץ לעשות דבר עבירה, ולא לחפץ לעשות מצוה לשיטתו, דבכה”ג ליכא לפני עיור ומסייע, וכאשר כתב חילוק זה בשו”ת המבי”ט (ח”א סי’ כא) הביאו וסמך על דבריו בשו”ת יביע אומר (ח”י יו”ד סימן מב אות י) אודות המחלוקת של המבי”ט ומרן בקדושת פירות שביעית הגדלים בשדות הגוים בא”י, שלדעת המבי”ט יש לנהוג בהם קדושת שביעית, אולם רוב העם נהגו כמרן הבית יוסף, וכתב על כך המבי”ט (שם) שאף לשיטתו, מותר למחמירים למכור פירות אלו למי שאינו נזהר בקדושתם, שמכיון שהם סומכים על המורים היתר בדבר, אין בזה משום לפני עור וכו’, ע”ש. ודרך בדרכו בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ מד), שמותר למחמירים בהיתר המכירה לקנותם מהסומכים על היתר המכירה, אף ששוקלים ומודדים ועושים סחורה, ואין הלוקח צריך לחשוש מהם משום שהוא מוסר דמי שביעית לעם הארץ, או משום לפני עור, ושכן מבואר מתשובת המבי”ט הנ”ל. וגם הגאון כתב סופר (בחיו”ד סי’ עז) זכה לכוין לדברי המבי”ט הנ”ל, וכתב, שאפילו אם הנותן סובר בדעתו שהוא ודאי איסור ושהמתיר אינו אלא טועה, אף על פי כן מותר לתת הדבר למי שנוהג בו היתר, הואיל וגם חבירו יודע שיש אוסרים ובכל זאת הוא נוהג כדברי המתירים, אין בזה משום לפני עור וכו’. ע”ש. ע”כ, ועע”ש. וכ”כ בירחון יתד המאיר (גליון 132 סי’ תקפב עמ’ 16 טעם הח’) הרה”ג ישראל מאיר מנשה, שכיון שטעם האיסור הוא משום לפני עור לנבחרים, והם עושים בהיתר על פי הגדולים שעליהם הם סומכים, לא נחשב הדבר לפני עור, כמש”כ מו”ר הגרב”צ בדין היתר מכירה (בסוף המבוא לאור לציון שביעית), וכן דעת מרן שליט”א ביבי”א (ח”י סי’ מב אות י) בשם הכת”ס והגר”ש זצ”ל, ע”ש. ע”כ. וכ”כ בשו”ת רחשי לב (אוחנה, ח”א יו”ד סי’ כב אות טו) לגבי הצהרת חברי הממשלה “אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל וחוקיה”, שאף אם באמת אסור הדבר, אין הבוחרים בהם עוברים משום לפני עיור, כיון שחברי הכנסת סומכים על הרבנים שמתירים להם, ואף אם האמת שאסור הדבר, להם אינו איסור. ע”כ.

היה נבחר בלעדיו

גם היות והבוחר אינו מעמיד לבדו את חבר הכנסת שבחר במפלגתו, אלא בהצטרפות בוחרים רבים יחד הם מעמידים חבר כנסת, וכל שיש קול אחד יותר מהמנדט הנצרך להעמדת חבר הכנסת, אין לקול זה משמעות שהוא יורד לטמיון, והיות ותמיד ויש קולות יתרים מהמנדט להעמדת חבר כנסת, לפי רוב מנין הבוחרים, ממילא על כל יחיד ויחיד ניתן לומר שלא הוא העמיד את המנדט, היות וגם בלעדי בחירתו היה המנדט שריר וקיים, נמצא שהיחיד שבחר בו לא עבר על לפני עור משום דהוי חד עבר דנהר (ע”ז ו ע”ב, שו”ע יו”ד סי’ קנה ס”ה, שו”ת יבי”א ח”ב או”ח סי’ טו), שהרי היה נבחר גם בלעדיו.

זה וזה גורם ושנים שעשאוה

חוץ ממקרה שמנין הקולות הגיע בדיוק למנין מנדט, שהוא מקרה נדיר ביותר, ואף לו יצוייר שקרה כן, והרי שמכוחו נבחר חבר הכנסת, יש לדון אף בזה לקולא משום זה וזה גורם המותר שאמרוהו בכל מקום (רמב”ם ע”ז פ”ז הי”ב ושו”ע יו”ד קמב סעיף יא), ואע”פ שהיתרו הוא בדיעבד (כפי שביאר שם הב”י מהר”ן ובלשון השו”ע וכ”כ שם הט”ז ס”ק טז והש”ך ס”ק כו ובביאור הגר”א ס”ק ל), מ”מ כלל הוא ששעת הדחק אף עדיפא מדיעבד [שדי חמד (כללים מע’ ד אות סא) וכ”כ בשו”ת שרידי אש (ח”ב סי’ ו עמ’ שכד) וכמבואר ברמ”א (אה”ע סי’ קכו סעיף ד) והוא מדברי הב”י שם, ועע”ש. וכן הכריח בשו”ת יבי”א (ח”ט אה”ע סי’ לו אות י) מכך שבשעת הדחק סומכים על דעת יחיד מה שלא עושים בדיעבד, ועע”ש, וכ”כ כלל זה עוד רבים ושלמים.] וכאן הוי שעת הדחק טובא, לרוב הצורך בדבר. וכן יש לצרף לקולא משום שניים שעשאוה בשאר איסורים, דנחית דרגא, ראה להרה”ג אברהם שרמן בקובץ זכור לאברהם (תשס”ד עמ’ תרע”ו ואילך) שאומנם ברמב”ם מבואר שהיתר זה נאמר רק בהלכות שבת, אולם בריטב”א (קידושין מג ע”א ד”ה חד למעוטי) מבואר שהוא נאמר אף לגבי שאר איסורים, ושהיא מח’ אחרונים, ע”ש באורך, ודון מינה ואוקי באתרין לצרף את דעות המתירים.

תשובות לטענות הויואל משה

ג. ברם באמת היתר זה יכון לבוחרים, ולא לנבחרים, ועל כן נבא תחילה לטענות ההלכתיות המרכזיות שטען הרב ויואל משה הנזכר, ולאחר מכן נבא אל שאלות אחרות שלא דרך בהם.

שאני להציל ולכן ליכא יהרג ובל יעבור

הנה עיקר טענותיו הנ”ל שהם ביהרג ובל יעבור, ומשום האיסור להשתתף עם הרשעים, הנה עמדו על כך רבים ושלמים, ותוכן דבריהם שיבא להלן הוא, שישנו חילוק מהותי בין המשתתף עם אדם ובשותפות עושה רעו הרשע דברי עבירות, אזי השותף יש לו חלק בכל עבירותיו הן שותפים הם ושותפו עושה בגוף השותפות דברי עבירה. לבין אם ישנו איש רע העושה את עבירותיו ואתה לא חפץ להשתתף עימו, אלא שהוא יורד לחייך ולחיי ריעך, גוזל ועושק ומסית ומדיח להכשיל את הרבים בדברי עבירות וכדומה, ואתה נכנס להיות “חבר” עימו, כדי להציל את מה שביכולתך להציל מגזילתו אותך ואת רעיך, וכן למנוע ממנו מה שאפשר ממנו לחטא ולהחטיא אחרים, אזי אינך שותף עימו כלל, אלא הינך יורד להציל, ואין לך שום חלק בחלקי עבירותיו, כי אם בחלקך מצוה גדולה שנכנסת בה למען ה’ ועמו. כי אין אתה חבר ושותף עימו, אלא לוחם מלחמת ה’ כנגדו.

שהנה עמד על כך בשו”ת מהר”ם שיק (או”ח סי’ שט) אז הוא עצמו ישב בחו”ל בקונגרס עם הרפורמים, ויחד עימו ישבו הכתב סופר, ר’ אברם שאג המחנה חיים והמהר”י אסאד, ושהם סמכו לישב שם, משום שאין בזה אסור להתחבר לרשע, כי אנו אנוסים על פי הדיבור לעמוד על המשמר וללחום מלחמות ה’, להציל שה פזורה שלומי אמוני ישראל מרשת אפיקורסות והירוס הדת זו טמנו לו, ואין לך דבר שעומד מפני פיקוח נפש. עכ”ל. ואף ששם אחר כך מאריך מרחיב לבאר את כל הטעמים שלבסוף נפרדו מהם, כי היה קשר רשעים להרע, ועדיף הפירוד ע”ש, היינו שראו שתוצאות הקשר עמהם יהיו רעות כדמפרש ואזיל באורך, אך עצם הקשר אם היה יוצא ממנו תועלת והצלה, היה מותר, כאשר ביאר בריש אמיר במילותיו הנ”ל. [וכך גם הגה”ק ר”ש סופר מקראקה בנו של החת”ס ישב בפרלמנט האוסטרי, כמש”כ הקריינא דאיגרתא שבסמוך ואחרים.]

ובקונ’ חובת הבחירה (פרק ב עמ’ 17) הביא כן משם החפץ חיים, ששמע ממנו הגאון ר’ איסר זלמן מלצר, על ישיבת אגודת ישראל בפרלמנט עם מפלגות החפשים, שאין בזה משום התחברות לרשעים, שהיא רק אם יש אינטרס משותף, כמו שהיה ליהושפט עם אחזיה וכיוצא בזה. אבל כשנמצאים ברשימה נפרדת, והדעות והאינטרסים נוגדים, אם כן, יש כאן מחלוקת ולא התחברות. ועע”ש בקונ’, עוד מקורות אחרים כיוצ”ב.

והחזו”א בפאר הדור (ח”ב עמ’ קצב) כשטענו בפניו שאסור להצביע בבחירות מפני שאסור להתדבק עם רשעים. הגיב, להתדבק? והלא אנו נלחמים בהם! ושם (ח”ד עמו’ רסו) שכתב הגאון ר’ אלחנן וסרמן, הן המרגלים ששלח יהושע התחברו לכנענים לדבר עמהם וכדו’ לצורך ריגול הארץ, הלזה יקרה התחברות?! ובמעשה איש (ח”א עמ’ רלג) על הטענה שבהצבעה מודים במדינה ובחוקיה. השיב, וכי אם יתנפל עלי לסטים ביער ומאיים בגרזנו, ואני מתחכם ומנסה לבא עמו בדברים, אולי ישאירני בחיים, תאמר שאני מכיר בו?

וכך השיב הסטייפלר בקריינא דאגרתא (ח”א עמ’ ריט ובמהדו’ חדשה רח”ג עמ’ ג) במכתב תשובה להרה”ג שמואל מונק [מחבר שו”ת פאת שדך חבר העדה החרדית בחיפה, כאשר הביא מכתב זה בספרו באין חזון (עמ’ כו) שהוא חליפת המכתבים שביניהם.] וז”ל, וכתב מעלתו שיש איסור בהצבעה מצד מודה בע”ז, והוא דבר שאין לו שחר, הלא המציאות בעוה”ר הוא שהשלטון בידם לע”ע, ומחמת מציאות זו מצביעים ושולחים שומרי תורה להתם, על מנת להציל כפי האפשרי, ואיזו הודאה יש כאן שמסכים ברשעת הרשעים ח”ו ובדעות טמאים שלהם. וידע מעלת כבודו, שגם לצורך קנאות אסור לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ומה שאינו אמת אינו מצליח כלל וכו’. ומה שטוען מצד התחברות לרשעים, במקום סכנה לדת, ואפילו במקום סכנה של צרות חומריים לא נאסר דבר זה, על כל פנים כשכל השלטון בידם ואחד הולך אצלם על מנת להציל. והלא הגה”ק ר”ש סופר ז”ל בנו של החת”ס ז”ל, היה נבחר בפרלמנט כמה שנים, אף על פי שהיה בין גוים עובדי עבודה זרה, ולא עלתה על דעת שום אדם שיש בזה איסור התחברות לרשעים. ושותפות עם נכרי לא אסרו אלא שמא יתחייב שבועה וקעבר משום ולא ישמע על פיך. ומה שטען מצד חניפה לרשעים, באמת צריך הנבחר בזה למשקל גדול, אבל לא נאסר חניפה לרשעים כשאינו משבח רשעתם ח”ו, אלא מכבדם כדרך שמכבדים שר ומושל בנימוסי כבוד. וגדולי ישראל היו יוצאים לקראת מלכים ושרים אפילו בספר תורה, וכך נהגו בכל משך גלות המר הזה. ומה שטען מצד חילול ה’, חס ושלום אין כאן חילול ה’, רק קידוש שם שמים, שמצביעים בפירוש על נבחר שיתבע שמירת התורה, ושזהו עיקר פרוגרמא שלו, ואשר באמת עשו כבר כפי כוחם למחות כפי האפשרי על כל מה שהוא נגד תורתנו הקדושה. ובכלל, ענין חילול ה’ משתנה מזמן לזמן, כי יסוד עון חילול ה’ הוא שעל ידי זה ילמדו בני אדם לזלזל חס ושלום בכבוד תורתינו הקדושה ומצוותיה, ובנידון דידן הצלה הוא, וכבוד שמים מתרבה על ידי שיש רוב דורשים במפורש לשמירת תוה”ק. עכ”ל. ועוד ראה אליו בח”ב (עמ’ קסח).

ד. וכך טענו עוד רבים ושלמים, נאספו דבריהם בקונטרס מלחמתה של תורה (בני ברק תשל”ז), העוסק בבחירות לכנסת, בהבאת ציטוט דברי החזו”א, הגאון מבריסק, ר’ אהרן קוטלר ועוד גאונים, לגבי החיוב להצביע בבחירות לכנסת, ושאין זו השתתפות והתחברות לרשעים, אלא הצלה מהם ומלחמה עמהם וכיוצ”ב ע”ש.

גם הגאון רבי שלמה כשר בהתקופה הגדולה (ח”ב פי”ט) משיב על השאלה כיצד התירו הרבנים להשתתף עם רשעים, ובאבות (פרק א) כתוב, אל תתחבר לרשע, ומביא עוד מקורות אחרים לכך. ומשיב, שמשם גופא מבואר להיתר, הן עובדיה היה ממונה על בית אחאב, שהיה הרשע הגדול ביותר שבין מלכי ישראל, ועשה כן משום שבזה היה ביכולתו לחזק הדת ולהמעיט קילקוליו. ואף כן הוא במדינה, שכולם כפויים בתשלומי מסים וכו’, ותכלית ההשתתפות היא כדי להשפיע טוב על הדת. ע”כ.

וכן הרה”ר הגאון רבי יצחק יוסף בהסכמתו לספר ציון במשפט תפדה להרה”ג עידן צבי העוסק בחידוש הסנהדרין, שבספרו (עמ’ רנא) הסתעף לגבי התחברות לרשעים וכתב שאסור להתחבר בממשלה לצורך הישגים כלכלים וה’ יכפר, ע”ש. והעיר על כך הרה”ר שליט”א, שכל שעושים כן בהתייעצות עם גדולי הדור, לתועלת הקמת ת”ת, וחיזוק עולם הישיבות, ולצורך וכו’, בוודאי הגמור אין בזה שום איסור של התחברות לרשעים. והרי בנו של החת”ס נבחר לפרלמנט, אף שהיה עם עוע”ז, ולא נאסרה חנופה והתחברות לרשעים אלא כשמשבח את רשעותם ומסייע בידם ברשעתם. והפנה לפאר הדור (עמ’ קצה) שם כתוב שמה שיש טוענים שבהצבעה לכנסת מכירים במדינה, אין זה נכון, שהרי אם מתנפל עלי לסטים ביער ואני נכנס עמו במשא ומתן, כלום אני מכיר בו, ע”ש. גם הגאון הסטייפלר בקריינא דאיגרתא (ח”א עמ’ רכ) כתב, ומה שטוען שמצד התחברות לרשעים במקום סכנה לדת ואפילו במקום סכנה של צרות חומריים לא נאסר דבר זה, עכ”פ כשכל השלטון בידם והולכים אצלם ע”מ להציל וכו’, ועע”ש. גם המחבר גופיה התם בעשות משפט (עמ’ רנב) חילק בין התחברות לרשעים לבין להצביע בבחירות שהתירו גדולי הדור, עיין בפאר הדור (ח”ד עמ’ קצג הע’ 64) מהחזו”א, על האוסרים מפני שאסור להתדבק עם הרשעים הגיב “להתדבק? הלא אנו נלחמים בהם” וכו’, ושכ”כ בפאר הדור (ח”ד עמ’ רסה) ע”ש.

גם בשו”ת אשר חנן (אפללו, ח”ח יו”ד סי’ פח) פסק שמצוה להצביע בבחירות, שאחרת השמאלנים ימררו את חיי התורה וכו’, ולכן אף אבל תוך השבעה יצא להצביע. ע”כ. וכדבריו נדפס צילום כת”י מו”ר זצ”ל בירחון יתד המאיר (גליון 132 עמ’ 4) וז”ל, מצוה גדולה שהאבלים בתוך שבעה ילכו לבחור ש”ס ביום הבחירות לעילוי נשמת הנפטרים ז”ל. וחתים עלה עובדיה יוסף. ושוב הוסיף, כשילכו, ילבשו נעלים של כפור. עכ”ל. עוד שם ביתד המאיר (גליון 132 סי’ תקפא עמ’ 6) מאמרו של הרה”ג שמעון ללוש בחיוב ההצבעה בבחירות, משום שרוב ההחלטות והתקנות במציאות תלויות בכנסת, חייבים להצביע, שכל מי שיש בידו למחות מחוייב למחות בעוברי עבירה, וכדי לקיים את התורה, ומשום מצות אהבת ה’, ומשום מצות לא תעמוד על דם רעך, ועע”ש, ומשום המצוה לשמוע לקול חכמים, ע”ש באורך. עכת”ד.

וכ”כ בשו”ת מנחת צבי (שפיץ, שותפים סימן טז ס”ק יד עמק קכד ד”ה ואין בדברינו) על השאלה איך מותר להצביע, ולמה אין על כך דין מוסר לרשויות הנבחרות, כשם שלהודיע לעיריה שהשכן מרחיב אסור, וכשם שאסר שם לחתום על חוזה דירה הכפוף לחוק מקרקעין ולתקנון בתים משותפים, עיין שם, כן נימא גם בהצבעה בבחירות. ולחלק יצא, כיון שרבותינו דנו מי יתרום יותר, השאלה היתה מבחינת מה שאפשר להציל, מה שאין כן למסור אדם לעיריה הפועלת על פי חוק, הרי הוא נותן יד למרוד בתורת משה.

וכ”כ בשו”ת רחשי לב (אוחנה, ח”א יו”ד סי’ כב) שם עמד באורך לגבי הצבעה לבחירות, וליקט את המדברים בעד ונגד הקמת המדינה וכו’, ושם (אות ט והלאה) לחלק יצא שכל המחלוקת הנזכרת היתה בעת קום המדינה, אך היום שהיא עומדת וקיימת, והכח בידם, וכל מעשינו הוא להציל ולא להתחבר ולא להשתתף עמהם, בזה יודו כולם גם הרב’ה מסאטמר דשרי. ושם (אות יא) שבשו”ת מהר”ם שיק (או”ח סי’ שט הנ”ל) התיר להיות חבר קונגרס בועד המחלל שבת כדי לקרב את החלטות הועד לטובת הדת מה שאפשר ואין בזה התחברות לרשע כיון שתכליתו להציל. ושהביאו בקונ’ דעת תורה (עמ’ יא) מהגר”ח מבריסק, שאף שהתחברות לרשע אסורה אף למצוה, כדאיתא באבות דר”נ (פרק ט) שהוא בהתחברות למצוה מרצון, כגון להקים גמ”ח עמהם, אך במקום הצלת הריסת הדת אין ברירה ואין איסור. ושבפאר הדור (ח”א עמ’ קצב) החזו”א השוה ישיבת הכנסת כמאבק יעקב ועשיו, ושם (ח”א סי’ רלג) דימה זאת ללסטים שהתנפל להרוג ומתחכם לבא עימו בדברים אולי ישאירו בחיים, האם תאמר שבזה הוא מכיר בו ונעשה שותף עימו. ושכ”כ הקריינא דאגרתא (ח”ב עמ’ קסח). ואף שהביא מנגד ממכתבי הח”ח (מכתב ק) שלא לבחור בחילוניים בפולין ולא להשתתף עימהם, וה’ ששמר אותנו ימשיך כך. ושכ”כ הג’ רבי דוד בהר”ן הובא בגליון החומה (גליון א סימן תשד) וכ”כ לחלק רבי אלחנן וסרמן בילקוט מאמרים ומכתבים (מכתב ו). כל זה כתבו בעת ההקמה, אך עתה שהמדינה נצבת והכח בידם, מה שאפשר להציל מצוה להציל. ושם (אות יד) ליקט את הרבנים המורים לבחור במפלגות חרדיות. ע”כ.

וכ”כ בשו”ת מה שתשיב (מלמד, ח”א פ”י סי’ ח עמ’ רסא) שמצוה וחובה להצביע, ואין זו השתתפות עם הרשעים, אלא הצלת עצמינו. ובתחילה ליקט מהכרוזים שחתמו הרבנים על מצוה זו בקום המדינה. והביא כתוכן האמור, שאין זו התחברות אלא מחלוקת וכדומה מהח”ח, הקהילות יעקב ועוד ע”ש. וכ”כ בספר עלה נעלה (עמ’ רלד והלאה) שבספר פוקח עורים (עמ’ טז והלאה) כתב שדעת הויואל משה לאסור מצד התחברות לרשעים היא דעת יחיד, וכפי שישבו גדולי ישראל בקונגרס בהונגריה בבית המינים הרפורמי, וכמבואר בשו”ת מהר”ם שיק (או”ח סי’ שט הנ”ל), ועע”ש. ושכ”כ הגאון בעל הצי”א בהלכות מדינה (פרק ג), מובדלים הם [חברי הכנסת הדתיים] מהם [החילוניים] כרחוק מזרח ממערב ולא דרכיהם דרכם, ומבליטים דבר זה בפומביות רבה מעל בימת הכנסת. אם כן אין השתתפות בהנהגת המדינה, בכל העניינים שאינם פוגעים בדת, נחשבת כהתחברות עם רשעים. ע”כ. ועע”ש [ואולם מה שהשיב בתחילה שלסוברים שלחילוניים דין תינוקות שנשבו, נופלים דברי הויואל משה. זה אינו, כי איסור ההתחברות עימהם היא מצד ההסכמה בדרככיהם, ולכן דרככיהם נחשבות דרכיך בכל האיסורים שהם עושים, וא”כ גם אם להם אין עוון כי הם תינוקות שנשבו, לך יהיה עוון. וכן מצד שההתחברות עמהם אסורה משום שתלמד מדרכיהם הרעים, והרי סברת איסור זה קיימת גם אצל תנוקות שנשבו].

מענה הגאון מסאטמר על האמור

ה. אמנם הגאון מסאטמר עמד לדחות תשובה זו בויואל משה (סימנים קטז, קיז) שבאמת בזה שנכנסים לממשלה לא מצילים שום דבר עיין שם [אולם זה ברור כיום שאינו נכון]. והעיקר כתב (סימן קיח) שאף לו מצילים, מי מתיר איסורי תורה דיהרג ובל יעבור, כדי להציל. ואפילו חכמים לא יכולים לעקור דבר מן התורה, ורק נביא המוחזק בנביאות, ורק למגדר מילתא והוראת שעה יש אופן שמותר לו לעקור דבר מן התורה, משא”כ בימינו אנו, בודאי שלא. עכת”ד. והרואה יראה שעל עיקר הטענה לא השיב, כי אין כאן סברא שהולכים לממשלה כדי להציל, ומכנגד ישנם איסורי תורה, ובזה דנים מה עדיף על מה, וסוברים שעדיף ההיתר על האיסור ובאים ומתירים. אלא טענת השתתפות בממשלה היא כדי להציל, ולכן אין אנו חברים לבעל משחית, ואיננו שותפים עימהם, כי הם בעוונות חי נושא עצמו איתנו ובלעדינו, ואילו נמנע מלהשתתף בבחירות, הדבר היחיד שיקרה הוא שימשיכו להרע לנו ולכל ישראל עוד עשרת מונים, וממילא כל כה”ג אין זו השתתפות עימהם, אלא חטיפה והצלה מהם, ושוב ליכא איסורא כלל.

חבר כנסת

נמצא שאין כאן השתתפות בקיום המדינה וחוקיה, משום שנכנסים לממשלה לא כחברים ושותפים בה, אלא להיפך כלוחמים עמה כדי להציל מה שאפשר להציל. ואה”נ חבר כנסת שסבור שהוא חלק מהממשלה וחבר בה, הרי שיש בכך בעיה הלכתית, וכך שמעתי את הגאון רבי שמעון בעדני שליט”א בשיעור המקדים למרן הרב עובדיה זצ”ל בבית הכנסת היזדים בלוין, והיה זה ערב בחירות, ולפניו ישבו בשורה הראשונה שרי וחברי הכנסת של ש”ס דאז, ואמר בשם הסטייפלר שההשתתפות בכנסת היא כמשל לקבוצת גזלנים שגוזלים ורומסים אותנו, ושלחנו נציג מטעמנו שיכנס עמהם, כדי שיציל מה שאפשר להציל מגזלותיהם, ולא שאנו חברים עמהם. ושוב ציווה והזהיר את חברי הכנסת, שלא יחשבו שהם “חברי” ממשלה, ולא “שותפים” לממשלה, כי אם רק שבאו להציל את כל מה שאפשר על מנת להעמיד את הדת והתורה על תילה. [הדיבור הוא ביחס לכנסת, ולממשלה, ולא ביחס להתנהלות האישית והישירה עם חבריה, שבהם יש דרכי שלום ודרך ארץ וכו’, וכמו שכתב הרמב”ם בתשובה (בלאו, סי’ תמט) ביחס לקראים בשערו ובמקומו, ואכמ”ל.] וע”ע כאן בהערה[2] שאין לטעון איסור השתתפות בבחירות ובכנסת משום שותפות ממונית, ושגם הויואל משה לא סובר כן. ועוד בהערה מה ישיב האדמו”ר על בחירות בחו”ל.

 הכבוד שחולקים לרשעים בכנסת

ו. עוד עוררו רבים משום איסור החנופה, בכך שחברי הכנסת החרדים חולקים כבוד לשאר חברי הכנסת הרשעים, בפרט לאלו הנמצאים בתפקידי מפתח, ראש הממשלה, ראש סיעה, מזכיר הכנסת וכדומה, ויש בכך משום איסור חנופה לרשעים, והתחברות לרשע, כדברי רבנו יונה בשע”ת (ח”ג קפט-קצג). וכמש”כ הרה”ג שמואל מונק בספרו באין חזון (עמ’ כו) ובספר ויואל משה (סי’ פט) ויובאו דבריו בעז”ה להלן, וטענה זו נשמעת רבות.

מחמת יראה ודרכי שלום שרי

ברם המעיין בסוגית חנופה יראה, שהחונף מחמת דרכי שלום, או מחמת יראה וכשאין בידו למחות בהם וכדומה, משרא שרי, שהנה כתב היראים (סי’ רמח) פירוש חנופה שהזהירה עליה התורה: כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון, או רואה דבר רע ואמר טוב הוא וכו’. אבל המשלים לרשע ומראה עצמו אוהבו מחמת יראתו אינו נקרא רשע, כדתנן בגיטין (סא ע”א), שואלין בשלומן מפני דרכי שלום. ותניא רבן יוחנן בן זכאי, מעולם לא הקדימני אדם שלום ואפילו גוי בשוק. ובדרך זו מבאר את דברי האמוראים המתירים להחניף לרשעים בסוטה (מא ע”א), שאינם חולקים על הסוגיא שם, אלא שהתירו מפני היראה. עכת”ד. הנה שמותרת החנופה מפני היראה ומפני דרכי שלום. וכ”כ הרקנאטי (סי’ תקפב) בקצרה בשם היראים וז”ל, פירש הר”א ממיץ (הנ”ל) דחנופה האסורה היינו ששמע דבר עוולה ואומר יפה הוא, או שותק, ואינו מתוך יראה, אלא מתוך רע לבו, כדאמרינן גבי אגריפס. אבל המשלים לרשע ומראה עצמו כאילו אוהבו מחמת יראתו, אינו חנף, כדאמרינן בסוטה (מא ע”ב) מותר להחניף לרשעים בעוה”ז, שנאמר ולא יאמר לנבל נדיב וכו’, מכלל דבעולם הזה שרי. ריש לקיש אמר מהכא, כראות פני אלהים ותרצני, עכ”ל. וכ”כ הריא”ז (סוטה פ”ז סי’ ח), ומותר להחניף לרשעים. ולא תקרא חנופה אלא כשיש בידו למחות והוא מחזיק ידי רשע, אבל אם אין בידו למחות, והוא מחניף לרשע מפני שהוא ירא ממנו, הרי זה מותר, כמו שמבואר בפרק ואלו נאמרין (סוטה הנ”ל). ע”כ. וכ”כ בספר מעלות המדות (סוף מעלה יב ד”ה ואף על פי שמדת) מותר לו לאדם להחניף לרשעים מפני הפחד ומפני היראה שמתירא או מפחד ממנו, שכך אמרו חכמים ז”ל, מותר להחניף לרשעים בעוה”ז וכו’. וכן מצינו ביצחק אבינו שהחניף לעשו בנו וקראו גדול, כענין שנאמר, ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז, א), לפי שראה שהעולם הזה בידו, לפיכך החניפו (תנחומא תולדות ח). וכן יעקב אבינו ע”ה החניף לעשו, שאמר לו, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני (בראשית לג, י). לפי שמחניפים לרשעים בשעתן, אמר הקב”ה, בעוה”ז לפי שהשעה ביד עשו, אתם מחנפים לו, כביכול אף מלכותי אינה מתבססת. אבל לעתיד לבוא, אני פורע ממנו, ומלכותי מתבססת, שנאמר, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה’ המלוכה (עובדיה א, כא. מדרש תנחומא שם). ע”כ. וכ”כ בכד הקמח (ערך חנופה ד”ה אמר ישעיה), אמנם מצינו חנופה שהיא מותרת בענין אחד, והוא שיתנהג אדם עם הרשע בדרך מוסר ויכבדנו ויעמוד בפניו ויאמרו לו שהוא אוהב אותו, זה מצינו שהוא מותר כשהוא צריך אליו, ומפני היראה, שכן מצינו ביעקב שאמר לעשו הרשע כי על כן ראיתי פניך וגו’. וכ”כ היתר זה אך בצורה מסוייגת יותר המאירי (בחבור התשובה משיב נפש מאמר א פ”ד), שם עמד על כ”ד דברים המעכבים את התשובה, וכתב, שאם יד הרשע תקיפה ודואג פן יזיקנו או יפסידו, הותר לכבדו מעט, כדי שהרשע לא יחזיקהו כמתרחק ממנו. אולם לא ידבר טוב עליו, ולא ישבח עניינו חלילה, ולא ישתקע בחברתו, וזה מה שהותר באמרם (סוטה הנ”ל), מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה. ע”כ.

המתירים רק בסכנה והאוסרים אף בזה

ז. אומנם דעת תוס’ (סוטה מא ע”א ד”ה כל המחניף) דשרי להחניף רק בעת סכנה, וכן נקטו כתוס’ המגן אברהם (ס”ס קנו ס”ק ב) שו”ע הרב (שם סעיף יח) המשנה ברורה (סי’ קנו ס”ק ד) ופסקי תשובות (סי’ קנו ס”ק יט).

ועוד חמיר מינה דעת רבנו יונה בשערי תשובה (ח”ג סי’ קפח) שכתב, וחייב האדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עון אשמה כזאת. עכ”ל. ונקט כוותיה הארחות צדיקים (שער כד בריש שער החנופה) שאסור אף בסכנה. וכ”כ במנורת המאור (נר ב כלל ג ח”א פ”א) וכ”כ החפץ חיים (בפתיחה לאוין טז) דאסור אף בעת סכנה, וראה עוד בדעתו כאן בהערה[3].

גם הם מתירים לכבד מפני דרכי שלום

ברם באמת אף רבנו יונה והארחות צדיקים גופייהו, דבריהם אמורים בחנופה סתם וגם הם התירו חנופה קלה לכבד הרשעים מפני דרכי שלום, ומפני מעמדם כשצלחה דרכם מחשש שיזיקנו או יגרום לו הפסד, שהנה רבנו יונה (שע”ת שע”ג סי’ קצט בחלק ט של החנופה) גופיה כתב שהמכבד את הרשעים מדרך שלום, אפילו כשניכר שאינו מעריכם, אלא מכבדם כדרך שמכבדים את העשיר מדרך סלסול ולתקות תועלת, גם זאת יחשב חטא ואשמה, אא”כ יד רשעים תקיפה, ויש חשש שהרשע יזיקו ויגרום הפסד, אזי מותר לכבדו כדרך שמכבדים בני האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה, בקימה והידור והדומה להם. אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו. וכן אמרו זכרונם לברכה מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה. ע”כ. וממילא שרי הכא לחברי הכנסת לכבד את השרים וכדומה הרשעים, מפני שידם תקיפה ומפני מעמדם, ואם לא יחלוק להם כבוד כפי שנוהגים בהם העולם לפי מעמדם, ישמור לו טינה ולא די שלא יצליח להוליך עימו מהלכים פוליטיים כאלה ואחרים, עוד יהפוך לו לשונא וינקום בו בדרכי הפולטיקה כדרכה כסל למו. וכ”כ הארחות צדיקים (שער כד שער החניפות בחלק התשיעי) שדרך בדרכו של רבנו יונה לאסור להחניף אף בעת סכנה, מ”מ גם הוא התיר מפני הכבוד. [ועוד יתירה מכך הוסיף על הרבנו יונה, שמותר להחניף לתועלת, ולכן שמצוה להחניף לאשתו משום שלום בית, וכן לבעל חובו שלא ילחצנו, ולרבו שילמדו תורה, ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שיקבלו תוכחתו, וכן כדי להוכיח כל אדם שיודע שלא ישמע לתוכחתו מצוה גדולה להחניף לו להוציא יקר מזולל. ע”כ. ונמשכו אחריו דשרי להחניף לאשתו ולרבו וכדו’, הראשית חכמה (שער הקדושה פי”ב אות לא), פלא יועץ (ערך חנופה)[4], כף החיים (סי’ קנו ס”ק יד) ומשם תוצאות חיים ופתחי עולם (אות ו) וכ”כ בפסקי תשובות (סי’ קנו ס”ק יט). מ”מ אין מכאן היתר לנידו”ד, לפי ששם היא חנופה הקלושה ביותר שמכבד לצדיקים לתועלתו ולא מכבד לרשעים כנידו”ד דחמיר מינה, ובזה דוקא התיר לתועלת[5].]

אסרו בסכנה רק את החנופה החמורה

ופשוט שאין זו סתירה בדבריהם, שמה שאסרו בתחילת דבריהם חנופה אף בעת סכנה, הוא לדרגת החנופה החמורה הראשונה שעסקו בה, לומר על דבר רשע טוב הוא, בזה דוקא ס”ל שיש לאדם לסכן עצמו על כך, וכדכתבו כן להדיא על החלק הראשון של החנופה הזה, שעליו חייב למסור לסכנה, ושוב כתבו את שאר חלקי החנופה, הרי שרק על החלק הראשון אמרו כן, שהנה כתב כן רבנו יונה (ש”ג סי’ קפח) על החלק הראשון וז”ל, על עון אשמה “כזאת” וכו’, “והחלק הזה” וכו’. ויותר מבואר כן בלשון הארחות צדיקים (ריש חניפות) ע”ש. וכך מבואר גם מהמשך דברי רבנו יונה (ש”ג סי’ קצט) כשהתיר לכבד רשע כשידם תקיפה וחושש שיזיקו, וכתב “אך החלק הזה הותר מדאגה” וכו’, וכן מסיים להדיא אף על היתר זה “אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם”, וכיוצ”ב הוא בארחות צדיקים שם, ע”ש, והיינו שהיתר זה אמרו אף באופן שעסוקים בו שידם תקיפה וחושש שיזיקו, מ”מ אין לו לשבח רשע בינו לבין רעיו או לדבר טוב עליו, ולא התיר כזאת. וכן הוא במנורת המאור (נר ב כלל ג ח”א פ”א) שם פותח בחיוב התוכחה ומאריך בחיובה. ושוב כותב, אבל החנף אשר רואה שהולך חבירו בדרך לא טובה ולא די לו שאינו מוכיחו אלא שמחליק לו בלשונו לאמר “כשורה אתה נוהג ולא פעלת און” מסבב מכשולות רבים וכו’, ומונה את הקילקולים מהנהגה זו. ושוב כותב, וראוי לירא את דבר ה’ למסור עצמו בסכנה ואל יכבד על ראשו עון פלילי כזה וכו’ ע”כ. הנה להדיא שעל החנופה החמורה לומר על רע טוב מחמיר למסור עצמו  לסכנה. ובהמשך (בפרק ב) מאריך בגודל עון החנופה למען תועלת אישית, ושוב כתב שאין לזה סתירה מאומרם בסוטה (שם) מותר להחניף את הרשעים בעוה”ז, שזה מדובר שאינו משבח לו המדות הרעות שנוהג בם, אלא ברשעים שידם תקיפה והשעה משחקת להם מותר לכבדם מיראתם, כי לאנשי זרוע, אבל לא מאהבתם אותם. וגם אם תיירא שיזיקוהו מותר להחניפם כדי שלא יהרגוהו, ושכן היה ביעקב ועשו ושכ”כ בפרקי דר”א פרק לא אמר לו הקב”ה עשית הקדש חול וכו’ עכת”ד. הנה להדיא מיראה מתיר בחנופה דוקא הקלה לכבדם. ולכאורה תימה על החפץ חיים (פתיחה לאוין טז בהגה) שכתב, ועיי’ במנורת המאור (כלל ג פ”א ופ”ב) שלכאורה סותר עצמו ע”כ. ולהאמור אתי שפיר.  שוב ראיתי שכ”כ בדעת השע”ת בשו”ת דברי יציב (ח”ז סימן קיב סוף אות א) והכריח כן גם בדברי מנורת המאור (נר ב כלל ג ח”א פ”א) שגם הוא מחד כתב שחובה למסור עצמו לסכנה, ומאידך כתב שרשעים שהשעה משחקת להם מותר להחניפם, וכדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז), אמר ליה הקב”ה [ליעקב על שהחניף לעשו והשווהו למלאך] עשית הקדש חול? אמר לפניו, רבש”ע, אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני. ע”כ. ועוד בהמשך הדברי יציב (שם אות ד אך כ”כ על דרך “אפשר”) למד כן כדרכנו הנ”ל אף בדברי תוס’ (שם), ועע”ש.

וכן נקט בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ב סי’ נא) שאיסור חנופה היא דוקא באומר על רע טוב הוא, ומכשיר את העבירה. אך לכבד רשע סתם בדבר אמת שרי מן הדין, ואם מוסיף ומגזים בשבחו מסופק האם הוי חנופה. והתיר רק בצורך כנידונו לכבד בפתיחת ההיכל רופא נשוי לנוכרית שעושה טובות לכלל והרבים צריכים לו, אף ששם הנהיגו שלא לכבד מי שנשא גויה, מ”מ אין בזה הכשרת מעשיו, וגם הוא עצמו יודע זאת שאינם מכשירים את מעשיו. ושהתוס’ שהתירו בסכנה הוא באומר על רע טוב [ודוקא כמעשה שהביאו תוס’, שאמר על הרצח “יפה עשה”, ולא אמר מותר, שאינו מזלזלו בשביל האיסור, כי לאנשים כמותו הוא מעשה יפה.] עכת”ד. ומעתה ה”ה שיתיר בנידו”ד דהוי צורך גדול.

אחר עלות כל זאת, שכולם מתירים לכבד רשעים כשידם תקיפם וחושש מהיזקם, כן יש לומר אף בדעת תוספות הנזכרים, שהתירו חנופה רק במקום סכנה, אלמא דמפני הכבוד והיזק אסור, י”ל שדבריהם אמורים במה שתוס’ דיברו שם בסוגיא דסוטה, שכולה עסוקה בעוון חנופה החמור, לומר על רע טוב, שכן הוא בכל המקרים והפסוקים שמביאה שם הגמ’ ודו”ק, ולכך יש להשוותם עם כל הראשונים, שעוון חנופה הקל מכך, לכבד רשע נכבד וכדומה, שרי מפני דרכי שלום ויראה. ואף לו ילמד הלומד בתוס’ שדעתם לאסור תמיד, ומתירים רק בעת סכנה, הרי שאז דעת תוס’ היא דעה יחידאה, נגד כל הראשונים ממש, שכולם מתירים, ועל כן כן עיקר להלכה.

ומעתה שתכלית ההשתתפות של החרדים לדבר ה’ בכנסת, אינה לכבד מעשיהם או לשבחם וכדומה, אלא להיפך, להציל מה שניתן להציל ולהשרות קדושה וטהרה בעם ישראל בכל התחומים, ושלא יגעו במשיחי בחינוך הילדים וכו’, ובגיוס בחורי הישיבות, וכן בכל שאר התחומים שלשמם נמצאים בכנסת, ובכנסת הם נמצאים במלחמת תמידית על כך, ועל כך היא כל עמידתם שם, והכבוד שמחלקים לחברי הכנסת ולראש הממשלה הנשיא ראש הסיעה וכדומה הוא משום מנהגי דרך ארץ, ואילו לא ינהגו כן עמהם ישמרו להם טינה ויזיקום וילסטמו יותר את ציבור היראים, וירעו יותר לדת וכו’ וכו’, הרי דשרי אף לדעת רבנו יונה והארחות צדיקים שכאמור התירו לכבד רשעים כשידם תקיפם וחושש מהיזקם. ק”ו דשרי לרוב הראשונים דשרי להחניף ממש לומר על רע טוב מפני דרכי שלום, ק”ו דשרי מפני הסכנה הרוחנית של כל עם ישראל ובפרט הסכנה הרוחנית של כרם ה’ צבאות החרדים לדבר ה’, ואין כאן ניתנת כבוד לרשעים סתם, קל וחומר שאינו כבוד על רשעותם ח”ו, ומי יעלה כן במחשבתו, ובוודאי שלא מעריכים אותם על פשעיהם וגם הם יודעים מזה, הן על כך הוא כל המלחמות עימהם.

התחברות לרשעים

ח. לגבי התחברות לרשעים, שהוא לדעת רבנו יונה (שע”ת ש”ג סי’ קצג החלק הד’) והארחות צדיקים (פרק כד חלק ד) סניף של החנופה, אף לשיטתם היינו כשרוצה בחברותו של הרשע וכמבואר בלשון רבנו יונה (שם) וז”ל, החלק הד’ של חנופה היא מהתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק לא ירחיקהו, אבל “כמו חבר יקריבהו” וכו’. עכ”ל. והרי דמיירי כשחפץ בחברתו בעצם, ולא שקשר עימו קשר לסיבה אחרת המכריחה אותו להתקשר עמו. וביתר שאת כן מבואר בארחות צדיקים (שם) וז”ל, הרביעי, המתחבר לרשע, אע”פ שאינו מחליף לו ואינו משבחו, אלא שהוא “מקרבו ומתחבר עמו” יש לו עונש, לא די שאינו מוכיחו, אלא “שמקרבו”, ויש לו עונש בזה. ועוד מוסיף עונש על “הקריבות שהוא מקרבו” שנאמר וכו’. עכ”ל. ואי לא תימא הכי, הרי שיהיה אסור לקנות בחנות שהמוכר חילוני, או לנסוע באוטובוס או במונית שהנהג חילוני, או לגור בבנין שיש בו דייר חילוני וכדו’, ופשוט שאין שום צד לבא ולאסור בכל כה”ג משום איסור התחברות לרשעים. וה”ה בהתחברות לרשעים בכנסת שאין בה דבר, כיון שנעשה מפני דוחק השעה ולפי רוב התועלת היוצאת מהפעילות שם, ואיננה התחברות לשם התחברות.

נהגו מזמן הגאונים לקלס מלכי רשע

ויתירה מכך כתוב בתשובת הגאונים (נדפסה באוצר הגאונים סוטה דף מא ע”ב, והובא לעל בסמוך) לגבי לקלס רשעים כשאי אפשר אחרת וז”ל, וכך בכל הדורות נהגו לברך את המלכות ולקלס לפניה, אע”ג שבליבם להפך. אך אם אפשר שלא לקלס לרשעים אסור לעשות כן איסור קשה. עכת”ד. הנה שמותר הדבר ושכן המנהג בדורי דורות אף בזמן הגאונים.

הוצאת ס”ת לכבוד מלך רשע

וכן נהגו להקל בזה במשך כל הדורות, בעת ביקורי שרים וכדומה לכבדם בכבוד עדי עד ואפילו היו יוצאים לקראתם בספרי תורה, והוא מנהג קדום כאשר העיד כבר החינוך (סוף מצוה שעט) שנהגו בגלויות היום להוציא ס”ת לקראת מלכי האומות, ע”כ. וכבר נודע גודל קדושת ס”ת שאין מוציאים אותו אפילו לכבוד אדם גדול בית הסוהר וכו’, ראה בזה באורך בשו”ת יבי”א (ח”ד או”ח סי’ טו), ואפי”ה נהגו היתר לכבד בזה את הרשעים מפני היראה. ראה בכנה”ג (יו”ד סי’ רפב הגה”ט אות יד) שכתב הרדב”ז שיש מקומות שנוהגים להוציא ס”ת לקראת ההגמון או המלך ואם בא בשבת מותר לטלטל הס”ת בפחות מד’ אמות או ע”י גוי כשא”א לפייס הההגמון ברצי כסף. ע”כ. ופסקו כוותיה הבית לחם יהודה (בגליון השו”ע יו”ד סי’ רפב סעיף ו) וכן בספר שומר אמת (אדאדי, סימן ד אות לו) וראה בפתחי תשובה (יו”ד ר”ס רפב) בשם קרובו הגאון מהר”ר שבתי כץ בתשובת כת”י, שאין למחות במה שנוהגים בעת שנוסע המלך, לטלטל ס”ת לכבודו. גם בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ קצח) נשאל מקהילה שהממונה על העיר מגיע ביום שבת, האם מותר להוציא לקראתו ס”ת חוץ לעירו והביא את הכנה”ג, אבל בשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ לז) התיר אף במקום שאין עירוב ע”י ישראל כיון שכר נהגו וע”י עכו”ם הוי זלזול לס”ת ואם אפשר ע”י קטן עדיף. והמהרש”ם לחלק יצא בין נידונים שהיה מלך והגמון לבין ממונה על העיר לפיכך סייג שיעשו כן ע”י פחות פחות מד”א ע”י כמה אנשים ועע”ש. והניף ידו בשנית בספרו דעת תורה (סי’ רכד סעיף ט) והביא מבית לחם יהודה (יו”ד רפב ס”ק ו) מהרדב”ז והכת”ס הנ”ל, וסיים, ולענ”ד יוציאוהו שנים, ששנים שעשו פטורים. ע”כ. גם ראה בשו”ת מחזה אברהם (שטיינברג, ח”א או”ח סי’ עב) שהביא מהנ”ל והחמיר בשבת רק ע”י קטן התיר או בפחות מד”א או ע”י כמה אנשים, ע”ש. וע”ע בשו”ת יבי”א (ח”א או”ח סי’ טו אות ח ובמילואים).

והנה אף אחד מכל הנזכרים לעיל לא התקשה ולא דן משום חנופה, וגם ברור שפעמים רבות לא היה בכך מפני היראה אלא מפני התועלת הרבה שתהיה להם בהראותם אהבה ואחוה וכבוד למלכות וגם כך נהגו בכל משך ההיסטוריה וכמו שפשוט, וכגון ראה בדרשת הגאון רע”א (הובאה בספר רע”א חייו ופעולתו עמ’ רעז), שנשא בפני נציג המלכות כמה משבחו ושהוא עבדו הנאמן וכו’. ובספר בשעריך ירושלים (ויס, עמ’ 92) ובהאיש על החומה (עמ’ 110) קורות ביקור הקיסר של גרמניה בירושלים בשנת תרנ”ט, ובשבת יצאו כל חכמי ירושלים לקראתו בס”ת ע”ש, וכך בריש ספרי חכמי אשכנז רגילים היו לכתוב שהמלך שלהם הוא של חסד וכו’, ושכותבם בספר עכו”ם אין כוונתם לגויי הארצות וכו’. וכן כיוצ”ב עד בלי די.

וכבר הבאנו לעיל כן משם החזו”א בפאר הדור (ח”ב עמ’ קצב) כשטענו בפניו שאסור להצביע בבחירות מפני שאסור להתדבק עם רשעים. הגיב, להתדבק? והלא אנו נלחמים בהם! ושם (ח”ד עמו’ רסו) שכתב הגאון ר’ אלחנן וסרמן, הן המרגלים ששלח יהושע התחברו לכנענים לדבר עמהם וכדו’ לצורך ריגול הארץ, הלזה יקרה התחברות?! ובמעשה איש (ח”א עמ’ רלג) על הטענה שבהצבעה מודים במדינה ובחוקיה. השיב, וכי אם יתנפל עלי לסטים ביער ומאיים בגרזנו, ואני מתחכם ומנסה לבא עמו בדברים, אולי ישאירני בחיים, תאמר שאני מכיר בו? ורבים הביאו דבריו וכדלעיל בריש אמיר.

וכיוצ”ב כתב הסטייפלר בקריינא דאיגרתא (ח”א עמ’ ריט ובמהדו’ חדשה רח”ג עמ’ ג) וז”ל, ומה שטען מצד חניפה לרשעים, באמת צריך הנבחר בזה למשקל גדול, אבל לא נאסר חניפה לרשעים כשאינו משבח רשעתם ח”ו, אלא מכבדם כדרך שמכבדים שר ומושל בנימוסי כבוד. וגדולי ישראל היו יוצאים לקראת מלכים ושרים אפילו בספר תורה, וכך נהגו בכל משך גלות המר הזה. עכ”ל. הנה שהביא תנא גדול דמסייע לכך, הוא מנהג כל ישראל במשך שנות הגלות בכל העולם כשיד הגוים תקיפה עלינו, והיא ראיה עצומה ועוד ראה בזה בהערה[6]. וכ”כ הגאון רבי יצחק יוסף בהסכמתו לספר ציון במשפט תפדה (להרה”ג עידן צבי העוסק בחידוש הסנהדרין) וז”ל, ולא נאסרה חנופה והתחברות לרשעים אלא כשמשבח את רשעותם ומסייע בידם ברשעתם. וכ”כ בבציון במשפט תפדה (בקונ’ אל תתחבר לרשע עמ’ רנב).

הצהרת אמונים למדינת ישראל חנופה

ט. עוד טען בספר ויואל משה (סי’ פט) שיש בשבועה שמשביעים את חברי הכנסת [שכן היה בשנים קדמונ, ובימינו ישנה הצהרה, ראה לשונה בהערה[7]] גם עון חנופה לרשעים, וכדאיתא בסוטה (מא ע”א) באגריפס המלך שלא היה כשר למלוכה, ובשעה שקרא בתורה במצות הקהל את הפסוק לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו, אל תתירא אגריפס אחינו אתה. ואע”פ שמלך כשר היה ע”ש, בזה שהיה נראה לרואה שהסכימו למלכותו, שהיא שלא כדת, נתחייבו כליה. חזינן שהחנופה לאיסור, חמורה מגוף האיסור, שמחמת החנופה נתחייבו כליה, בזמן שהאיסור במלכות אגריפס היה או מדרבנן או לאו [שלדעת רש”י שהם האיסור הוא מדרבנן שלא היה ראוי למלוך משום שאביו היה גוי ויש בזה זילות, ולדעת התוס’ שם האיסור במלכותו היה לאו, דעינן שיהיה המלך ישראל מאביו ואמו.] ואם בהראות הסכמה למלכות אגריפס שהיה מלכות שלא כדת, אף שמלך כשר היה, חטאו בחנופה ונתחייבו כליה, ק”ו כאן להראות הסכמה לכנסת, למלכות הטמאה המחטיאה עד בלי די באיסורי יהרג ובל יעבור, ושאין לה תוקף הלכתי כלל וכו’, להראות הסכמה לממשלה זו, הוא עוון החנופה החמור עד מאוד. עכת”ד. נמצא שבהצהרה זו חמיר טפי מלכבדם ולחלוק להם כבוד, כי בשבועה או הצהרת נאמנות לחוקי המדינה מודה להם ברשעתם, והוי כדין חנופה החמורה שאומר על הרע טוב ובזה חמיר טפי. ונתבאר לעיל שלדעת תוס’ התירו זאת רק בעת סכנה, ולדעת ר’ יונה והארחות צדיקים אסרו זאת אף בעת סכנה, וממילא השתא במדינת ישראל שאין סכנה, נימא דאסור הדבר.

לרוב הראשונים שרי מפני היראה אף לומר על רע טוב

ברם אף לזאת לרוב הראשונים דלעיל (אות ו) שהתירו מפני דרכי שלום ולא סייגו וחילקו בין סוגי החנופה, וגם אמרו כן להדיא על הסוגיא בסוטה שהיתה חנופה החמורה, שאמרו לאגריפס על רשעו אחינו אתה, ס”ל להתיר לגמרי מפני דרכי שלום, אף בהא, ואינם עולים בשיטה אחת עם ר’ יונה והארחות צדיקים שחילקו ביניהם, ולא עם תוס’ שהתירו רק בעת סכנה [וכ”כ התועפות ראם (שעל היראים סי’ רמח הע’ ב) שהיראים שם שהתיר להחניף מפני יראת ממון, ותוס’ (סוטה מא ע”א) שהתירו רק בעת סכנה, פליגי]. ולפיכך להני קמאי המתירים להחניף לרשעים כשידם תקיפה ומפני היראה ומפני דרכי שלום, יתירו אף כאן, שההצהרה שמקבלים את חוקי הכנסת, הוא מפני שבלאו הכי לא יוכל לשמש חבר כנסת ויגרשוהו משם על פי חוקיהם, והרי שאומר שמסכים לחוקים רק מפני שידם תקיפה ולהשיג את צרכינו, ולא כדי לכבד חוקיהם או לכבד רשעיהם בעצם, חס ושלום, וכל כה”ג שרי לכתחילה.

לרוב הראשונים חנופה נאסרה משום והלכת בדרכיו

י. זאת ועוד רוב הראשונים סוברים שהחנופה אין בה לאו דלא תחניפו (במדבר לה, לג), היות ופסוק זה בא לאסור לקחת מהרוצח כופר ממון תחת עוונו, ואיסור החנופה ס”ל דנפיק משום והלכת בדרכיו, שכן דעת רוב הראשונים שלא מנו במניין המצוות לאו זה, הלא הם בספרי המצוות של הרס”ג, הרמב”ם, סמ”ק [שהשמיט אומנם הסמ”ק (במצוה רכט) על הציווי שלא להדר פני גדול, שהוא איסור על הדיין לזכות עשיר מפני כבודו, ושיצא לחוץ יאמר לו שהוא חייב ושישלם. הוסיף, שבכלל זה שלא להחניף. ע”כ. הנה שלומד שהחנופה אסורה אולם אינה במנין המצוות.] ר’ עזרא מגרוניא, רמב”ן, ספר הבתים, מאמר השכל, החינוך והרשב”ץ בזהר הרקיע. וכ”כ בדעתם שאינם סוברים שיש לאו דחנופה משום לא תחניפו בספר שם חדש (פינסו, שעל היראים סי’ נה) והתועפות ראם (שעל היראים סי’ רמח ס”ק א) ושכן כתב בספר כנפי נשרים (בנר מצוה שיורי מצוה), וגם בביאור מעשה מצלאל לריקאנטי (סי’ תקעב). ואיהו הרב תועפות ראם ביאר, שאומנם להרמב”ם שהשמיט ממניינו זאת לומד שדברי הספרי הם אסמכתא, ברם דעת היראים שהיא דרשה גמורה. ע”כ.

וכן ביארו רוב הראשונים את הפסוק ולא תחניפו, שאינו איסור להחניף איש לאיש, אלא הוא איסור לקחת כופר ממון מהרוצח, כפשט הפסוק, שמדבר על האיסור לוותר לרוצח בנתינת ממון, שכן למדו הרי”ף (שבת דף יג ע”ב מדפיו), הרמב”ם (הלכות רוצח פ”א ה”ד) ובשורשיו לספר המצוות (שורש ה), הרא”ש (שבת פ”ב סי’ כא) והריא”ז (שבת ב, יב). וכך ביארו האונקלוס ורש”י (שם) שלא תחניפו היינו לא תרשיעו, וכן הוא בחזקוני ורבנו בחיי (שם) ועוד. וממילא אף בראשונים המונים בלאו את לא תחניפו [הלא הם הבה”ג (סי’ קפז, קסח), ר’ אליהו הזקן (סי’ קעט), ר’ יצחק אלברגלוני (סי’ קנה) ור”ש ן’ גבירול (באזהרותיו ל”ת סי’ רפ)] אין הכרח דס”ל דהוי לאו על החנופה כדברי היראים (מצוות רמח רמט) הרקנאטי (סי’ תקעב) ופסקי רבנו אביגדור צרפתי (פרשת מסעי שם), שאפשר שכוונתם ללאו על לקיחת כופר מהרוצח. ואף לו נשימם עם היראים, עדיין דעת רוב הראשונים שלא תחניפו לא נאמר על החנופה.

וממילא שאיסור החנופה הוא משום מצות עשה דוהלכת בדרכיו, הרי שהוא משתנה לפי העת והמקום, ככל חיובי המדות שהם משתנות לפי העת והמקום, ואינם איסורים חלוטים, וכגון לכעוס אסור, אך על לכעוס על דבר גדול, מצוה, וכגון ליצנות אסורה אך על עבודה זרה מצוה, וכן כל כיוצ”ב, כי אמצע המדות מחוייב והוא דבר המשתנה לפי רוב חשיבות הדבר ועייננו, לך ראה בשו”ע המדות (ח”א עמ’ ז), וממילא ה”ה לגבי החנופה שהיא אסורה כשכוונתו להחניף לרשעים בעצם, אולם אם כוונתו להציל את עם ישראל, ברור שלהיפך הוא כי אז המידה הנכונה היא להחניף כדי להציל, וממילא ליכא איסורא בהא כלל לרוב הראשונים.

ליכא חנופה כשהרשע יודע שאתה חונף לו משום שכפה אותך לכך

יא. זאת ועוד והוא עיקר, אעיקרא דדינא פירכא, דאף לאוסרים חנופה משום לא תחניפו, אין בהצהרה זו משום חנופה, היות והחנופה היא שמשבחו לרשע על רשעותו, או מראה לו שאין בזה עוון וכדומה ונראה לרשע ולאחרים לפי מראה העין שאתה מסכים עימו, וכלשון הרמב”ן (במדבר לה, לג) “כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים”, והראה דוגמא לכך מהפסוק, זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, ועע”ש. ועל כן החנופה לאדם היא שאומר לו על מעשיו הרעים שהם טובים ובזה מכסה לו על פשע, אע”פ שבליבו יודע שהוא פשע ואינו מסכים עימו, ברם למראה עיני הרשע נראה שמסכים עימו, וככל הדוגמאות שדיברה בהם הסוגיא בסוטה (מא ע”א) ראה בהערה שבסמוך. ומעתה בנידו”ד בהצהרת נאמנות לחוקי מדינת ישראל, היות ורשעי ישראל דורשים שיצהיר כן, ובלאו הכי ימנעוהו מלהיות חבר כנסת, הרי שבין אם הני רשעי יודעים או לא יודעים שיש בכך עוון, המצהיר כן בלית ברירה, אינו חונף לרשע [שכאמור חונף היינו שנראה לרשע שמסכים עם דרכו הרעה], אלא עושה רצונו מחמת כפייתו. קל וחומר כשהרשע יודע שאינך מסכים עימו, אך דורש ממך שתאמר בפה מלא שאתה מסכים עם דרכיו, ובלאו הכי יגרשך וילסטמך, ולכן אתה אומר לו אני מסכים, כיון שידוע שאתה אומר כן מן השפה ולחוץ רק כדי לרצותו מפני שידו תקיפה, ובלאו הכי יגזולך, כל כה”ג קיל טפי, ואינו חנופה, אלא הוצאת דבר שקר הידוע שהוא שקר [שפשוט שמותר בנידו”ד, מדין נודרים ונשבעים לחרמים בשו”ע (יו”ד סי’ רלב סעיף יב) כדי למונעם מלגוזלו, ק”ו כאן].

לשמוח עם עוע”ז ביום אידו

יב. ויתרה מכך ראה בשו”ע (יו”ד סי’ קמח סעיף יב) שהתיר הרמ”א לשמוח עם עובד ע”ז ביום אידם, משום שאנו זקוקים להם ומשום דרכי שלום “והוא כמחניף להם”. ע”כ. דהיינו כיון שהוא רק מחניף, ולא שמח עמהם באמת, על כן משרא שרי. וגם מרן מודה לכך, שהרי זהו מקור פסקו בשו”ע (שם סעיף יב), וכמבואר בב”י שמקורו בטור (שם) מהרא”ש (ע”ז פ”א סי’ א) מרשב”ם מרש”י מכת”י (ראה גם בשו”ת רש”י סי’ שכז ובאור זרוע ע”ז סי’ רכ) בהשען על תוספתא המובאת בירושלמי (ע”ז פ”א ה”א) במה דברים אמורים בגוי שאינו מכירו, אבל אם מכירו, מותר, מפני שהוא כמחניף לו. ותניא, נכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם, מפני שהוא “כמחניף” להם. עכ”ל. והרא”ש והטור שם כתבו משם רשב”ם, וכן הוא בשו”ע, שהיתר זה חוזר על כל איסורי הסימן שם, במסחר בימי אידהן, ע”ש. [אולם בב”י וברמ”א שם סייגו זאת מהראשונים, שבעל נפש ימעט] הנה להדיא, שבברייתא ובראשונים קראוהו חונף, ולא די שלא אסרו מהאי טעמא, אלא שמטעם זה שהוא רק חונף ולא מכוון באמת התירו. [ובפשטות היינו משום שכל שידוע שאין כוונתו באמת אלא להחניפו שרי, וכן הוא כאן שיודע הגוי שרעו היהודי אינו מאמין כלל עמו, וכל שמחתו יחד עימו היא מפני האחווה עם רעו הגוי, ולא האמונה באמונתו. ואילו איסור חונף הוא כשהרשע סובר שאתה מודה לו לרשעו, כשאמיתות הדברים שבלבך אינו מודה לו וכנ”ל.] ואם התירו לשמוח עימו ביום חגו לעבודה זרה, ק”ו לעשות תנאו להצהיר שהכל תעשה לפי חוק, ובלאו הכי יגזולך, כיון שידוע שאמירתך היא מפני כפיתו, ומפני שידו תקיפה, ודבריך המה מן השפה ולחוץ, משרא שרי.

ליכא חנופה אלא הצהרה שיעשה עוון

יג. זאת ועוד, כיון ששנים שעושים עבירה יחד, אין במעשה עבירתם גם איסור חנופה, אלא עבירתם בלבד, אף שיאמר האומר שיש כאן גם עוון חנופה, היות והם חונפים זה לזה בעשיית הפשע, שמשמעות עשייתם יחד היא כאילו אומרים זה לזה אין בכך עוון [ואכן אם יאמרו זה לזה לא נורא ויכסו על החטא, אזי יש לדון אי הוי גם עוון חנופה, אך לא בעצם עשיית החטא יחדיו], כי חנופה היא לכסות על פשע רעו כאילו אין בו עוון [ע”י אמירה, או למ”ד גם בשתיקה], ואילו כאן אינו מכסה על פשעו, אלא הוא בעצמו עושה את העוון, אף שמשמעות הדבר שאין בכך עוון. וכמו שפשוט שיחיד שעושה חטא אינו עובר על חנופה לעצמו, אף על פי שבמעשיו הוא כאילו אומר לעצמו אין בכך עוון, או כשעשה חטא זה ליד אחר שכבר חטא בכך אינו עובר גם בחנופה, ולכן המסית ומדיח עובר על איסור הסתה ולא על חנופה, כי כאמור אינו חונף שהוא מכסה על פשעו, אלא מסיתו לפשע, וכן כל כיוצ”ב. וכשם שההורג בהמה אינו עובר על איסור סירוס, אף שבהריגתה הוא בידים מונע ממנע ללדת, וכן הוא כיוצ”ב בכל איסורי התורה, מפני שהאיסור שאסרה תורה הוא מה שאסרה ממש, ולא דבר אחר, אף שהוא כוללו. וה”ה אף הכא בהצהרת אמונים למדינה, אף אם נאמר שבהצהרתו הוא מקבל עליו דבר עבירה, ונימא דהוי עון מאיזה טעם מ”מ אינו עון חנופה, שאינו מכסה לאחרים על פשע, אלא הוא בעצמו עושה פשע.

ראשונים שחנופה היא רק לומר על רע טוב

ברם היתר זה יכון לדעת רבים מן הראשונים, הסוברים שאיסור חנופה הוא רק לומר על דבר רע, טוב הוא [ולא גם לכבד רשעים וכדו’, שאר ההוספות שהוסיפו בפרטי החנופה רבנו יונה (ש”ג סי’ קפח-קצט) והארחות צדיקים (פרק כד חנופה)], ראה כאן בהערה[8], ק”ו שלשיטתם להצהיר נאמנות למדינת ישראל, אין איסור חנופה, לפי שאינו אומר בזה לאחר על פשעו טוב הוא, אלא [אף למטוניה דהסטמאר רב’ה] מצהיר בזה לעשות עבירות [ולגבי איסור זה ראה באות הבאה].

ברם לדעת רבנו יונה ודעימיה שהוסיפו פרטים רבים בחנופה, בפשטות לא יכון היתר זה, שאם הם אמרו שהאינו מוכיח עובר אחנופה, ק”ו המתכופף לרשע ועושה רצונו, ואומר שמקבל עליו את חוקי המדינה, שעון חנופה בידו. ברם ראה כאן בהערה[9] שיש מקום ללמוד אף ברבנו יונה ודעימיה להקל בנידו”ד.

הצהרת חבר ממשלה לחוקי המדינה האם הוי מרים יד

יד. כבר נתבאר לעיל שכל חבר כנסת לפני מינויו מקריאים לפניו בלשון זו, הנני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת, והחבר עונה, מתחייב אני. ולחבר ממשלה מקריאים כנ”ל בתוספת המילה “ולחוקיה”, כך, הנני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל “ולחוקיה” ולמלא באמונה וכו’. והנה בהצהרה זו שני נושאים הלכתיים, האחד ההסכמה למדינת ישראל משום איסור חנופה, ועל כך עמדנו לעיל. והשני נאמנות לחוקי המדינה, שזו הרמת יד בתורת משה. אומנם שאלה זו קיימת רק בהצהרת חבר ממשלה, ואינה קיימת בהצהרת חבר כנסת, משום שבהצהרתו אין קבלת חוקי המדינה, אלא התחייבות שיעשה את תפקידו בנאמנות.

ובאמת, היות ואין כוונתו של חבר הממשלה לקבל עליו את חוקי המדינה, שהם נגד התורה, פשוט שאין בזה איסור, שהאיסור שמצינו לומר כיוצ”ב, הוא רק על עון עבודה זרה החמור (שו”ע יו”ד סי’ קנז סעיף ב) שאוסר לומר שהוא עובד ע”ז אף כדי שלא יהרוגהו, ולא מצינו כן על איסורים קלים מהם, כמו נידו”ד באיסור ערכאות. וכל שיש לדון כאן הוא משום עון שקר ומשום הא פשיטא דשרי, שאם בא גנב לגנוב התירו לנדור ולהשבע לשקר לו שהדבר שייך להקדש, ולכן הוא לא יגנוב, כדאיתא במתני’ דנדרים (דף כז סוע”א) נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע”פ שאינו של תרומה וכו’, ונפסק כן ברמב”ם (שבועות פ”ג ה”א ובנדרים פ”ד ה”א) ובשו”ע (יו”ד סי’ רלב סעיף יב), ק”ו בן בנו של ק”ו הכא שאינו נשבע ואינו נודר, שמותר לרמותם כדי להציל מה שניתן להציל מהם מלגוזלנו ולרדת לחיינו.

זאת ועוד, אף לומר אני עובד ע”ז, התיר שם הרמ”א (יו”ד סי’ קנז סעיף ב) לומר לשון המשתמע לשני פנים שהגוי יבין שהוא עובד ע”ז, והוא יכוון לדבר אחר, כגון לומר “עבדא דנורא אנא”, ונורא הוא שם ע”ז, והגוי מבין שלכך כוונתו, בזמן שכוונתו באמת לבורא, הנקרא “אש” אוכלה הוא. וא”כ ק”ו דשרי הצהרה זו שמשתמעת לשני פנים, שהוא שומר אמונים למדינה לפי חוקי התורה, או כיוצ”ב, דכל כה”ג משרא שרי אף לו היינו עוסקים בע”ז. ועוד קל מינא נידו”ד, כיון שברור וידוע שדבריו הם מן השפה ולחוץ, ואומר כן רק מפני שאין לו ברירה, שאחרת לא יוכל לשמש חבר ממשלה, מפני שיד החילונים תקיפה עלינו. והרי שעוד קל דינו מלשון המשתמע לשני פנים, ששם הגוי סובר שהוא מודה בע”ז, וכיון שהיהודי כוונתו לה’ שרי, ואילו כאן גם “הגוי” יודע שאין כוונתו “לע”ז”, ועל כן ק”ו דמשרא שרי. וכ”כ הפוסקים ויובאו להלן ברצות ה’.

ואף שעל ההיתר לומר לשון המשתמעת לשני פנים סייג שם הרמ”א, שהוא רק במקום סכנה, אך לא לרווח ממון, כגון שיתלבש כן כדי להעביר המכס. ע”כ. ונימא דנידו”ד הוא ממון. מלבד דראה במהר”ם שיק (חאו”ח סי’ שט) שישיבתו בקונגרס היא נחשבת פיקוח נפש לעמוד על הדת והירוסה. וכן הבאנו לעיל מהחזו”א שהשיב על כך דהוי סכנת נשמה דרבים. העיקר, שכל שאמרו דוקא בעת סכנה, הוא מפני שפשט לשונו הוא שמודה בעבודה זרה, ועל כן חמיר טפי שהוא מחוייב למסור נפשו על כך, וכמו שפתח שם השו”ע (יו”ד סי’ קנז סעיף ב) שאסור לומר שהוא גוי עובד ע”ז להנצל ממיתה, ועל זה הוסיף הרמ”א הנ”ל שבלשון המשתמעת לשני פנים שרי. אך בנידו”ד שאינה הודאה בע”ז, אלא אמירה שמקבל עליו את החוקים, אין בזה שום איסור רק משום מראית עין, שאין איסור לומר שהוא מקבל עליו את החוקים, כשבאמת אין לו שום כוונה לקבל עליו את החוקים בפועל, שאין זה איסור ע”ז. ומה שיש לדון בזה הוא מצד איסור אמירת שקר מדרבנן, שבוודאי לא שייך כאן כשעושה להציל עצמו מחמסם וגזלתם, ק”ו לפי ההתייחסות הנ”ל שעושה כן להצלת נפשות רוחנית של רבים מעם ישראל.

טו. והנה כ”כ בקונטרס חובת הבחירה (עמ’ 37) והביאו מכתב מראב”ד קוממיות זצ”ל, שהוא שאל את חבר הכנסת החסיד ר’ זלמן ינקלביץ, כיצד יתכן להצהיר כזאת. והוא ענהו שהוא שאל כן לחזו”א, ופתח לפניו שו”ע (יו”ד סי’ קנז סעיף ב), והראה לו שברמ”א שם כתב בזה”ל, ואע”ג שאסור לומר שהוא עובד כוכבים, מכל מקום יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין, והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבים, והוא יכוון לדבר אחר. עד כאן מהרמ”א. והיות שלשון ההצהרה הנ”ל מתפרשת יפה על נאמנות לארץ הקודש ולמצוות התלויות בארץ, לכן הוא ממש לשון המשתמע לתרי אפין המפורש ברמ”א להיתר גמור. ואם בסכנת הגוף דיחיד מותר, אם כן וכל שכן בסכנת הנשמה לרבים דמותר. ע”כ. ומחבר הקונטרס הוסיף להשיב, דאי נימא לאיסור מטעם זה, אזי יהיה גם אסור לעשות אזרחות ארה”ב, היות ומצהירים אז אמונים לחוקה האמריקאית. ואין זאת אלא שכל אחד מבין שהכוונה לא למרוד בשילטון וכדומה, ולא על כל פרטיו ופרטי פרטיו ממש של החוק.

וכן השיב הרה”ג ישראל מאיר מנשה בירחון יתד המאיר (גליון 132 סי’ תקפב עמ’ טו טעם הח’), שרשאי מן הדין (נדרים סב ע”ב) אפילו לומר בשביל הפסד ממון שהוא עובד לאש, אע”פ שהעכו”ם מבין כוונתו שעובד לע”ז, כשאמירה זו בכלל הדין יהרג ואל יעבר, אפי”ה מאחר שכוונתו שעובד לה’, כנאמר “אש אוכלה הוא”, מותר לומר כן, ק”ו לנידו”ד שאף השומעים יודעים כוונתו. ע”כ. וכך השיב בשו”ת רחשי לב (אוחנה, ח”א יו”ד סי’ כב אות טו) על שחברי הממשלה מצהירים “אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל וחוקיה”, שכבר השיב החזון איש הובא בקונ’ דעת תורה (עמ’ יג) ששאלו זאת רבי זלמן ינקלביץ ששימש אז כחבר כנסת, ופתח לפניו שו”ע (יו”ד סי’ קנז סעיף ב) שברמ”א כתוב וז”ל, ואע”ג שאסור לומר שהוא עובד כוכבים מ”מ יוכל לומר להם לשון שמשתמע לתרי אפין והעכו”ם יבינו שהוא עכו”ם והוא יכון לדבר אחר. עכ”ל. ולשון ההצהרה הנ”ל יכון לנאמנות לארץ הקודש ומצוות התלויות בארץ וכדומה. ע”כ.

שוב ראיתי בקונ’ וידעת היום (עמ’ ח) שהביאו תוכן זה לאיסור וז”ל, ודאי שכל דיבור או מעשה אשר משמעותו כפירה או הודאה לכפירה אסור ביהרג ואל יעבור (כמבואר ביו”ד ס”ס קנז), ואף שכל רואה יבין מתוך מצבו שאין הוא אומר עכו”ם אני, אלא מתוך פחד של הריגה, ולכן במילתא דמשתמע בתרין אנפין מותר, משום שעצם הדיבור אינו דיבור של כפירה, שפירושו האמיתי של דיבורו הוא לטובה, ואם משום שנראה כמודה בע”ז, הלא מוכח שאומר כן רק מתוך פחד, כמבואר טעם זה להדיא בנדרים סב בראשונים שם. ומכאן באו לטעון, שכ”ש הקמת המדינה שהיא כפירה באמונתינו ואמונה בגזירת הגלות שנגאל ממנה ע”י תשובה ובמשיח וכו’, ומשום שלושת השבועות, ושהביאו גמ’ זו ולמדו ממנה הלכות במצות ישוב א”י הפוסקים, הרי הצהרה זו אסורה באיסור חמור. עכת”ד [ועע”ש לגבי שלושת השבועות, ועמדנו על כך לקמן (אות טז והלאה) קחנו משם.]

ואחר המחילה, אף לשיטתם שזו הצהרה לע”ז, הלא אף באיסור חמור זה התיר הרמ”א בלשון המשתמע לשני פנים מפני הסכנה, או לת”ח אף בהפסד ממון ע”ש, דבר המתקיים היטב בהצהרה זו וכנ”ל, ועל כן אף לו היתה זו הצהרה לע”ז, היה שרי. ואעיקרא, אין הצהרה זו הצהרה לע”ז, שמדינת ישראל אף לשיטתם שמסייעת ומקימה בתי עבודה זרה [בתשלומים ובקיום בתי הספר החילוניים שיש להם דין עבודה זרה משום שמלמדים איטאיזם, שהיא אפיקורסות], אין אלו חוקים במדינה, אלא שחברי הממשלה מחליטים לתת חלק מהממון להחזקת בתי ע”ז, ואין חוק לתת כסף לעבודה זרה, ובהצהרת חבר ממשלה לא הצהיר לשמור את הוראות הממשלה אלא את חוקיה שאין בהם עבודה זרה. וא”כ לא הצהיר כלל על ע”ז. זאת ועוד אף לו היה חוק כזה לתת כסף להקמת ע”ז, הרי נתינת כסף לע”ז אינה איסור עבודה זרה [ואפילו חברי הממשלה החילונים שנותנים לע”ז כסף, אינם עושים כן מפני שהם מאמינים בע”ז, אלא עושים כן מבחינה הומנית, שיש לכבד כל אדם בדעותיו.] וא”כ איה היכן הוא הדמיון לאמירת אני עובד ע”ז, שנאסר לומר כן אף בפיקוח נפש, כששם הוא איסור ע”ז לומר שע”ז פלונית אני עובדה, ואילו כאן [לשיטתם] רק מתחייב לתת כסף לע”ז, ואין זו ע”ז, וזה לא נאסר כלל, רק משום שקר, ומשום הא כבר מילתנו לעיל דפשוט דמשרא שרי הכא.

וראה בשו”ע (יו”ד סי’ קמג סעיף ו ברמ”א ואין חולק) שגבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור לתת להם, אך מכס למדינה שרי, אף שהם קונים בכך גם לע”ז. וכן שם (סעיף ה) שאסור לשכור חנות מע”ז, וברמ”א שאם נופל השכר למדינה, והם קונים צרכי העובדי ע”ז שרי. ומקורו מהטור (שם), ובב”י שמקורם מירושלמי מפורש (ע”ז פ”ד ה”ג). ואילו לשיטת הוידעת היום, הוי ע”ז שהרי “הוכיחו” מהשו”ע (יו”ד סי’ קנז סעיף ב הנ”ל) שכל דיבור או מעשה אשר משמעותו כפירה או הודאה לכפירה, אסור ביהרג ואל יעבור, וא”כ לשיטתם יש על דין השו”ע הנ”ל יהרג ובל יעבור אתמהה. ופשוט כאמור, שהאיסור הנ”ל הוא על המודה בע”ז (רמב”ם ע”ז פ”ב ה”ו), ולא בכל פרטי וסעיפי הלכות ע”ז, וכאשר מחולק לאורך כל דיני ע”ז, בין ד’ עבודות החמורות, לשאר איסורי ע”ז, ואין הכל כלול ביהרג ובל יעבור.

שלא יעלו בחומה

טז. עיקר טענת ומשענת הויואל משה שבה עוסק ברוב ספרו (סי’ א-פח) היא שבהקמת המדינה וקיומה עוברים על השבועות (כתובות קיא ע”א) שהשביע הקב”ה את ישראל, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות, עד שטוען שעון זה גרם לשואה, ע”ש באורך וברוחב, והביא תורף דבריו ודרך בדרכו בקונ’ וידעת היום (עמ’ ח) שהקמת המדינה שהיא כפירה באמונתינו ואמונה בגזירת הגלות שנגאל ממנה ע”י תשובה ובמשיח וכו’, משום שלושת השבועות, ושהביאו גמ’ זו ולמדו ממנה הלכות במצות ישוב א”י הרמב”ם (בסוף אגרת תימן) הריב”ש (סי’ תא) והרשב”ש (סי’ ב). ומה שבשו”ע השמיטו, הוא מפני שהוא הלכתא למשיחא. ואת השמטת הרמב”ם ביארו שזה כלול בדבריו שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה. עכת”ד. [וראה להלן (אות כ הערה ט) דתנא דמסייע ליה איהו הגאון יבי”א (חי”א חו”מ סי’ כב אות ט ואילך), ברם שוב דחינו שכוונתו לסניף לנידונו ולא למעשה.]

המתירים

יז. ראה באוצר הפוסקים (קונ’ ישוב א”י הנדפס לפני סי’ עו ס”ק א אותיות ד,ז) מפי ספרים וסופרים הסוברים שבהקמת המדינה אין איסור היות והאו”ם הסכימו להקמת מדינה יהודית, הרי זו עליה ברשות, ולא בחומה, וגם אילו היה איסור, אחר שנעשה כבר, כיום ליכא איסורא, וכפי שהוכיח בשו”ת אבני נזר (יו”ד סי’ תנו אות א) מדפרש”י התם (כתובות קי) וז”ל, יחד ביד חזקה. ע”כ. וברשות הלא אינו בחוזקה. וכ”כ בשו”ת חבלים בנעימים (ח”ב סי’ קלב קונ’ מצות ישיבת א”י מענה ט) ובשו”ת הים הגדול (סי’ צז) ובשו”ת אהל משה (צוויג, ח”ב סי’ סב בשולי היריעה דף סב ע”ב) ובשו”ת זהב שבא (סי’ קכד אות ג עמ’ רפ) וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ז סי’ מח פרק יב עמ’ רכג ע”ג) ועע”ש. ועוד האריכו שם בהאי מילתא מפי ספרים וסופרים רבים, לך קחנו משם. וכ”כ הקריינא דאגרתא (ח”א מכתב רה ובמהדו’ חדשה סי’ תשמט ח”ג עמ’ ז) עיקר טענת האדמו”ר הרה”ק מסאטמר שליט”א מחמת ג’ שבועות אינו מובן לענ”ד, בודאי בתחילה היה שלא כדין, אבל עכשיו שאין שלטון אחר, לכאו’ ליכא איסור מצד הג’ שבועות. עכ”ל. וראה באגרות א”י אגרת מתלמידי הגר”א אל עשרת השבטים כתבו וז”ל, ואם שלא ניתן רשות לכולם או רובם לעלות בחומה לא”י, ליחידים לא נאמר, שהרי מצינו שהיו זמנים שהלכו מהם לא”י, בשגם קבלה בידינו מרבותינו בעלי התלמוד ירושלמי (מסכת מעשרי שני פרק ח) שביהמ”ק עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד. וכן גלה לנו התנא רשב”י, כי בתחלה בונה ירושלם ד’, ואח”כ נדחי ישראל יכנס. עכ”ל. ומעתה אף לזה שלא היו רוב עם ישראל בהקמת מדינת ישראל, ואפילו עתה עדיין אין רוב עם ישראל בארץ ישראל, שרי. גם הרה”ג שלמה כשר בספרו התקופה הגדולה (ח”ב עמ’ 437) הרבה להשיב על הרב’ה מסאטמר בויואל משה [בלא להזכיר שם הספר] הסובר שאסור להגאל בכח, שהביא לעיל (פרקים ד-ז) מהראשונים הרמב”ן, הרד”ק, סדר היום ואחרים, שהגאולה העתידה תהיה בדרך הטבע. ובהמשך (פ”ח-ט) הביא כן ממדרשי חז”ל ומגדולי האחרונים שאתחלתא דגאולה תהיה בדרך הטבע. וכן (שם ח”ב עמ’ 426 והלאה) הביא את חתימות מאתים רבנים כל גדולי ישראל וראשי הישיבות ורבנים מכל החוגים והעדות להתאחד לרשימה דתית אחת ולהצביע בבחירות הראשונות לכנסת, ושכן פעלו בפועל בעליות לא”י מכל העולם מלפני כמאתים שנים. ושוב התייחס לספר ויואל משה שנדפ”מ מבלי להזכיר שמו מפני כבודו, שהוא גם דרך על העניינים הנ”ל, אך “המחבר הביא רק מיעוטא דמיעוטא מהם (מהפוסקים בעניינים הנ”ל) כמו שיראה הקורא ומיעוט המקורות שהביא, ומפרשם בדרך דרוש שיתאימו לשיטתו, שלא כהפירוש הפשוט שפירשו הגדולים הנ”ל, והוא מתנגד לדבריהם ולשיטתם בביטוים חריפים ומעליבים (ומציין לכעשרים מקומות בספר) אף שהמחבר לא מזכיר מפורש שמות הרבנים וכו’. ואנו רואים שברוח קודשם כוונו אל האמת. תקותי, שמי שיעבור בעיון על כל החומר שיש בספר זה [היינו בספרו התקופה הגדולה] מדברי רז”ל ספרי הראשונים והאחרונים שלא ראו עיניו עד עכשיו, יבטל את דעתו נגד שיטת כל גדולי ישראל שכוונו אל האמת כו’. ושבספר תיקון עולם (נדפס תרצ”ו) ישנו ליקוט מכתבים מהמתנגדים, וביניהם בעל שו”ת משנה שכיר, אך הנה חזר בו בספרו אם הבנים שמחה תש”ג, ומביא ממנו דברים, ועע”ש. עכת”ד. גם עמד על כך באורך וברוחב בספר עלה נעלה (עמ’ יט-רכג) להשיב על הויואל משה מפי ספרים וסופרים. גם בספר לאור ההלכה (זוין, עמ’ סה) כתב שפקע כח השבועות עם הסתלקות השלטון המנדטי מן הארץ, וחזרה מצות ירושה וישיבה. וע”ע לידידי הרה”ג שמואל כהן בדבר שמואל על מס’ כתובות (שם) בענין ג’ שבועות שהאריך הרחיב, שאם האומות פרצו את הגדר שלא להשתעבד בעם ישראל יותר מדאי, בטלה השבועה, ע”ש מפי ספרים.

אין זו השבעה אלא גזירה

יח. ובקונטרס חובת הבחירה (פרק ד עמ’ 27 והלאה) עמדו על כך, מילתא בטעמא, ועיקרו שאין השבועה איסור להקל מעלינו עול הגלות, אלא גזירה מאת ה’, ולהיפך עלינו להשתדל ולהקל מעלינו את עול הגלות, ככל האפשר, ואי לאו הכי היוצא למדבר ומקל מעליו עול מלכות נימא דעושה איסור? גם לרוב הפוסקים יש מצות ישוב הארץ, ומצוה למנוע מהגויים לגור בה ולא למכור להם דירה וכו’, וכל אלו מצוות לבטל מלכותם וישובם של הגויים נגד השבועה. גם היות ונצטווינו על הישוב בוודאי זה כולל סדרי ישוב משטרה וכדומה. וגם יש עלינו מצוה להעמיד דיינים, וגם יש את דיני השו”ע שכופין בני העיר זה על זה (שו”ע חו”מ סי’ קסג) וכן שיוצאים בשבת בכלי מלחמה נגד אוייבים הצרים על הרי ישראל (שו”ע או”ח שכו) ועוד כאלה, וכולם לשיטת הויואל משה סותרים את שלושת השבועות. ועל כרחך כאמור, שאין זו שבועה להמנע אלא גזירת מרום. גם רש”י שם פירש שלא יעלו בחומה “יחד, ביד חזקה”, והרי לא נתקיימו שתי התנאים שהתנה, שיהיו כל ישראל וביד חזקה, ועל כן משרא שרי. וכ”כ בעץ יוסף על המדרש (שם) שהאיסור הוא, כאנשי מלחמה כולם ביד חזקה, וכ”כ שם בעין יעקב. וגבי שלא ימרדו באומות הביא ממפרשי המדרש הרד”ל עץ יוסף ותורה תמימה (אות פג) שהוא שלא ימרדו באומה השולטת בהם, והיות והערבים לא שלטו אז על א”י, ממילא לא עליהם נאמרה השבועה. וגבי שלא ידחקו את הקץ פרש”י, בהרבות תחנונים, ואין חולק עליו, והרי שאין איסור בדרכי הגשם לדחוק את הקץ, רק לא להרבות תחנונים. ועוד שהמהרח”ו (בהקדמתו לשער ההקדמות) שבברייתא דרבי ישמעאל בפרקי היכלות אמרו שהשבועה הזו היא רק לאלף שנים. גם בשו”ת אבני נזר (חיו”ד סי’ תנד אותיות מב-מז) כתב שהיא שבועה לשורש נשמות ישראל כעין שמשביעים לנשמה קודם ביאתה תהא צדיק. ולדרכו לא עוברים בפועל על השבועה. עכת”ד ועע”ש. [ברם הויואל משה עמד על הרבה מטענות אלו, ע”ש בספרו, אך לא על עיקר הטענה, שזו גזירת מרום ולא איסור.]

חילוק בין ציווי ליעוד

שוב ראיתי בקונט’ קדושת ציון (גליון לד אב תשע”ח) מאמרו של הרה”ג חיים והב להשיב על ג’ שבועות דליכא איסורא בהא (ושעמד על ספר ויואל משה במאמריו בגליונות הקודמים ואת”י, חוץ מגיליון כג עמ’ י שהוא פרק י מתשובותיו על הויואל משה) שיש לחלק בין ציווי ליעוד: יעוד הוא הבטחות שהבטיחו חז”ל, ואילו ציווי הוא מה שנצטווינו. וכשם שהשם מבטחו באמת בה’, אף שהבטיחוהו חז”ל לחם, הלכה שאם חסר לחם בביתו, בי”ד יורדים לנכסיו לזון את אשתו ואת בניו, ואף שהוא מובטח, ההלכה לא תזוז ממקומה, כן אף כאן. ומש”כ בויואל משה (אות יז) שהקיבוץ לעלות לא”י הוא נגד הפסוקים שהמלך המשיח יקבץ את ישראל, ושם (אות קיט) שאם לוקחים את הממשלה והחירות מעצמם טרם הגיע הזמן, אף שהיו כולם צדיקים, הוי דחיקת הקץ שהיא כפירה בתורה”ק ובאמונה נגד ג’ שבועות. וכך הוא לו (עמ’ קמז) שאי אפשר שיבנו בית המקדש לפני ביאת משיח צדקנו. תשובת כל אלו וכיוצ”ב, דלית מאן דפליג שחיוב עלינו לבנות בית המקדש מן התורה לדעת הרמב”ם מדכתיב ועשו לי מקדש, ולדעת הסמ”ג מדכתיב שמה תביאו, ופשוט שאף נביא אינו רשאי להוסיף מצוה או לבטלה, ולכן אף לרש”י (ר”ה ל ע”א וסוכה מא ע”א) שבית המקדש ירד משמים, היינו בבחינת יעוד, אולם בבחינת ציווי, פשוט שאם יש בידנו, חובה עלינו לבנותו. גם הראה שם שניסו כמה פעמים במשך ההיסטוריה בפועל לבנות את בית המקדש, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה סד) ובספר תבואות הארץ (חלק שני מעשה הארץ). ואף רש”י גופיה (יחזקאל מג, יא) מפרש את הפסוק וישמרו את כל צורתו וז”ל, ילמדו ענייני המדות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ. עכ”ל. הנה להדיא דס”ל שילמדו כדי לבנות את הבית המקדש בפועל. ואין זה אלא כאמור, שחילוק מחולק בין יעוד לבין ציווי. וכמו שכתב הרמב”ן (ויקרא א יז ובמדבר א, מב ויג, ב) שהתורה לא תסמוך באזהרותיה על הנס. ומיישב את הסתירה בין הציווי ליעוד, על דרך בעיתה או אחישנה. עכת”ד ועע”ש.

אין למדים הלכות מההגדות וההגדה באה לומר מוסר

יט. וכל זה חוץ מהעיקר, שאין לומדים הלכות מההגדות, בפרט שהגדה זו הושמטה בראשונים, אלא לומדים את ההגדה שהיא באה לומד דברי מוסר, או רעיון או דברי סוד וכדומה, וכאן לפי פשוטם של דברים האגדה באה לומד דבר חכמה והסכל שלא יעלו בכח לכבוש את א”י, שאין השעה ראויה והוי פיקוח נפש כי יד הגויים תקיפה עלינו ואם יעלו בכח ימותו, וכפי שכל בעל שכל כן ייעץ. ומעתה בשעת קום המדינה שהוכשרה השעה, וכן ניתן היה להשיג את ארץ ישראל ליהודים, בוודאי שאף לפי דברי אגדה זו מצוה היא כדי לקיים את מצות ישוב א”י, ולבטל עול הגלות מעל צווארנו. וראה בסוגיא זו באורך בשו”ע המדות אמונה (סעיף טז), ובחלק אהבת הבריות (עמ’ פג בהערה ובריש עמ’ לה), ובקצרה בשו”ע המדות בטחון (עמ’ 17 כותרת “כיצד ללמוד מדרשים”) ונביא חלק מן הדברים.

כתב רבנו האי גאון (באוצר הגאונים חגיגה דף 59) וז”ל, הוו יודעים, כי דברי אגדה לאו כשמועה הם [לא קיבלו דבריהם], אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון אפשר ויש לומר [דהיינו, האומר, אומרו על דרך אפשר, או ויש לומר, שאינם דברי וודאי, אלא אפשריים.] לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכים עליהם. ועוד כתב שם, והמדרשות הללו, לא דבר שמועה הם, ולא דבר הלכה, אלא אפשר בעולם קאמר וכו’, וכי המדרשות באפשר בעולם הוא אומרם. [דהיינו אפשריים]. עכ”ל. ועוד שם כ’ רב שרירא גאון ז”ל במגילת סתרים על ענין האגדות, הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה, אומדנא נינהו וכו’, לכן אין סומכין על אגדה, ואמרו אין למדין מן האגדות וכו’. והנכון מהם, מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא, נקבל מהם, ואין סוף ותכלה לאגדות. עכ”ל. ועוד שם, ונשאל רב האי, מה הפרש יש בין אגדות הכתובות בתלמוד, שאנו מצווים להסיר שבושם, להגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב, כל מה שנקבע בתלמוד, מחוור הוא ממה שלא נקבע בו. ואעפ”כ אגדות הכתובות בו, אם לא יכוונו, או ישתבשו, אין לסמוך עליהם. כי כללו הוא, אין סומכין על אגדה. אבל כל הקבוע בתלמוד שאנו מצווין להסיר שבושו, יש לנו לעשות כן [להסיר שיבושים], כי לולא שיש בו מדרש, לא נקבע בתלמוד. ואם אין אנו מוצאין להסיר שבושו, נעשה כדברים שאינן הלכה. [הרי שכל מדרש שאין אנו מצליחים לעלות כיוון דבריו, נתחייס אליו כאינו הלכתי.] אבל מה שלא נקבע בתלמוד, אין אנו צריכין לכל כך [להתאמץ להסיר השיבושים], אם נכון ויפה הוא, דורשין ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין בו. עכ”ל. ויוצא, שאגדה שבתלמוד שאין בה שיבוש, נפסקת להלכה, והמשובשת מנסים לתקנה, ואם לא מצליחים, אין משגיחין בה. ואגדות שאינם בגמ’, העולות יפה, נקבלן. ומה שהשכל דוחה אותם, לא צריך לנסות לתקנן, אלא לא משגיחין בהן. ושיבוש לאור האמור הוא, כל שאינו עולה עם השכל, וכ”כ עוד רב האי בסמוך. והראו המהדירים שתשובה זו מובאת בהקדמת מנורת המאור, ובאשכול (ח”ב דף 47). עוד הביאו באוצר הגאונים (ברכות חלק הפירושים סוף עמ’ 91) פירוש רב האי גאון על הגמ’ ברכות (נט ע”א) בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, ונעשית רעידת אדמה. וז”ל, הא מילתא אגדתא היא, ובה ובכל דדאמי לה אמור רבנן אין סומכין על דברי הגידא וכו’. ומפרש את האגדה על דרך משל באורך ע”ש. והמהדיר (הע’ י) הראה גאונים רבים שכתבו יסוד זה שאין מקשין בהגדות וז”ל, ובמקום אחר יאמר רב האי “כי כלל הוא אין סומכין על אגדה” (אשכול ח”ב דף 47 והוא הנ”ל) נמצא כבר אצל רב סעדיה גאון. “דהרי אמור רבואתא כי דברי הגדות שיש בתלמוד ובזולתו, אין מקשין בהן” (רס”ג הובא בפי’ ספר יצירה לברצלוני עמ’ 41). ואצל רב שרירא גאון ורב האיי עוד, “הלא מזאת (מהדרשות בענין יעל אשת חבר הקני) אמרו חכמין, אין מקשין בהגדה” (תש”ר ח”ב עמ’ 45 סי’ יב). “דת”ר אין מקשין בהגדה” (תשובות הגאונים הרכבי עמ’ 179 סי’ שנג) “ואמור רבנן בהדיא, אין מקשין בהגדה” (חדושי הגאונים לתענית ריש עמ’ 7), ועוד “כתב רב שרירא גאון ז”ל במגלת סתריו, הני מילי דנפקי מפסוקי, ומקרי מדרש אגדה, ואומדנא נינהו” (מנורת המאור שם) “והגדה אין סומכין עליה” (תשובות הגאונים הרכבי סי’ ט). ע”כ. ועתה ראיתי באוצר הגאונים (ברכות סי’ שנז) והיא תשובת רב האיי גאון הנדפסת בתשובות הגאונים (ליק, סי’ צח) על דברי הגמ’ (ברכות נט ע”א) מאי זוועות, אמר רב קטינא גוהה וכו’, ובעיתון לפרושי לכון כולה ענינא, כדי שיהיה לכם עיקר למילף מינה לכל דדמי לה. והשיב, האי מלתא אגדתא היא, ובה, ובכל דדמי לה, אמרו רבנן אין סומכין על דברי הגדה וכו’. וציינו שכן הוא באגרת רב שרירא גאון (עמ’ 43). ועוד באוצר הגאונים (ברכות חלק הפירושים עמ’ 45) מפירוש רב האי גאון על דברי הגמ’ ארבעה צריכין חיזוק וז”ל, כל אילו ההלכות נכוחות ונבונות אין בדבריהם צורך לפירוש. ושאר דראשי, יש בהן נכוחים, ויש בהן הגדות רחוקות ולא דסמאכא אינון. ורובה דקראיי אסמכאתא, ואית בהו מילי שאנו מזכירין ברמז, ואמרום גאונים שלפנינו וכו’. ע”כ. וכן הביאו שם שכן כתב ר’ שמואל ספורטא לרבני צרפת (נדפס בקבוצת מכתבים במברג 1875 עמ’ 143) ובשם רב האי גאון. וכ”כ רבנו שמואל הנגיד במבא לתלמוד (בסוף מסכת ברכות עמ’ 90 ד”ה והגדה), והגדה הוא כל פי’ שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהיה מצוה, זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה, אלא מה שיעלה על הדעת. עכ”ל. וכ”כ הכוזרי (סוף מאמר שלישי) פירש את מאמרי חז”ל שיש כאלו שאין כוונתן לפשוטן, אלא לחזק איזה רעיון, ויש כאלו שהן משלים ובאו בשביל הסוד שבהן, ונכתבו בהסתר. וישנם דברים שאיננו מבינים, ויתכן שאפילו כותבי הגמ’ שמעו מרבותיהם, והעתיקו כלשונם, ולרב היתה כוונה, והתלמיד לא הבין, ע”ש. אך כ”ז באגדות, לא כן בתחום ההלכה. עכת”ד ועע”ש. וכ”כ הראב”ע (בהקדמתו למגילת איכה, הביאו בארים נסי במבא עמ’ 64, ומעמ’ 27 האריך בפתגמא דנא).

הרמב”ם

כ. וכן היא שיטת הרמב”ם במדרשים, ראה באורך בפירוש המשניות (סנהדרין פרק י) בג’ כתות בהבנת מאמרי חז”ל, ועוד ראה אליו במאמר תחית המתים (הנדפס באיגרות הרמב”ם ח”א עמ’ שמא במהדו’ שילת), וכן דרך במורה הנבוכים (בפתיחה לח”א באורך, וח”ב פרק כט, ח”ג פרק מג ד”ה אבל), ועוד במורה (ח”ב פרק מז), ועפ”ז פירש את גובהו של עוג, שהיה בערך שש אמות, ו”אמת איש”, היא אמת איש בינוני. ועוד ראה אליו באגרות הרמב”ם (ח”ב עמ’ תפח במהדו’ שילת). [ובמשנה תורה כתב (הל’ מלכים סוף פי”ב) ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשים בעינינים אלו וכו’, שאינן מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה.] והראב”ד בהשגתו המפורסמת (הל’ תשובה פ”ג ה”ז) כתב, ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו, הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות. ע”כ. וע”ע בזה באורך בשו”ע המדות (אמונה סעיף טז) מעוד ראשונים הדורכים בדרך זו. ומעתה אף שהרמב”ם באגרת תימן מביא גמ’ זו של שלושת השבועות, כוונתו על דרך המוסר שלא יסתכנו לדחוק את הקץ בזמנו שיד הגוים היתה חזקה, ולא שכן הלכה היא, וכמו שפשוט לאור האמור, וגם כפי שברור מתוך שהשמיט זאת במשנה תורה והוא בכוונה מכוונת, ואף פעם אינו פוסק דין על פי אגדה, וראה בזה בהרחבה כאן בהערה[10].

וכ”כ הפוסקים

וכ”כ בהתקופה הגדולה (עמ’ קפז) שהשמטת ג’ עמודים והשו”ע את השבועות, היא מפני שזו הגדה ולא הלכה, וכ”כ בארץ חמדה (ישראלי, עמ’ כג) וכ”כ בספר עלה נעלה (עמ’ יט) ושכ”כ בקונ’ הנותן ליעף כ”ח (אות ט), ועוד שם (עמ’ לא) שבשו”ת אבני נזר (יו”ד סי’ תנד) כתב, לעמוד על הבירור, כי תלוי בדברי אגדה בגמ’ ובמדרש שיר השירים בפסוק השבעתי. ע”כ. דהיינו לא ברירא ליה אם הגדה זו הלכה היא. ושבפני יהושע (כתובות קי ע”ב) בסוגית ג’ השבועות, על הסתירה בין הסוגיא שם לבין יומא (ט ע”א) ששם מבואר שכן יעלו בחומה, כתב “הגדות חלוקות הן”, ועע”ש.

גם כדרכנו שהגדה זו היא בדרך מוסר והנהגה נכונה, שלא לדחוק את הקץ כדי שלא לבא לידי פיקוח נפש, כי יד הגויים תקיפה עלינו, כ”כ כיוצ”ב בספר עלה נעלה (עמ’ קמו) והביא שכ”כ הציץ אליעזר (ח”י בהשמטות עמ’ רמו) גבי השבועה, שאין זה דין אלא עצה לסבול הגלות, ושכ”כ בספר ארץ חמדה (שער א פרק ד אות ה עמ’ כז) שאין זה דין אלא עצה, ושכ”כ בקונ’ השבעתי אתכם (וינגרטן, עמ’ 14), ועע”ש.

הן אמת שיש פוסקים שדנו הלכתית בשלושת השבועות [אמנם לגבי הראשונים לענ”ד אין אחד כזה, וכדלעיל (הערה ט), אך באחרונים אכן יש שלמדו שזאת הלכה ולא עמדנו על דבריהם, כי די באמור.] מ”מ זה תלוי בגישת הפסיקה ביחס לאגדות חז”ל, ויש להשיבם מכל הראשונים הנ”ל שלא פוסקים מדברי הגדה ושכן עיקר. ובאמת דאף אי נימא שפוסקים הלכות מאגדות, לא כל המקומות באגדות שווים, וממילא לא כאן שאמרו דברי מוסר ולא הלכה, רק תיבלו זאת בדרכי ההגדות בלשון שבועה.

איבוד ע”ז

כא. הרה”ג שלמה כשר בהתקופה הגדולה ב”ח כולו עסוק גבי אתחלתא דגאולה, ושם (ח”א עמ’ 303) משיב על הויואל משה בספרו על הגאולה ועל התמורה, שטען שבכבישת ירושלים קודם איבוד הע”ז שבה הוא באיסור ע”ז, וגם בלאו דלא תאבדון. ומוכיח שמצוה זו היא רק אם היכולת בידם וכמבואר ברמב”ם (ע”ז פ”י ה”ו) ע”ש, ובחינוך (מצוה תלו) שכתב “אם יש כח בידינו” וכו’, “ועובר על זה ולא איבדה כל זמן שיש סיפק בידו”. עכ”ל. ע”ש, וממילא כעת שאין היכולת בידינו לבטל בתי העבודה זרה, מפני סכנת הנפשות שבדבר, ליכא איסורא. [ושם (עמ’ 325) על טענתם שהנסים שנעשו בששת הימים הם מהסטרא אחרא, משיב עליהם ע”ש, ולעיל הבאנו דבריו לענין שלא יעלו בחומה.] ובספר עלה נעלה (עמ’ רכח והלאה) דרך בדרכו של התקופה הגדולה הנ”ל, ועוד הביא מספר הנותן ליעף כ”ח (אות יד) שגם הם עמדו על כך ע”ש.

ערכאות

כב. עוד יש לעמוד לגבי יצור חוקים, הרי החכי”ם אף אם אינם חברי ממשלה, הם היוצרים בפועל את חוקי המדינה, כל חבר כנסת רשאי להציע חוק חדש או תיקון לחוק קיים, וע”י הצבעת רוב חברי הכנסת, החוק מיושם או מבוטל. ומעתה נשאלת השאלה, כיצד ניתן להיות חבר בהצבעות אלו, לקיים חוקים נגד התורה ונגד משיחו. ואם על התובע בערכאות כה החמירו בדינו, ושהוא מרים יד בתורת משה ודין מוסר לו וכו’ (שו”ע חו”מ סי’ כו, וסי’ שפח סעיף ה), מה יהיה דינו של מחוקק החוקים עצמו. וכ”כ ביואל משה (מאמר א סי’ קא) שהמחוקקים גרועים מהולך בערכאות, שהוא כחירוף וגידוף בדמיון, ואילו המחוקק הוא החירוף ממש, שמבעט בתורה לחוקק כגויים. ע”כ. וכיוצא בזה כתב לחלק הרה”ג חיים בניש בספרו ערכאות בהלכה (עמ’ קנב פרק ט) גבי השתתפות חברי כנסת בחקיקה, שהחת”ס (חו”מ מד) חילק בין חוקים שהם מנהגים ונימוסים כגון חוקים פלילים “ואילו באו לפנינו היינו גם מתקנים אותם”. [ונמשכו אחריו האחרונים שו”ת בית יצחק (יו”ד ח”ב סי’ עה אות ה), ושו”ת דובב מישרים (ח”א סי’ עו) ועוד. וכ”כ מהאי טעמא גבי חוק הגנת הדייר בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ו חו”מ סי’ ח).] דכל כה”ג שרי. לבין חוקים שבדין האזרחי, שהמחוקק בתחום זה הוא בניגוד לחוקי התורה, ועובר על “לפניהם”. ואינו מדין לפני עור, אלא מגוף האיסור. ועוד הראה כן מתשובת הרשב”א (הנודעת ח”ו סי’ רנד) שכתב שבעצם הנהגת משפטי עכו”ם, אפילו ללא ההתדיינות לפניהם עוברים על “לפניהם”, ולפי”ז ה”ה בנידו”ד. ושכ”כ רבי יחזקאל סרנא בדליות יחזקאל (ח”ב עמ’ תמב) שחקיקת חוקי ערכות הם המרימים יד בתורת משה וכו’. וכיוצ”ב הביא מהרה”ג יצחק אייזיק הרצוג, בדין המלך (תלפיות ח”ז), אחר שכתב שאין למדינה לחוקק שלא כדת, הוסיף ואין המדובר בעונשים וקנסות על פשעים פליליים כגון רציחה גניבה וגזילה וכו’, שזהו הכרחי לקיום העולם, ואילמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. הנה שמחלק בין סוגי החוקים. ע”כ.

מה הם חוקי הכנסת

תחילה מבחינה מציאותית העיסוק בכנסת ביצירת חוקים הוא רחב עד מאוד, ורוב העיסוק שם אינו במה שאנו מכנים “חוקים” דהיינו חוקי בית המשפט, אלא בכל הוראות וניהול המדינה, שגם להם הם קוראים חוקים, ועורכים על כך וועדות והצבעות, ונציג דוגמאות של “חוקים” [ואין זה משנה לנידו”ד אם הם דוגמאות של “חוקים” שעברו למעשה את תהליכי החקיקה או שלבסוף לא.] חיובי פרוצדורות שונות למכביר כגון שינויים בחוקי הבנקים, חיוב על הבנק להציב מכשיר למשיכת מזומנים, חיוב הבנקים להציב פקס, שינויים ב”חוקי” המשפחתונים, המעונות, בתי הספר וצורות הפיקוחים עליהם, וכן בתחבורה ציבורית [כגון בתשלום על עגלה, שינוי בגיל המשלם] וכו’, שינויי “חוקים” באימוץ ילדים, שינויים בנהלי בחירות וועדות כנסת וכו’, שינויים בחוקי התנועה, חובה הכנת נגישות לנכים בפרטיהם השונים, גובה שכר מינימום, נהלי בתי הסוהר, חוקים לשמירת אוויר נקי כגון מיחזור חומרים, פליטת גז, איסור התניית תשלום בכרטיס אשראי בסכום רכישה מזערי, וכך עוד אלפי “חוקים” כאלו, שכל אלו אינם נגד התורה, ופשיטא דלא הוי ערכאות. כמו כן “חוקים” כיצד להשתמש בכסף הציבורי, גובה גבית המיסים, מי זכאי להטבות, סבסוד למוצרים ללא גלוטן, סוגי הטבות שונות לניצולי שואה, לחולי נפש, לנכים וכו’ וכו’, הטבות להשקעות הון, שינויים בזכאות ימי מחלה, שינויים בתשלומי ארנונה על פרטיהם, שינויים בנהלי הביטוח לאומי [לביטוח לאומי יש 4 ספרי “חוקים” עבים] ועוד כיוצ”ב אלפים רבים. ואף שלגבי גביית מסים, אם אין להם סמכות הלכתית לכך הוי גזל, ברם רבים סוברים שיש להם סמכות הלכתית משום שהם נוקטים דדינא דמלכותא דינא במדינת ישראל, ואף לחולקים יש הנותנים להם סמכות לכך משום כופין בני העיר זה על זה (שו”ע חו”מ סי’ קסג), וחברי הכנסת החרדים סומכים על רבותיהם המתירים משום כך, וכגון דעת מרן הרב עובדיה זצ”ל דיש למדינת ישראל דין דד”ד. ואכמ”ל.

ולכך השאלה העיקרית הניצבת לפנינו היא לגבי יצירת חוקים או שינויים בחוקים קיימים שהם נגד התורה, ואף שמעטים הם כיום, כי כאמור עיקר “החקיקה” היא בדברים אחרים, ואף חוקי בתי המשפט כיום הם ערוכים זה מכבר, והמדובר הוא על הוספת חוק, או שינוי או ביטול, ואינו דבר מצוי כ”כ, ועל כן הוי מיעוט, מכל מקום הדבר אסור באיסור חמור להשתתף בחקיקה כזו.

שרי לתבוע בערכאות ע”פ היתר בי”ד

כג. אומנם בקונטרס חובת הבחירה (פרק ד) עמד על הטענה הנזכרת שהכנסת הוא בית המחוקקים, והחברים בו הם אבי אבות השופטים. וכתב דשרי ע”פ השו”ע (חו”מ סי’ כז סעיף ב) דשרי ע”פ היתר בי”ד לתבוע בערכאות, כשיד הגויים תקיפה. ואף הכא החילוניים שהם רוב במדינה, ידם תקיפה עלינו, וא”א “לתובעם” רק ב”בית המשפט”, ושרי ע”פ הוראת בי”ד, הם הרבנים השולחים את שליחיהם חברי הכנסת. ולגבי הטענה שההשתתפות היא השתתפות ביצירת חוקים [בעצם המצאותם בכנסת, אף כשלא תומכים בחוק] כיון שאין ביד החרדים למונעם מכך, פשעי החילוניים לא מתייחסים אליהם, וק”ו לא אל בוחריהם. ושכך השיב בעל הקהילות יעקב (ח”א עמ’ ריט ובמהדו’ חדשה רח”ג עמ’ ג, הנ”ל) בזה”ל, כתב מעלתו שיש איסור בהצבעה מצד מודה בע”ז והוא דבר שאין לו שחר, הלא המציאות בעוה”ר הוא שהשלטון בידם לעת עתה ומחמת מציאות זו מצביעים ושולחים שומרי תורה להתם על מנת להציל כפי האפשרי, ואיזו הודאה יש כאן שמסכים ברשעת הרשעים ח”ו אם בדעות טמעים שלהם. וידע מעלת כבודו שגם לצורך קנאות אסור לגלות פנים בתורה שלא כהלכה ומה שאינו אמת אינו מצליח כלל. ע”כ. והוסיף שאף אם החרדים תומכים באיזה חוק בשביל שחלקו עשוי לטובתינו, אין זו הודאה, אלא הצלה, כי החוק היה נעשה בלעדיהם, ואין בידנו למונעו, וככה מנענו חלקו. משל לאילו יצאה גזירה על יהודי פולין שחייבים לבא לבית תיפלתם והשתדלנים היו פוטרים רק את היהודים. האם היה בכך איסור משום שהם חייבו את הגויים לבא לבית תפילתם? וכי בחור שוטה שקיבל פטור מן הצבא מאשר בכך גיוס הבריאים? עכת”ד. [דבריו האחרונים יכונו כאשר דיבר בחוק שהיה עובר בלעדי החרדים, וכך הם גם משליו. אולם לא באופן שהחרדים לשון מאזנים ובכחם עובר החוק, או בכה”ג שבבחירות לחוק לא הגיעו חברי כנסת רבים כפי שקורא לרוב עד מאוד, ויישום החוק היה בפועל ע”י החרדים, וכן כל כה”ג, דבכה”ג אין בהם כדי יישוב.]

גם בשו”ת רחשי לב (אוחנה, ח”א יו”ד סי’ כב אות יח) על טענת שו”ת אור ישראל (אה”ע סי’ ד) שהכנסת היא ערכאות והוא בית המחוקקים. השיב, שאיסור ערכאות הוא לבצע חוקים, ובכנסת אינם מבצעים את החוקים אלא מייצרים אותם. ואף שבוודאי גם זה אסור בעצם, אך כשכל כוונתם להציל כל מה שמגיענו על פי הדין שרי. ועוד נפסק בשו”ע (חו”מ סי’ כז סעיף ב) שאם יד עכו”ם תקיפה נוטל רשות מבי”ד ודן בערכאות, ואף כאן יד המדינה תקיפה עלינו ובידה הכח, וחברי הכנסת נטלו רשות מבי”ד, הם הרבנים ששלחו אותם. ע”כ ועע”ש.

ובספר עלה נעלה (עמ’ רמ והלאה) יצא לחלק בין ערכאות, לבין הכנסת שהיא שלטון ולא ערכאות [אחר המחילה חילוקו אינו, שהרי כל מהות הכנסת אף מבחינה חילונית היא הרשות המחוקקת דברים כפשוטם, שזו כל מהות הכנסת, בית היוצר לחוקי המדינה.] ושוב הביא כתוכן הנ”ל ממכתבי קודש (מכתב א) מהג”ר מנדלסון, שמותר ברשות בית דין לתבוע בערכאות כדי להציל, וכמבואר ברמב”ם (סוף סנהדרין), ולכן אנו שמשגרים נציגים חרדים לכנסת ברשות בי”ד דמועצת גדולי התורה כדי להציל זרענו וכספנו מיד האלמים. וכבר טענתי זאת לאדמו”ר מסטמאר שליט”א, ולא היה לו פתחון פה להשיב על דברי, אע”פ שהיה המתחיל בשאלה על זה. ע”כ. ושהביא כל זה בספר פוקח עורים (תשד”ם ניו יורק עמ’ כד) ע”ש. ע”כ.

חוקים נגד התורה

ברם אף שאמת נכון הדבר, שבהיתר בי”ד מותר לתבוע בערכאות. הרי כל זה נאמר להציל את המגיע על פי דין, והלא כאן עסוקים אנו בייצור או שינוי חוקים חדשים הנוגדים לתורה, ולזה אין שום היתר בי”ד ללכת לערכאות?

ברם באמת לא הצלחתי לעמוד על הבירור המציאותי, האם יש פעמים שחברי הכנסת החרדים מצביעים בפועל על קיום חוק כזה [כאמור חוק הנידון בבתי המשפט, ולא רוב ה”חוקים” שמתעסקים בכנסת שהם ניהול המדינה וכנ”ל], כי בקלות הם יכולים להמנע מלהגיע להצבעה, ואין על כך חיוב, וכך מתנהלים שם הדברים, ומסתבר שכך הם פועלים, אלא שלא עלה בידי לברר פרט זה. ומ”מ ביצירת חוקים משפטיים ישתמטו מההצבעות, אא”כ על פי הוראת מרנן ורבנן שהתירו או שיתירו להם באיזה דבר [כי יתכן שיותר לחבר כנסת להצביע לחוק באופן שההצבעה מקרבת את החוק אל דין תורה, או כדי להשוותו לדין תורה (אע”פ שאסור לדון בערכאות גם בדבר שהערכאות פוסקים לפי דין תורה, כנפסק בשו”ע חו”מ סי’ כו סעיף א), כיון שאיסור יצירת החוק בפשטות הוא משום לפני עור, ובכה”ג דבלאו הכי החוק הרחוק מהתורה דנים בו במדינת ישראל על כרחנו ושלא ברצוננו, יש את צירופי ההיתר שיובאו להלן (אותיות כח, כט) ע”ש. ואף שזה יכון רק אם איסור יצירת החוק הוא משום לפני עיור, ברם אי נימא דיצירת החוק היא איסור עצמי משום איסור לפניהם ולא לפני גוים, כמו שהבאנו לעיל (אות כב) פוסקים שכתבו כן, אין מקום להיתר זה. ברם לפום ריהטא כרישא נראה עיקר, שאע”פ שהרשב”א בתשובתו (ח”ו סי’ רנד) כתב שאפילו אסור לנהוג מנהג ממוני כמשפטי הגויים, אע”פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון שתנאו קיים, ואפילו שאינו דן לפניהם. מפני שהוא מחקה את הגוים. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חוקת הגויים ודיניהם. ע”כ. ונימא דה”ה הכא, שאף שאינו דן לפניהם יש בכך איסור. מ”מ יש לחלק, היות ושם בנידון הרשב”א המדובר במי שחפץ במשפט הגויים כי ערב הוא לו, ואילו בנידו”ד הוא להיפך הגמור, חפץ במשפטי התורה ומואס בחוקותיהם, אלא שאחר שהמציאות היא שדנים ושופטים לפי חוק על כרחנו ושלא ברצוננו, כשיש יכולת בידו לקרב את החוק אל התורה, עושה כן מפני אהבתו וייקורו את התורה, ולהיפך הגמור מלייקר את משפטיהם, כי מואס הוא בהם ומתעבם. ויש עוד לעמוד על כך.] וידריכו אותם באיזה הדרך ישכון אור.

ועדת רבנים שהדריכו את חברי הכנסת

שוב דיברתי עם ר’ אבי מימרן [שדרן מהדורת החדשות ברדיו קול חי] שבקיא טובא בנושאים אלו, ואמר לי שמעת הקמת תנועת ש”ס הוקמה ועדת רבנים שתשיב לחברי הכנסת על השאלות ההלכתיות הבאות לפניהם, כיצד לנהוג בהן, ואת הדבר הקשה יביאון אל משה של הדור, הוא מרן פאר הדור זצ”ל, בראש הרבנים עמד הגאון רבי מסעוד בן שמעון ועימו מספר רבנים וביניהם הרה”ג מאיר כהן שליט”א מאשדוד מחבר הספרים שבת כהלכה נישואין כהלכה ועוד, והרה”ג ציון כהן שליט”א שכיום הינו הרה”ר לאור יהודה, גם הגאון רבי דוד יוסף היה שם יצא ונכנס, ועוד אחרים, וועדה זו פעלה במשך שנים עד שישבו ש”ס באופוזיציה, אז היא בטלה, כיון שלא היה צורך כ”כ בה, וגם היות שכבר הודרכו בהנהגות ההלכתיות, ולפיכך גם לא חזרו להקימה, ובשאלות גדולות גם כיום הם פונים להדרכה אל מועצת החכמים. וכך פעמים אין ספור הם פנו למרן הרב עובדיה להורות להם את הדרך אשר ילכו בה, והיו שאלות שהרב עובדיה לא היה ישן כמה לילות מחמת גודל השאלה, וכגון כשלפיד היה בממשלה וחוקקו חוק לגיוס בני ישיבות ותוכן נוסחו היה שחמשת אלפים בני ישיבות פטורים מגיוס וכל השאר אם ימנעו, יחולו עליהם דין עריק, ואע”פ שבלאו הכי כן החוק, הנוסח הדיר שינה מהרב מפני שבזה עצם החוק מורה שאסור ללמוד בישיבה, וניסו למצוא פטרונות לשוניים לחוק, וכן על זה הדרך.

עוד אמר, כי כל חוק עובר הצבעה ראשונה, ואם עבר, הוא מוגש לועדה שמנסחת את החוק, לוועדה זו מגיעים משפטנים ואנשי מקצוע של התחום שעוסק בו החוק וחברי הכנסת. בוועדה זו מתאמצים ביותר חברי הכנסת החרדים שנוסחו לא יסתור את התורה בדרך זו או אחרת, ולכך יש להם מספר עו”ד שמלאכתם להציע פטרונות משפטניים לכך. בעיקרון לחברי הכנסת החילונים לא איכפת הדבר, כל עוד החוק יוצא לפועל כרצונם. והקומבינות ההלכתיות לא מפריעות להם. בפרט שגם הם זקוקים “לטובות” של החברי כנסת החרדים בפעמים אחרות, כך שבדר”כ הם מסכימים לתיקונים. וזאת עושים החרדים גם בחוק שברור שהם יצביעו כנגדו מכל סיבה שהיא, מ”מ מתאמצים ליישרו ככל האפשר אל התורה. אחר ועדה זו החוק עובר להצבעה שניה ושלישית, ובמידה ומאשרים אותו, הוא נעשה אחד מחוקי מדינת ישראל.

ומעתה בהתברר כל זאת, הוסרה השאלה הנזכרת. ואף על פי שעדיין צריך הדבר בירור מבחינה מציאותית, כיצד חברי הכנסת מתנהלים בדיוק. ברם קשה עלי לברר יותר את הדבר. ובפרט שבלאו הכי אין נ”מ לבוחרים, שלהם מותר להצביע כדלעיל (אות ב), וכל השאלה היא לחברי הכנסת עצמם, ולכן נזכיר שעליהם להזהר בחוקים העוסקים במשפט הישראלי, לדעת מה מותר ומה אסור להם להצביע ולעשות מבחינה הלכתית, ולהוועץ בכך עם גדולי הדור.

יסוד המחלוקת בעד או נגד המדינה

כד. אחר עלות כל זאת נראה שיסוד המחלוקת הנ”ל בעד או נגד ההתחברות למדינה, שורשו מנקודה אחת, מה עדיף, להתחבר לרשעים כדי להציל את עם ישראל, או שלא לבא בקשר עמהם גם אם ירעו לנו ולא נוכל לפעול להצלת הדת. ומנקודה יסודית זו שלרב’ה מסטמאר נראה כסיפא, יצא וגיבב ואסף איסורים ודימויים הלכתים לאסור האיסר בהשתתפות במדינה מכל חלקי התורה, ופעמים רבות מדברי אגדה ומוסר ומדמויי מילתא קלושים. [כגון שהעובר על שבועה זו, אינו מאמין בדברי חז”ל ולכן הוא מין ואפיקורס, ושם עליו את כל דיני הכופר בתורה שבע”פ, ואין בזה ממש כי היא אגדה ולא שבועה ממש וכדלעיל, ומאיסור עוון העובר על השבועה על כל חלקיו, וכיוצ”ב דברים אחרים, גם כתב (בויואל משה בהקדמה וביתר הרחבה בפתיחה ובגוף הספר סי’ קי והלאה וגם בסי’ קלה, קמ) שסיבה לשואה שפקדה את עם ישראל באירופה, בדורנו א”צ לחפש במטמונים כי הוא גלוי, מחמת בעוון אלו השבועות, ע”ש. ולא תלה זאת בכך שההשכלה אז התפשטה בכל פינה, ורוב עם ישראל בארצות אשכנז עזבו את הישיבות ואת הדת, והיו מתחתנים בגויים והרפורמים גדלים ומתרבים ונוגסים בעם ישראל, ולא בעוונות אחרים שאין צריך לזכור, ואיך העינים כך יכולות לטעות. ובין כה מי הגיד ברוח קדשו כן, ואין אלו אלא דברי נביאות. וראה ליקוט המשיבים על טענתו שהשואה מחמת כן היתה, ראה בספר עלה נעלה (עמ’ רנד והלאה). ועוד כיוצ”ב דברים אחרים, ואכמ”ל, כי די באריכות האמורה.] ומשורש נקודה זו להתרחק מן החפצים להחטיא [ותלוי בשיקול הדעת, וזה יסוד המחלוקת ועליו עמדנו לעיל באורך.] האריך הרחיב אל פארותיו ואסיפותיו שגיבב ואסף בספרו לאסור את האסור לדעתו.

ולאידך גיסא בקלות יוכל בר בי רב לערוך כמה ספרים מנגד, על החיוב העצום לכל איש ישראל להצביע בבחירות, מצד חיובי תורה רבים עד בלי די, משום לא תעמוד על דם רעך, ומשום חיוב שמירת השבת וטהרת המשפחה וכדי להשיב רבים מעוון, ומשום מצות ת”ת והקמתה בתקציבים לישיבת ונגד גיוס בחורי ישיבות, ומשום הגיורים שיהיו כדת, ונישואין וגירושין ויוחסין כדת ושמירת הכשרות על כל רבדיה והקמת בתי הדין הרבניים, ומשום ההתבוללות על כל חלקיה, והמלחמה ברפורמים על כל רבדיה, ובחילונים החפצים לזרוק כל זיקה ליהדות, ומשום הקמת בתי כנסת ישיבות ומקוואות וכו’ ומשום מצות הוכיח תוכיח, ואהבת ה’, ויראתו, ומשום המצוה לשמוע לקול חכמים, ומשום ואהבת לרעך, לא תשנא, והלכת בדרכיו, והשבת אבידה וכו’, כמעט כל נושאי התורה ניתן לגבב את רוב מעלתם של כל מצוה ומצוה מהם, ואת העוון החמור בהתעלמות בהם וכו’ וכו’, כאשר כל קורא יראה בעין רוחו את גודל הספרים שניתן לחבר בדרך זו, כדי להורות על החיוב להצביע בבחירות ולהשתתף בכנסת ובממשלה. ובאמת שורש המחלוקת הוא כאמור אחד, ולא פארותיו כי רבו, ועליהם כמעט ואין חולק.

הקמת ממשלה הצבעת תקציב ופעילות במשרדי ממשלה

כה. עד כאן עסקנו בטענות הויואל משה, ברם עדיין ישנן עוד שאלות הלכתיות חמורות בהשתתפות בכנסת, שיש לעמוד עליהן, כיצד חברי הממשלה מצביעים בעד הקמת ממשלה חילונית. דהיינו אחר הבחירות, באים עמהם במגעים להשתתף בקואליציה להקמת ממשלה, וכשהחפץ להקים ממשלה משיג רוב בכנסת שתומכים בו, נעשית הצבעה, וכשרוב חברי הכנסת מצביעים שפלוני יהיה ראש ממשלה, ניתנת לו הרשות לפי חוק להקים את הממשלה. והנה בהצבעה זו הם בוחרים בידים בנציג חילוני שישמש ראש ממשלה, וכן מאשרים בהצבעה זו את ההסכמים הקואליציונים שבאו קודם לכן על התפקידים שיחולקו לנציגים חילוניים אחרים שישמשו לתפקידים השונים במשרדי הממשלה ושריה וכו’, כשידוע שמכוח בחירה זו הם יעשו עבירות רבות, ויכשילו את הרבים. ואם עסקנו עד כה בהיתר לבחור בנציג חרדי, ועיקר משענת ההיתר היא משום שנציג זה פועל בהיתר ע”פ הרבנים, ושכוונתו להציל מאיסורים ולא להיות שותף עמהם וכו’ וכדלעיל, כל אלו אינם קיימים כאן, כשבוחר בידים נציג חילוני, כשכוונתו להחטיא ולהכשיל.

עוד צריך לעמוד, כיצד חברי הממשלה מצביעים בעד התקציב, ובזה הם מאשרים בפועל את כל תקציבי המדינה ובכללם גם את התקציבים האסורים, ובלעדי ההצבעה לא היה עובר התקציב, ולא היה יוצא לפועל. ואומנם עיקר התקציב אינו תקציב איסור, ברם חלקים ממנו הם איסור, שכן הוא ברוב תקציבי משרד החינוך, משרד המשפטים, משרד התרבות והספורט וחלקים מתקציבי משרד הדתות ועוד אחרים.

בחברי כנסת ובממשלה כשיש הרכב בלעדיהם

כו. ותחילה, שאלות אלו יכונו רק כשהחרדים חברי ממשלה, ולא כשהם רק חברי כנסת. ואף בחברי ממשלה, חומרת שאלות אלו קיימת כשהקמת הממשלה תלויה בהם, אך אם גם בלעדיהם תקום הממשלה, והחרדים הצטרפו לממשלה בהקמת קואליציה רחבה, יש להקל בהא משום שהאיסורים הנ”ל הנם משום לפני עור, והיות והממשלה עומדת גם בלעדיהם, נמצא דהוי לפני עור בחד עבר דנהר דשרי, כיון שהתקציבים האלו בין כה יעברו בממשלה גם ללא החרדים, וכן ראש הממשלה הזה יבחר גם בלעדיהם, ועוד קיל מלפני עור בחד עבר, כי כאן העובר, לוקח את האיסור גם בלעדיך, ואינך מגישו לו בידים, כפי שאף זה מותר לעשות בחד עבר דנהר. ומשום מסייע נמי ליכא במומר כדברי הש”ך (יו”ד סי’ קנא ס”ק ו), ופסק כוותיה בשו”ת יבי”א (ח”ב או”ח סי’ טו אות ב והלאה ובשו”ת יחו”ד ח”ג סי’ סז) ע”ש, ועוד לו בשו”ת יבי”א (ח”ט או”ח סי’ קח בהערות על האור לציון אות קצ וביבי”א ח”ב או”ח סי’ טו אות יז) וצירף את סיעת הסוברים דמסייע הוא דוקא כשנעשה האיסור בגוף הדבר שנותן לו, ע”ש מפי ספרים, ועוד ביבי”א (שם ח”ב או”ח סי’ טו אותיות יד, יז) צירף שמסייע הוא רק כשעושה מיד את האיסור ולא לאחר זמן ע”ש, וה”ה הכא.

הקמת ממשלה לצורך מניעת איסורים חמורים יותר

כז. הנה לגבי שאלת הקמת ממשלה חילונית, אף במקרה שהחרדים לשון מאזנים, יש לצרף את הסברא שהיות ותכלית ההשתתפות בממשלה ובהצבעת התקציב היא כדי למנוע עבירות חמורות יותר, ממילא שרי לדעת רבים מן הפוסקים הסוברים שמותר להגיש לאדם עבירה קלה יותר, כדי למונעו מעבירה חמורה יותר, כדלהלן, ולשיטתם ה”ה הכא, דשרי להצביע להקמת ממשלה חילונית כשהחרדים בממשלה, מפני שאז הממשלה תעשה פחות איסורים. וכפי שהביאו באנציקלופדיה תלמודית (כרך לז עמ’ שיח ערך לפני עור לא תתן מכשול) סיעת פוסקים הסוברים דשרי להכשיל אדם באיסור קל כדי להצילו מאיסור חמור יותר. [כגון למכור בשר טרפה למי שבלאו הכי יאכל חזיר, למ”ד דאיסור אכילת טרפה קל מאיסור חזיר] משום שאינו נותן בפניו מכשול, אלא אדרבה מקל מעליו את האיסור, ושאף על פי שאין אומרים לאדם שיעשה איסור קל כדי להציל אחרים מאיסור חמור, מכל מקום כיון שכל עניינו של איסור “לפני עיור” הוא הכשלת חברו, ובאופן זה אינו אלא מצילו ממכשול גדול יותר, אין איסור בדבר. ובמקורות כתבו, עי’ נשמת כל חי (פאלאג’י, חו”מ סי’ ט ד”ה ועוד י”ל קרוב), שו”ת אבנ”ז (יו”ד סי’ קכו אות ז), שו”ת הר צבי (או”ח ח”א סי’ קכה ד”ה והנה), שו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ לה אות א), ועי’ רע”א לשו”ע (יו”ד קפא ו), והר צבי ומנחת שלמה (שם) בדעתו. לאור זאת, הצבעת החרדים עבור הקמת הממשלה מותרת אף כשהם משמשים לשון מאזנים, מפני שכך יהיו פחות עבירות, ובכה”ג ליכא משום לפני עור. [ואולם א”א להשתמש בהיתר זה אף לגבי הצבעת התקציב כשהחרדים הם לשון מאזנים, כיון שהתקציב כולל אלפי איסורי לפני עיור, לפי כל תקציב פרטי, ומה שבפועל בזכות החרדים הפחיתו מלפני עור לתקציב פלוני, עדיין לא הפחיתו כלום מתקציב איסור אלמוני, ועל כן אף שבתקציב שהפחיתו מהני היתר זה ברם לא הותר משום לפני עיור התקציב שלא הפחיתו בו דבר, וכל חלק תקציב מופנה לאנשים אחרים.]

הצבעת תקציב המדינה בממשלה כשהם לשון מאזנים

כח. ולגבי שאלת הצבעת התקציב במידה והחרדים הם לשון מאזנים, אפילו הכי, הלא הממשלה שתבא תחתיה, בין כה תעביר בידיוק את כל העבירות הנ”ל, ביחס לעבירות תקציבי משרדי התרבות החינוך המשפט והדתות מה שניתן לעובדי ע”ז, שאלו הם עיקרי העבירות בידים שעושה הממשלה, ובהם אין חילוק בין הממשלות בין אם תעלה ממשלת ימין או שמאל, דעתם שוה בנתינת תקציבים אלו, וההבדל היחידי בין אם יהיו חרדים בממשלה או לאו, כלפי נקודה זו, הוא שאדרבה מחמת השתתפות החרדים בממשלה פוחתים תקציבי האיסור. ואף שאם ימנעו מלהצביע, עד שיקימו ממשלה חלופית, יעברו לכל הפחות מספר ימים, ויאמר האומר שא”כ לימים אלו הוי לפני עיוור, ויש לסייע זאת מדברי המאירי (ע”ז דף ו) שאם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה, וחשיב כדקאי בתע”ד. ונשען עליו בשו”ת יבי”א (ח”ב או”ח סי’ טו אות יא) ועע”ש. אך אין צריך לפנים, היות ובנידו”ד גם בנתים עד הרכבת הממשלה החדשה, בלאו הכי התקציב ממשיך לזרום לכל העבירות הנ”ל, שאף שעדיין לא קמה ממשלה חדשה בפועל, התקציבים ממשיכים לפעול לפי הוראות הממשלה הקודמת, עד יצירת תקציב חדש ע”י הממשלה החדשה. וא”כ אף בכה”ג שהחרדים הם לשון מאזנים להקמת הממשלה הוי חד עבר דנהר ולא תרי עברי לגבי התקציבים.

כשבלאו הכי יאשרו לו את העבירה

כט. עוד יש לצדד להתיר את הצבעת התקציב אף כשהחרדים לשון מאזנים, מטעם שאם הם לא יאשרו את דבר העבירה, בלאו הכי הממשלה שתקום תאשר את דבר העבירה, ובכה”ג ליכא לפני עור לדעות רבים מן הפוסקים ראה באנציקלופדיה תלמודית (כרך לז עמ’ שמ ערך לפני עור לא תתן מכשול) שהביאו מחלוקת אחרונים גדולה בתרי עברי דנהר, ויש עוד מי שרוצה להחטיאו, שרבים הם הסוברים דבכה”ג חשיב כחד עבר וליכא משום לפני עור. וציינו (הערה 236) לרבים הנוקטים כן, ומהם בשו”ת פני משה (ח”ב סי’ קה) והכה”ג (יו”ד סי’ קנט הגה”ט ס”ק יג) ועוד רבים, ע”ש. ומאידך הביאו ג”כ רבים המחמירים, ע”ש. ובוודאי דחזי לצירופי הכא בכדי להקל, ואף אם החרדים הם לשון מאזנים לממשלה זו, מ”מ כאמור בכל ממשלה שתקום יעברו באיסורים אלו, ועל כן היתר זה יכון אף בכה”ג.

העברת תקציבי איסור

ל. שאלה נוספת וחמורה שיש לעמוד עליה היא, כשחברי ממשלה החרדים קיבלו תפקידים במשרדי הממשלה, שרים או עוזרי שרים וכדומה, והם אחראים על העברת התקציבים שבמשרד שבתפקידם, ותגדל התימה עד מאוד, כיצד הם מעבירים בפועל את תקציבי האיסור אל דברי האיסור, כגון משרד הדתות מאשר ומעביר בפועל כסף לדתות אחרות, כגון השתתפות ממונית בהקמת כנסיות ומסגדים וכדומה וכו’. וכן משרד החינוך מאשר ומעביר כספים למוסדות חינוך חילוניים, וכן הוא במשרד האוצר האחראי על כל התקציבים ובעוד משרדים, וכיצד ניתן להיות אחראי על העברת תקציבי האיסור.

ועד בית בשמיטה בבנין חילוני

וכיוצא בזה חזינן בועד בית בשביעית בבנין משותף, כשרוב הדיירים חילוניים ומטפלים בגינה באיסור, שהורו הפוסקים ששעל האדם המשמש בתור ועד הבית להתפטר מתפקידו, כיון שהוראות האיסור יוצאות מתחת ידיו. שכן כתב באור לציון (שביעית, פ”א סי’ טז) שאם הוא חבר בועד הבית, עליו להתפטר בשמיטה שלא יהיה לו חלק בהחלטות האסורות, אך אין צריך להפקיר חלקו בגינה. ע”כ. וכ”כ בספר שביתת השדה (רווח, פ”ז סעי’ לה) ובשבת הארץ (אדרי, מכון מצוות התלויות בארץ עמ’ רל). וכן עולה מכל העוסקים בשאלה כיצד ינהג דייר דתי בבנין כזה שמטפלים בגינה באיסור [ראה אור לציון (שביעית פ”א ה”ט), דרך אמונה (פ”א ס”ק ט), ילקו”י (שביעית פרק ט) ומפי ספרים, מנחת אשר (ויס, שביעית סי’ כ) תורת השמיטה (אייזנטל, פ”ב עמ’ עח) ועוד אחרים.] שההתרים שנאמרו שם הם שיפקיר חלקו בגינה, או שיתנה שתשלומו לועד הבית הוא עבור הפעולות המותרות בגינה, או שיתנה שמשלם לשאר צרכי הבנין ולא לגינה. ויש שאמרו שדי שיכוון לכך שתשלומו הוא לשאר דברים משום שיש ברירה בדרבנן, ויש שכתבו שאם הם עוברים על תנאו הוי גזל, ואכמ”ל, ולכל טעמים אלו, פשוט שאסור שהוא ישמש כועד הבית, ויזמין גנן, ק”ו שיתן לגנן הוראות גינון האסורות, שכל אלו אין שום אחד מטעמי ההיתר. ודון מינה ואוקי באתרין, שאסור לאחראי על איזה משרד להעביר את תקציבי האיסור, ושעליו להתפטר מתפקידו וק”ו שלא להכנס בידים לתפקיד זה.

פקיד הוצאה לפועל עו”ד

לא. ועוד יתירה מכך יראה הרואה, שהחמירו הפוסקים בשאלות קלות מהנ”ל, כגון לעבוד כפקיד בהוצאה לפועל, או לעבוד במחלקת הוצאה לפועל או כעורך דין וכדומה. שהנה בשו”ת יחו”ד (ח”ד סי’ סב) אסר לעו”ד לייצג בבית משפט, ושאין לו היתר בטענה שלא הוא התובע באמת רק השוכרו, היות ואין שליח לדבר עבירה. אולם התיר לייצג נתבע שכפוהו לילך לערכאות. כמו כן אסר לעו”ד לייצג בצו ירושה, ושכן השיב הגאון רבי צבי פסח פרנק בתשובתו הנדפסת בשו”ת בצי”א (חי”ב סי’ פב). ועוד השיב מרן הרב עובדיה במעין אומר (ח”י פ”א סעיף ב) שאסור לעבוד בארכיון בית המשפט ושעליו להתפטר, ושם (סעיף ג) שאסור לעבוד בהוצאה לפועל ולעקל נכסים. [ושם (סעיף ד) דשרי מעיקר הדין לעבוד בתחזוקת משרדי הוצאה לפועל.] ושם (סעיף נה) אסר לעבוד בחלוקת מכתבים של הוצאה לפועל, כשבמכתב מודיעים שאם לא ישולם החוב תוך ג’ שבועות יעקלו נכסיו. ולעבוד אצל עו”ד בבירור כתובות בשביל הוצאה לפועל, השיב לא כדאי. גם בארחות רבינו (ח”א עמ’ רנח) נשאל אם מותר לעבוד במשרד עו”ד, להמציא לפניו את החומר שישתמש בו בבית המשפט, והשיב שאינו בעל הוראה בדבר שלא מצא מפורש בפוסקים, ועל כן שיפנה להגרשז”א. ומכל מקום עצתו שימצא מלאכה אחרת. ועשה כדבריו ושאל לגרשז”א זצ”ל כנדפס בהליכות שלמה (תפילה עמ’ ריב) שנשאל האם מותר לעו”ד דתי לעבוד במשרד עו”ד המתדיין בבית המשפט להכין את החומר המשפטי, ואדם אחר יופיע בבית המשפט. ואסר בזה האיסר. ע”כ. והביאו בשתיקה בחזון עובדיה (ימים נוראים עמל לט הלכות ש”ץ סוף הע’ ח) ונימא דה”ה הכא באחראי על משרד ממשלה שחייב להתפטר.

מה עושים בש”ס בפועל בהעברת תקציבים

לב. שוב דיברתי עם ר’ אבי מימרן [שדרן מהדורת החדשות ברדיו קול חי] הבקיא טובא בנושאים אלו, ואמר, שאכן בגלל בעיה זו, מעולם לא לקחו ש”ס את משרד החינוך, אע”פ שהתועלת שתצמח להם ממשרד זה היא עצומה, הן זה משרד שיש בו המון כסף וגם יוכל לבסס את רשת החינוך שהיא עצם הלוז של ש”ס להקמת התורה ושאליו מתנכלים כל הזמן ולכן משרד זה קורץ להם הכי הרבה, ואף על פי כן מעולם לא לקחהו, מפני הבעיה ההלכתית להעביר כסף למוסדות חינוך המחנכים לכפירה, ושלא על פי התורה, ובאחת הקדנציות שבנימין נתניהו הקים ממשלה יחד עם ש”ס, הפציר בהם רבות שיקחו משרד זה, כי בזה היה מסתדר לו באותה שעה, ולא הסכימו בשום פנים. כמו כן משרד התרבות והספורט ברור שלא לקחוהו מעולם ולא משרד המשפטים.

ומשרד הדתות שיש בו את הבעיה של העברת תקציבים לכנסיות ומסגדים, הם עוקפים זאת ע”י שהשר של משרד הדתות חותם שהוא מחזיר למשרד האוצר חלק מהתקציב, ומשרד האוצר מעביר תקציב זה אליהם, ולא משרד הדתות.

[אגב אמר לי שהסיבה שש”ס פעמים רבות בחרו במשרד הפנים, אע”פ שאין שם כסף, מפני שהוא המשרד האחראי על רישום בתעודת זהות, והנותן הוראות לרשויות המקומיות, שהם האחראיות על הרישום בפועל, ובזה מצליחים לעקוף בעיות רבות. כגון משרד הפנים נותן הוראה לרשויות איזה גיור תקף ואיזה לא, ועל פי זה הרשויות רושמות את האדם כיהודי או לא, ובזה גם אם אדם זה מגיש עטירה לבג”צ שיש לו תעודת גיור מרב פלוני וכדומה, הם לא מסייעים לו מצד שזו החלטה ניהולית של המשרד המטפל, שאין הם נכנסים לטיפול שותף של המשרדים (כי אז הם יהפכו למנהלי המדינה) אלא לבעיות המשפטיות, וכמו כן הוא ברישום בנישואין שני בני זוג ממין אחד וכדומה.] וע”ע כאן בהערה[11] שיש מקום לדון להקל בשעת הדחק אף להעביר תקציבי איסור.

לאור כל האמור, על חברי הכנסת החרדים, להצמד לגדולי הדור בשאלות ההלכתיות החמורות הניצבות לפניהם, לדעת את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ובאמת כן ידוע שהם עושים לכל הפחות בשאלות גדולות. וכך גם הבאנו דוגמאות לעיל ששאלו קמיה דהחזו”א שהכנסת היא ערכאות, ובריש אמיר הבאנו התייחסות של גדולים רבים שנזקקו לשאלת שותפות עם רשעים וחנופה ועוד. וכך גם בעבר הוקם בית דין של ת”ח לשאלות קטנות יותר שידונו בהם להשיב לחברי הכנסת של ש”ס את האמור וכדלעיל (אות כג) ובדבר הגדול שואלים את חברי מועצת חכמי התורה, ואולם כיום בי”ד זה כבר אינו קיים, אך כבר את עיקר ההדרכה הם קיבלו, ולכן כשמתעוררות שאלות חדשות, כקטן כגדול, עליהם להוועץ בגדולים, ולא לנהוג על פי עצמם, לרוב גודל השאלות החמורות האלו, כאשר יראה כל רואה.

זאת תורת העולה, מותר להצביע בבחירות לחברי כנסת חרדים שתחת גדולי ישראל, והיא מצוה גדולה ועצומה, והנמנע מכך עובר באיסורים גדולים ונוראים ומבטל חיובים גמורים כמעט בכל התורה.

על חברי הכנסת החרדים, להצמד לגדולי הדור בשאלות ההלכתיות החמורות הניצבות לפניהם, לדעת את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, בכל השאלות ההלכתיות החדשות הנולדות לפניהם מפני תפקידם, ולא לנהוג על דעת עצמם, לרוב גודל השאלות החמורות האלו, כאשר יראה כל רואה.

ולגבי הצבעות בחוקים, באמת הרוב הגדול של “חוקי הכנסת” אין בו איסור כי אינם חוקים, אלא נהלי המדינה, וכאשר התבאר לעיל (אות כב), ואכן בהצבעות על יצירת ושינוי חוקים משפטיים, ישתמטו מההצבעות, אא”כ על פי הוראת מרנן ורבנן שהתירו או שיתירו להם באיזה דבר, וידריכו אותם איזה דרך ישכון אור.

כמו כן לגבי העברת תקציבי איסור, ימשיכו להשתמט מהם כדרכם (ראה לעיל אות לב), ובמידה ותשתנה המציאות ויוכרחו להעביר תקציב לאיסור, יתייעצו עם גדולי הדור כיצד ינהגו בכך, מה מותר ומה אסור, וראה בזה לעיל (אות לב בהערה).

[1] מראה מקום המשיבים על הויואל משה

הרה”ג שלמה כשר בספרו התקופה הגדולה (ח”ב עמ’ 437) והבאנו תורף דבריו להלן.

ראיתי מציינים לספר פוקח עורים נדפס בניו יורק תשד”מ בעילום שם כולו ערוך להשיב כנגד הויואל משה, ואת”י.

בעיות הזמן מאת הגאון רבי ראובן גרודזינסקי.

אם הבנים שמחה טייכטאל, מחבר ספר שכר שכיר, ואמרו לי שכנגדו נתחבר ספר ויואל משה.

שו”ת בני בנים (הנקין, ח”ב סי’ לד) שם הדברים אמורים על הויואל משה.

לאורך קבצי קדושת ציון הרה”ג חיים והב עמד להשיב על ספר ויואל משה והבאנו קצת מדבריו להלן.

קונטרס חובת הבחירה בעילום שם להשיב על הויואל משה [למעשה הוא להשיב על קונ’ וידעת היום שהוא תמצית הויואל משה.]

 

כשיטתו ועימו

מאידך ספר תיקון עולם תרע”ז איסוף מכתבי הרבנים המתנגדים למדינה קודם הקמתה, ובראשם האדמו”ר ממונקאטש, ובמכתבים שנשא ונתן והשיבוהו, ועוד מכתבים אחרים על שלא לשנות מסדרי הלימוד בקופות וכיוצא.

ספר באין חזון, חליפת מכתבים בין הרב המתיר להצביע בבחירות לרשימה חרדית [הוא הסטייפלר ראה שם עמ’ כו שהוא מכתבו הנדפס בקריינא דאיגרתא רח”ג וכן המכתב הבא] לרב האוסר הוא מחבר הספר הרה”ג שמואל מונק מחבר שו”ת פאת שדך [חבר העדה החרדית בחיפה.]

קונטרס וידעת היום ממחלקת ההסברה של העדה החרדית נגד ההצבעה וההשתתפות בבחירות הכל בדרך הויואל משה.

ספר מלכות תהפך למינות מהרה”ג עמרם בלוי כולו על נידו”ד לאיסור.

ספר ילקוט השבעתי אתכם מאת הרב נייגר אביעד, בו מלקט את דברי רבני הליטאים נגד המדינה.

[2] לאור דברי הויואל משה שותפות בעסק שמפתח בתי ע”ז

לאור האמור לעיל, עדיין יש לבא ולאסור להשתתף בבחירות מצד אחר, ונקדים משל: לו יצוייר שיש רשת כנסיות נוצריות המונה חברים רבים בעולם, וחבריה משלמים מיסים לרשת זו, ומכסף זה היא מקימה ומחזקת כנסיות ומנזרים, בתי ספר לנצרות וכדומה, ובין פעולותיה היא מסייעת לעניים, מחזיקה בתי חולים, בונה מבנים לרווחת התושבים וכיוצ”ב וכדו’. ואחת לכמה שנים עורכת רשת כנסיות זו בחירות מי יעמוד בראשה, ויחליט על כל פעולותיה, ובין היתר על גובה המיסים גבייתם וחלוקתם וכו’. וכי יותר להיות חבר ברשת כנסיות זו, ק”ו להיות נציג בה, או אחראי על חלוקת הכספים או ביצועם וכדומה. ושאלה זו תשאל אף אם חפצו רק להשתתף בבחירות שלה, האם מותר בכל הני כשחפצו להחליט החלטות יותר טובות, כיצד לעזור יותר לעניים וכדו’, האם מותר הדבר, הן הלא בעצם השתתפות זו, הוא בעצמו מחזיק מוממן ומקים בתי עבודה זרה, ופשוט שאסור הדבר הלכתית כיון שהוא שותף ממוני בכל הפעולות. ואף כאן מדינת ישראל היא “חברה” שגובה מסים ועושה פעולות רבות, וביניהן דברי איסור גמורים, וכל הנכנס בשותפות עמה, הרי הוא שותף ממונית והלכתית בה, ובממונו נעשים איסורים אלו ברצונו, וא”כ הוא איסור גמור להשתתף ולהתחבר ממונית במדינה, כפי שאסור להתחבר ממונית לרשת הכנסיות הנ”ל. [טענה זו שונה מטענות הויואל משה, שבא מצד התחברות עם רשעים והשתתפות בעבירותיהם, ואילו כאן באנו מצד מצד שותפות ממונית, וגם הוא יודה שטענה זו אינה נכונה וכדלהלן, ברם בהשקפה ראשונה יש מקום לה.]

 

ועד בית חילוני

ברם באמת ביחס למשל שציירנו אינו דומה למדינת ישראל, אלא למשל אחר, והוא, לועד בית של בנין רב קומות במרכז תל אביב, הגובה עבור תשלום ועד הבית כגון סך ארבע מאות שקלים בחודש, ובין פעולותיהם של ועד הבית הם גם מפעילים בריכה בשבת. והנה דייר דתי הגר שם אומנם חייב הלכתית בתשלומים לתחזוקת הבנין חשמל נקיון וכו’, אולם התשלום לדבר איסור להפעלת הבריכה בשבת, פשוט שפטור ממנו ואף אסור לו לשלמו, לו יש יכולת בידו. ומה שהם כופין אותו לכך, ומוציאים ממנו ממון על כרחו, הוא גזל. ולכן פשוט שמותר לדייר זה לקחת מהם את טובות ההנאה שמגיעות לו מחמת תשלומי הועד בית שמשלם עליהם, כגון השתמשות במעלית בחשמל וכדו’, שהרי משלם על כך ממון [ואף חייב לשלם על כך.] ומאידך אינו שותף לאיסורים שהם עושים, אף שהוא שותף ממוני בבריכה, ואף שהוא משלם עליה מידי חודש בחודשו, כיון שעושים זאת על כורחו ובזה הם גוזלים אותו.

והוא הדין כאן לגבי מדינת ישראל, אומנם כל תושב הוא שותף ממוני במדינה וחייב בתשלומי השותפים מדין בני החצר ובני העיר ובני המדינה שכופין זה על זה (שו”ע חו”מ סי’ קסא-קסג) [וכמובן יש לזה גדרים הלכתיים, אך עסוקים אנו כעת במסגרת הכללית של דין זה.] אך מה שהמדינה משתמשת בחלק מהכספים לדברי איסור בגלל רשעותם, והם כופין את התושבים לשלם זאת, ואנו אנוסים תחת ידם, הוא גזל, וק”ו שלכן אין לנו חלק ונחלה בעוונם.

 

טענת השותפות קיימת על כולם

זאת ועוד, לטענות השותפות הממונית הנ”ל, שאנו הוספנו, השותפות נמצאת בפועל גם לחסידי סאטמר, שאף שהם צועקים השכם והערב שאין להם חלק במדינה, מ”מ מאחר והם גרים בארץ הם שותפים ממוניים הלכתיים בקרקעות וכדין בני העיר שכופין זה על זה (שו”ע חו”מ סי’ קסג), זאת ועוד משום שהם דורכים בכבישים ומשתמשים בהם ובתאורת רחוב ובפינוי האשפה וכו’ וכו’, ועל כן הם מתחייבים בתשלומים מדין נהנה ואכמ”ל, ודמי לדייר סאטמאר בבנין חילוני הנ”ל, שהוא שותף הלכתי גמור בשטחים המשותפים בבניין, אלא שכאמור גונבים אותו לדברי איסור, ואף כאן במדינה כולם שותפים ממונית והלכתית, וגם אדם שיצעק עד בלי די איני שותף, ואיני משלם וכו’, כל אלו לא יוציאוהו מלהיות שותף הלכתי גמור בבנין בדיני חושן משפט, וכפי שגם בבי”ד של העדה החרדית יחייבו אותו בתשלומי ועד הבית בבנין המשותף שיש בו חילוניים וכו’ [חוץ מאם הם לוקחים ממון לעבירות, שחלק זה כמובן לא יחייבוהו, וכאמור.] וא”כ הלכתית הוא שותף הלכתי וחייב בתשלומי תחזוקת העיר וכו’, ואף אם אינו משלם בפועל באיזו דרך, עדיין הוא שותף הלכתית, אלא שהשתמט מהתשלום. וחזרו כל הטענות הנ”ל גם על חסיד העדה החרדית, שהוא שותף ממונית במדינה, וממילא לדרכו הוא שותף לע”ז וכו’ שאר איסורים כי בחלק מהכסף השותפים שלך עושים עבירות? ופשוט שישיב האדמו”ר על כך כאמור, שאף שאני שותף ממונית, מה שהם לוקחים ממני לדבר איסור הוא גזל, ובזה איני מכלל השותפות. ומעתה אף בשותפות הממונית במדינה ישיב כן. וכל דבריו באו מצד ההתחברות עם רשעים והחנופה להם וכדלעיל וכדלהלן, ועל כך חרה לו הדבר מאוד, ולא מצד עצם השותפות הממונית.

 

חברי כנסת בחו”ל

זאת ועוד מה יענה הרב’ה מסאטמר על חו”ל למה שם לא אסור להצביע לנציג, והרי הנציג מכח ההצבעה עושה לך את כל האיסורים לשיטתו? וכך בקונטרס חובת הבחירה הוכיחו, שהרי בשו”ת מהר”ם שיק (או”ח שט) ביאר שישיבתם בקונגרס עם הרפורמים אין בזה משום האיסור להתחבר לרשע, כי אנו אנוסים על פי הדיבור לעמוד על המשמר וללחום מלחמות ה’ להציל שה פזורה שלומי אמוני ישראל מרשת אפיקוסות והירוס הדת זו טמנו לו, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. עכ”ל. ושישבו עימו בקונגרס הכתב סופר ר’ אברם שאג המחנה חיים והמהר”י אסאד ושהגה”ק ר”ש סופר מקראקה ישב בפרלמנט האוסטרי. וכך הבאנו למעלה שטען הסטייפלר, ושכן היה בן החת”ס חבר פרלמנט ושכן טענו הרה”ג יצחק יוסף והרה”ג שפיץ והרחשי לב ועוד מקורות ע”ש, והיא טענה חזקה. ועתה ראיתי שכן מבואר בשו”ת לבושי מרדכי (סי’ נד) ובשו”ת סתרי ומגיני (סי’ ח) שדנו האם מותר להשתתף בבחירות בממלכה בחו”ל בשבת, כשגוי כותב את הבחירה של הישראל ע”ש, והרי פשיטא להו שעצם הבחירה מותרת.

ומאידך ראיתי בקונ’ וידעת היום (עמ’ יח), שהמה טוענים שגם לכך התנגדו “רוב הצדיקים”, ולכן לא הלך הגה”ק ר”ש ספר פעם שנית לבית הנבחרים, ובאונגארן לא הלכו כלל (נאספו דבריהם בספר תיקון עולם הנ”ל. וראיתי שהתקופה הגדולה שהבאנו, כתב שרוב המתנגדים שם היו מרבני אונגוואר). וידוע שבהוראת האדמו”ר מבעלז, בבעלז התאמצו לבחור בנציגי הגויים דוקא. עכת”ד.

ולעצם הטענה, כנראה ס”ל לרב’ה מסטמאר, שאין במלכות הגויים איסורים, מפני שתרבות וספורט אינם דבר עבירה לגויים, ואף נצרות לגוים שרי, שאין לגויים איסור ע”ז בשיתוף. וכיוצ”ב כתב הרה”ג חיים בניש בספרו ערכאות בהלכה (עמ’ קנב) שאין איסור להיות שותף בעשיית חוקים לגוים, היות ובגויים אין איסור משום ערכאות, כיון שהם מצוויים על עשית חוקים. ע”ש. וכ”כ להשיב בקונטרס וידעת היום (סי’ ז) לחלק בין חו”ל לכאן, כי הגוים אינם מצווים במצוות, ואדרבה בחוקים שהם יוצרים הם מקיימים מצוה, משא”כ כאן בארץ.

ברם הרי החוקים האלו שעושים בחו”ל מחייבים גם את היהודים הנמצאים שם, וניחא שגוי יחייב אפילו יהודי, אך איך יהודי מחייב יהודי לעשות לפי חוקי הגויים, ויש עליו את כל השאלות ששואל הרבה מסטמאר כאן בארץ, על החבר כנסת בחו”ל שהוא שותף בכך שמחייב את היהודים גם בחוקיהם? גם מה יענה על ע”ז ממש תשלומים לע”ז של בודאה וכדומה? גם לפי שיטתו של הויואל משה, שחינוך לאיטאיזים שם עבודה זרה עליו על כל דיניו, כפי שהאריך בספרו, הרי גם הם מחנכים לאיטאיזים ואם כן כל מוסדות החינוך שלהם בתי ע”ז לשיטתו, וכל תקציביהם אסורים. ויתירה מכך השיב בקונ’ חובת הבחירה (על קונ’ וידעת היום הנ”ל) שהרי גם הגוים חייבים בז’ מצוות, והם לא מחוקקים את החוקים בהתאם למצוות התורה, וא”כ לשיטת הרב’ה מסאטמר הישיבה עמהם היא באיסור. וגם ביאור המהר”ם שיק הנ”ל, את ישיבתו בקונגרס עם הגויים, אינה מטעם זה, אלא משום פיקוח נפש, וטעם זה שייך אף כאן בארץ. ע”כ.

[3] דעת המשנה ברורה

ברם היות ויש בזה סתירה בין דבריו בח”ח הנ”ל למ”ב (סי’ קנו ס”ק ד הנ”ל) שנקט כתוס’ דשרי חנופה בעת סכנה, נראה עיקר בדעתו כמ”ב, שהוא הספר המאוחר, ובפרט שבח”ח בהגהה שם הוסיף, שלכאורה התוס’ (סוטה מא ע”ב ד”ה כל) מנגד לזה, ועי’ במנורת המאור (כלל ג פ”א וב’) שלכאורה סותר את עצמו בזה. עכ”ל. וכיון שכנראה ההגה היא תוספת מאוחרת שהוסיף המחבר, אתי שפיר שאכן חזר בו לבסוף כתוס’. כי אם ההגה נכתבה עם הספר, לשם מה שמה בהגהה, גם לא יובן מדוע העדיף את דעת רבנו יונה על תוס’, בפרט לפי דבריו בסוף הקדמת הח”ח בהערה, שם התנצל על שנשען על רבנו יונה בהלכה והוא ספר מוסר, וגם יתבאר להלן (אות ז) שאין סתירה במנורת המאור, ק”ו לרוב הערכת בעלי התוספות, ולהאמור אם ראהו רק אח”כ, אתי שפיר ולפי”ז עוד מתחזק חזר בו.

[4] אולם בשו”ת משנה הלכות (ח”י סי’ רפד) תמה למה הקלו ובגמ’ סוטה הנ”ל יש מח’ אם מותר להחניף. ושאמנם תוס’ התירו במקום סכנה, אך רק בעת סכנה ולא לתועלת? ולכן נקט שיש לבאר את הפלא יועץ שהתיר להחניף משום דרכי שלום, דוקא באופן שאילולי כן יהיה סכנה. וסיים וצ”ע. והביאו ידידי הרה”ג יחזקאל מועלם מהדיר הפלא יועץ (ערך חנופה הע’ 5) והוסיף שכדברי הפלא יועץ איתא במדרש תנחומא (תולדות סי’ ח) וביראים (סי’ רמח) ובמנורת המאור (פרק טז). ע”כ. ולהאמור זה אינו, כי תוס’ דברו על לומר על רע טוב, והני קמאי על לשבח רשע לכבדו וכדומה. זאת ועוד להלן (אות יג הערה ז) יובאו סיעת ראשונים שנוקטים להלכה כגמ’ סוטה שמותר להחניף לרשע אף על רע טוב, בעת מורא מהרשעים וכדומה, וכל זה נשמט מהם לפי שעה.

[5]  חנופה לצדיקים לתועלת

דהיינו הארחות צדיקים מתיר להחניף מי שאינו רשע לתועלת אישית [וכפי שלעיל בכל חלקי החנופה לא הזכיר איסור לכבד צדיקים. וגם בא הארחות צדיקים בדבריו כאן להדגיש שפעמים הוי מצוה להחניפם מפני שהיא תועלת מצוה, כמו שכתב שם.] ברם חזי הוית בספר הבהיר לרעך כמוך (חנופה פרק ה) שלמד באלו דברי הארחות צדיקים, שהתיר חנופה לתועלת לצדיקים רק לצורך מצוה. אולם יש להשיבו מדהתיר שם הארחות צדיקים גם להחניף לבעל חובו, כדי שירחיב לו זמנו. הנה שמתיר זאת אף לתועלת אישית ולא רק לדבר מצוה. ובאמת שהוקשה לספר לרעך כמוך מכך, ועל כן עשה אוקימתא בארחות צדיקים, דשם מיירי כשכוונתו להצילו מעוון לא תנגוש. ומלבד שעשה אוקימתא, והוא דבר זר, גם למה לא למד בו כדרכנו הנ”ל, ומה הכריחו לכך. גם כמה זרה האוקמיתא שעשה, שדברי הארחות צדיקים אמורים בצדיק גמור, שאף שהגיע זמנו לפרוע חובו ואין לו מהיכן, אין כוונתו כלל לטובת עצמו, כדי שירחיב לו בעל חובו את זמן הפרעון, אלא איכפת לו רק על בעל חובו שלא יכשל ח”ו באיסור תורה של נגישה, ולכן מחניף לו כדי למונעו מעוון.

[6] הוצאת ס”ת לקראת רשע מפני היראה ולתועלת גדולה

וכן נהגו להקל בזה במשך כל הדורות, בעת ביקורי שרים וכדומה לכבדם בכבוד עדי עד ואפילו היו יוצאים לקראתם בספרי תורה, והוא מנהג קדום כאשר העיד כבר החינוך (סוף מצוה שעט) שנהגו בגלויות היום להוציא ס”ת לקראת מלכי האומות, ע”כ. וכבר נודע גודל קדושת ס”ת שאין מוציאים אותו אפילו לכבוד אדם גדול בית הסוהר וכו’, ראה בזה באורך בשו”ת יבי”א (ח”ד או”ח סי’ טו), ואפי”ה נהגו היתר לכבד בזה את הרשעים מפני היראה. ראה בכנה”ג (יו”ד סי’ רפב הגה”ט אות יד) שכתב הרדב”ז שיש מקומות שנוהגים להוציא ס”ת לקראת ההגמון או המלך ואם בא בשבת מותר לטלטל הס”ת בפחות מד’ אמות או ע”י גוי כשא”א לפייס הההגמון ברצי כסף. ע”כ. ופסקו כוותיה הבית לחם יהודה (בגליון השו”ע יו”ד סי’ רפב סעיף ו), וכן בספר שומר אמת (אדאדי, סימן ד אות לו). וראה בפתחי תשובה (יו”ד ר”ס רפב) בשם קרובו הגאון מהר”ר שבתי כץ בתשובת כת”י, שאין למחות במה שנוהגים בעת שנוסע המלך, לטלטל ס”ת לכבודו. גם בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ קצח) נשאל מקהילה שהממונה על העיר מגיע ביום שבת, האם מותר להוציא לקראתו ס”ת חוץ לעירו, והביא את הכנה”ג, אבל בשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ לז) התיר אף במקום שאין עירוב ע”י ישראל כיון שכבר נהגו, וע”י עכו”ם הוי זלזול לס”ת, ואם אפשר ע”י קטן עדיף. והמהרש”ם לחלק יצא בין נידונים שהיה לכבוד מלך והגמון לבין ממונה על העיר, לפיכך סייג שיעשו כן ע”י פחות פחות מד”א ע”י כמה אנשים ועע”ש. והניף ידו בשנית בספרו דעת תורה (סי’ רכד סעיף ט) והביא מבית לחם יהודה (יו”ד רפב ס”ק ו) מהרדב”ז והכת”ס הנ”ל, וסיים, ולענ”ד יוציאוהו שנים, ששנים שעשו פטורים. ע”כ. גם ראה בשו”ת מחזה אברהם (שטיינברג, ח”א או”ח סי’ עב) שהביא מהנ”ל, והחמיר בשבת רק ע”י קטן התיר או בפחות מד”א או ע”י כמה אנשים, ע”ש. וע”ע בשו”ת יבי”א (ח”א או”ח סי’ טו אות ח ובמילואים).

והנה אף אחד מכל הנזכרים לעיל לא התקשה ולא דן משום חנופה, וגם ברור שפעמים רבות לא היה בכך מפני היראה אלא מפני התועלת הרבה שתהיה להם בהראותם אהבה ואחוה וכבוד למלכות, וגם כך נהגו בכל משך ההיסטוריה וכמו שפשוט וכמבואר בפוסקים דלעיל, וכך כתוב בתשובת הגאונים (נדפסה באוצר הגאונים סוטה דף מא ע”ב, והובאה לעל בסמוך) לגבי לקלס רשעים כשאי אפשר אחרת וז”ל, וכך בכל הדורות נהגו לברך את המלכות ולקלס לפניה, אע”ג שבליבם להפך. אך אם אפשר שלא לקלס לרשעים אסור לעשות כן איסור קשה. עכת”ד. הנה כאמור כן המנהג בדורי דורות אף בזמן הגאונים. וראה בדרשת הגאון רע”א (הובאה בספר רע”א חייו ופעולתו עמ’ רעז), שנשא בפני נציג המלכות כמה משבחו ושהוא עבדו הנאמן וכו’. ובספר בשעריך ירושלים (ויס, עמ’ 92) ובהאיש על החומה (עמ’ 110) קורות ביקור הקיסר של גרמניה בירושלים בשנת תרנ”ט, ובשבת יצאו כל חכמי ירושלים לקראתו בס”ת ע”ש, ונדפס “סדר תפלה והודאה” שחיברו הרה”ר לא”י בשנת תרפ”ג לכבוד יום הולדתו של מלך אנגליה, וכך בריש ספרי חכמי אשכנז רגילים היו לכתוב שהמלך שלהם הוא של חסד וכו’, ושכותבם בספר עכו”ם אין כוונתם לגויי הארצות וכו’. וכן כיוצ”ב עד בלי די.

[7] במינוי חבר כנסת מקריאים לפניו לשון זו, הנני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת, והחבר עונה מתחייב אני. ובחבר ממשלה מוסיפים מילה כך, למדינת ישראל “וחוקיה” ולמלא וכו’. גם כל מינוי דיין ומינוי חבר הרבנות הראשית עליו עליו להצהיר ולחתום על נוסח, אני פלוני אלמוני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא בנאמנות את תפקידי כדיין או כחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל. וכאשר מבואר כל זאת בספר הרבנות הראשית לישראל שבעים שנה ליסודה (עמ’ 185 הערה 78) ושבהקמת ממשלה ולנשיא המדינה מצהירים נאמנות גם לחוקי המדינה. ואילו למינוי חבר כנסת הוא ללא המילה חוק. וכן הוא בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ה סימן כא) לגבי מינוי חבר כנסת שמביא את לשון החוק משנת תשי”א כנ”ל, ושכתב לו על כך השופט משה לנדא מבית המשפט העליון בזה”ל, כלומר, אין בה [בחוקה הנ”ל] זכר לשמירת חוקי המדינה על ידי חברי הכנסת. עכ”ל. והיינו לאפוקי מדבריו בספרו הלכות מדינה ח”ג, ולכן שב הרב צי”א וכתב, שמ”מ ישמשו הדברים [שבספרו הלכות מדינה] במקרה שכן יכללו גם את החוק בהצהרה. שוב ביררתי שגם כעת בשנת תשפ”ב, נוסח הצהרת חבר כנסת הוא כאמור “אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת”. ועל חבר הכנסת לעמוד ולהשיב “מתחייב אני”.

[8] חנופה היא לומר על מעשה רע טוב הוא

תחילה כן הוא פשט הסוגיא (סוטה מא ע”א) שגדר החנופה הוא כשאומר לרשע על תועבתו, שלא עשה עבירה, אך אין איסור לכבד רשע, או לשבחו, לתת לו מתנה וכדומה, משום שאין דברים אלו מורים על הדבר עבירה שעשה שמותר הוא. שהנה כן הוא בכל הדוגמאות של חנופה בסוגיא, תחילה כן הוא שם במשנה במעשה באגריפס המלך שבכה על שאינו ראוי לפי התורה למלוכה, ואמרו לו אחינו אתה, וביאר רש”י (שם ד”ה אגרופה) שכיון שהיה מצד אביו עבד, גנאי הוא שיהיה מלך, ובתוס’ (שם ד”ה אותו היום) כ”כ וז”ל, וזו היתה החנופה שמלך בזרוע שלא כדין תורה והודו לו והחזיקו בכך. נהי שלא יכלו למחות, היה להן לשתוק ולא להחזיק, וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו, ואינו חושש על יראת הקב”ה, ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה. עכ”ל. וכן בהמשך המימרות שם בגמ’ הם באופן זה, שאומר על דבר רע שהוא טוב, שלמדו זאת מדכתיב, לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי שוע (ישעיה לב, ה), דהיינו משבח רשע ברשעותו, וכן מדאמר יעקב לעשיו כשבא להורגו (בראשית לג, י), כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני, הנה שדימה את עשו הרשע למלאך אלהים [אם כי כאן יש מקום לדון, היות ויעקב לא דיבר להכשיר מעשה עבירה של עשו, ברם היות וכל מהות עשו רשע, ודמהו למלאך, הרי בכה”ג הוא כאומר על הרע טוב. תאר לך שגדול הדור אומר לגדול הרשעים, אתה צדיק, בוודאי שבזה הכשיר את מעשיו, והיא חנופה גמורה, וכן היה כאן בעשו, שדימהו למלאך אלהים, שהוא טהרה רוחנית מוחלטת.] וכן למדו שם מדכתיב (משלי כד, כד) אומר לרשע צדיק אתה, ומדכתיב (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, ומירמיה שעל נבואת השקר של חנניה, שישובו בעוד שנתים מהגולה, אמר (ירמיה כח, ו) אמן כן יעשה ה’, בזמן שהיה לו למחות בו שנבואתו נבואת שקר. הנה שכל האופנים של חנופה הנזכרים בסוגיא, המה שהכשיר בחנופה את דבר העבירה.

וכ”כ הראשונים, שכ”כ היראים (סי’ רמח) פירוש חנופה שהזהירה עליה התורה, כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון, או רואה דבר רע ואמר טוב הוא. עכ”ל. וכ”כ הרקנאטי (סי’ תקפב) וז”ל, פירש הר”א ממיץ (הנ”ל), דחנופה האסורה היינו ששמע דבר עוולה ואומר יפה הוא, או שותק. [ואומנם שניהם הוסיפו שאף בשתיקה יש חנופה, ברם כוונתם שתיקה המורה שמסכים עם דרכו הרעה של הרשע, כפי שפירשו בנ”ל שחנופה היא האומר על רע טוב, וכפי ראיית היראים שהחנופה בשתיקה אסורה ממעשה (קידושין ע ע”ב) שהשתיקה מורה שמסכים לדרכו הרעה שקראו עבד ע”ש, וכן היתרו להחניף מפני דרכי שלום, היינו אף שאומר על רע טוב, כפי שהראה כן מדברי המתירים בסוטה להחניף לרשעים מדכתיב ולא יקרא לנבל נדיב ולכלי לא יאמר שוע, מכלל דבעוה”ז שרי. ע”כ. הנה דשרי בעולם הזה לקרא לנבל נדיב ולכלי שוע, וכאמור לומד דמיירי מפני דרכי שלום, ודו”ק.] וכ”כ הריבב”ן (שבת לג סוע”א גבי הדרקון) וז”ל, כת חנפים, מחניף לרשע ומחפה עליו, ומלמד עליו זכות. עכ”ל. וכן מבואר בסמ”ק (מצוה רכט) שעל הציווי שלא להדר פני גדול, שהוא איסור על הדיין לזכות עשיר מפני כבודו, וכשיצא לחוץ יאמר לו שהוא חייב ושישלם. הוסיף, שבכלל זה שלא להחניף, ועל החנופה אמר שלמה ע”ה, אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים, והביא מימרות מסוטה הנ”ל. עכת”ד. מבואר שחנופה היא לומר לרשע צדיק אתה, ולכך חונף הדיין כשמזכה את הרשע. וכן מבואר בתוס’ (סוטה דף מא ע”א ד”ה כל המחניף) והובא לשונם לעיל. וכן כתב בשו”ת באר משה (ירושלימסקי, מאמר זכרון טוב אות ב ד”ה וכ”ז לגבי, דף קלז סוף טור ד) לגבי ריבוי תארים לרבנים הנהוג בדורות האחרונים, שכתב בשו”ת מעשה איש (אלישר, חו”מ סי’ י), שאין בזה חנופה, רק באדם שעושה עוולה שאינו נוהג כשורה והוא אומר לו יפה עשית או שותק, משא”כ במוסיף בתואר הראוי. ושמותר להוסיף בתואר חבירו, אף שאינו ראוי לתואר. והוכיח כן מהשיטמ”ק (כתובות יז ע”א) בשם הגאונים, שעל דברי הגמ’ לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, כתבו, דהיינו שישבח הבריות אף בדבר שאין בהם. ע”ש. והסכים עימהם המחבר הרב באר משה. וכ”כ בהקדמת שו”ת עטרת פז (ח”א כרך ב ד”ה ואמנם על אף) מהמעשה איש הנ”ל ועוד. [ועוד הביא הבאר משה התם לעיל, שכתב הגאון רע”א במכתב (הדפיסו בניו בריש השו”ת שלו) על התוארים שנהגו גבן לכתוב, אי איישר חילי אבטלינם, כי ריבויין קשה ומיעוטן לא יפה. להכותב, היא אבק חנופה, למי שכותבין, הוא אבק גיאות, כי ירבו לו וכו’. עכ”ל. הנה שהם אבק חנופה ולא חנופה, דהיינו אינו ראוי ולא אסור. ועוד הביא העטרת פז הנ”ל, שכ”כ בשו”ת מהרלב”ח (סי’ קא דף קעא ע”ב) שהכותב ומתאר לחכם יותר מן הראוי לו, אין בזה חשש חנופה ולא שקר. וגמרא גמרינן מההיא דכתובות (הנ”ל) שיכול לשבח אף שאיננו כדאי. ע”כ. ברם מהם בפשטות אין ראיה לנידו”ד, היות ושללו שאין בתאר כבוד יתר לצדיק עון חנופה, ושמא יודו בכל חלקי החנופה שהוסיף רבנו יונה שקיימים. וצריך לראות בפנים.]

[9][9] לשע”ת ולדורכים בדרכו

בפשטות היתר זה לא יכון בדעת השערי תשובה (ח”ג סי’ קצה, ו) בחלקים ו, ז של החנופה, וכן דרך בדרכו הארחות צדיקים (פרק כד החנופה בחלקים ו, ז), ששמו בכלל החונף את כל שיש בידו למחות ואינו מוחה, ושאינו מוכיח את עוברי העבירות. והלא שהאינו מוחה ואינו מוכיח אינו נראה כמסכים עמהם, וכן מבואר במאירי בחבור התשובה (משיב נפש מאמר א פ”ד) שהחנופה היא גם להתחבר לרשע, ושלא למחות בחוטא, או לעזור לרשע. וכן הוא במנורת המאור (נר ב כלל ג ח”א פ”ב) שהמכבד לרשע חונף הוא ע”ש, וכן הוא בספר מעלות המדות (מעלה יב ד”ה ועם המדה והלאה) [שאף שכתב שם כמה פעמים שהחנופה היא לומר על רע טוב (בעיקר בד”ה ואי זהו, וגם לעיל בד”ה ועם המדה, במילים “אלא שמחניף לו” וכו’, “שמחניף לו ומחפה עליו”. ובד”ה בני צאו, כתב, כל המודה לרשע וכו’). מאידך גם כתב שחנופה כוללת עוד חלקים (שכתב בד”ה ועם המדה, שכלול בחנופה כל שקר. ושם בד”ה בני צאו, כתב שכל שוחד ממון ושוחד דברים יש שבו חנופה, ושם בד”ה בני אם, כתב שכל שאינו מוכיח הוא חונף, ושם בד”ה ואף על פי, שיצחק שקרא לעשו גדול היה חונף.] וכן נקט החפץ חיים (בפתיחה לאוין טז) שאסר לנענע בראשו ולהוסיף מילים על מספר לשון הרע מפני החנופה, ע”ש. ואם הם אסרו משום החנופה את השתיקה לעובר עבירה, ק”ו לומר על דבר העבירה אני מצהיר שאעשה כחוקי מדינת ישראל, שהוא מצהיר לעבור על תורת ישראל שיהיה בזה משום חונף.

ברם באמת אף לרבנו יונה ודעימיה, אין חנופה בהצהרה זו, משום שהם כופים אותו לכך, ואף הם יודעים שאומר כן מן השפה ולחוץ, וכדלעיל (אות יא) ובכה”ג אף לשיטתם אין חנופה.

ואף אי נימא דאסור לרבנו יונה ודעמיה, מ”מ העיקר כדעת רוב הראשונים דלעיל בהערה קודמת הנוקטים שאיסור חנופה הוא רק באומר לו על מעשהו הרע טוב הוא, וכן יוצא לקולא לדעת רוב הראשונים שחנופה אסורה משום והלכת בדרכיו, וכדלעיל (אות י), ועל כן כן עיקר.

 

האוסרים חנופה בשתיקה

ואין לסתור היתר זה לשיטת האוסרים חנופה אף בשתיקה בלא אמירה, ונימא דק”ו שאסור להצהיר שישמור על חוקי המדינה, שכ”כ היראים (סי’ רמח) שחנופה שהזהירה עליה התורה, כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון, או רואה דבר רע ואמר טוב הוא. ושגם אם לא מוחה ושותק על הדבר הרע הוי חנופה ע”ש. וכ”כ הרקנאטי (סי’ תקפב) בשם היראים (הנ”ל) וז”ל, פירש הר”א ממיץ, דחנופה האסורה היינו, ששמע דבר עוולה ואומר יפה הוא, או שותק, ואינו מתוך יראה, אלא מתוך רע לבו, כדאמרינן גבי אגריפס. אבל המשלים לרשע ומראה עצמו כאילו אוהבו מחמת יראתו, אינו חנף, כדאמרינן בסוטה מותר להחניף לרשעים בעוה”ז, שנאמר, ולא יאמר לנבל נדיב וכו’, מכלל דבעולם הזה שרי. ריש לקיש אמר מהכא, כראות פני אלהים ותרצני. עכ”ל. הנה שאסרו בזה לא רק באמירה אלא אף בשתיקה, ונימא בנידו”ד דק”ו שאסור משום החנופה לומר בפה מלא שישמור על חוקי המדינה, שחוקיה כולם רשע ודבר עבירה. כי גם דבריהם אמורים שבשתיקתו נראה לרואה שהוא כמסכים עם דבר העבירה, שעשה או סיפר, שהרי זהו כל שורש איסור החנופה, ובלאו הכי אינה חנופה אלא דבר אחר וכדלעיל, וכמו שגם הם כתבו להדיא, ראה שם ביראים (והובא לעיל אות יא, וראה שם בהערה), וזה אינו שייך בהצהרה מהטעמים דלעיל.

[10] דעת הרמב”ם

לעיל הבאנו שהויואל משה (בהקדמה ובגוף הספר סי’ לא והלאה וסי’ פ והלאה) הוכיח שהרמב”ם נוקט את ג’ השבועות מדבריו בסוף אגרת תימן. והנה באגרת תימן שם היתה שעת השמד, שמי שאינו אומר מוחמד אמת מוצא להורג, ויהדות תימן, כמעט וגוועה. ושלח להם הרמב”ם דברי חיזוק שהחיו את נפשם, ובסוף האיגרת, על שסיפרו לו שהגיע אליהם מי שאומר שהוא המשיח, אחר שהרמב”ם הוכיח להם שהוא משיח שקר, מצוום שלא יאמינו בו, כי אז הגויים יהרגו אותם, כשיסברו שהם מרימים ראש. ויעצם שיסגרו אותו בבית הסוהר. ושוב מוסיף וז”ל, ואלה הדברים שקדמה הבטחתם על ידי הנביאים שהודיעונו כמו שאמרתי לכם, שבקרוב לימות המשיח האמיתי, ירבו הטוענים והחושבים שכל אחד מהם משיח, ולא תעמד טענתם ולא תתאמת, ויאבדו הם ויאבדו עמהם רבים. ולפי שידע שלמה עליו השלום ברוח הקודש שהאומה הזאת באורך זמן גלותה, תפצר להתנועע “בלא עתה הראויה”, ויאבדו בשביל זה, ויבואו עליהם צרות, והזהיר מלעשות זה, והשביע האומה “על דרך משל” ואמר (שיר השירים ג, ה) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. עכ”ל. הנה שלחזק את דבריו ההגיונים והפשוטים שישימו את משיח שקר זה בבית האסורים, השתמש בהגדה הנזכרת, שכן ראו הנביאים שאנשים ימשכו בכח לצאת מן הגלות “ויאבדו בשביל זה ויבואו עליהם צרות והזהיר מלעשות זה, וכך למד אף לגבי נביא שקר זה, אחרי שהשכל אומר שאם יאמינו בו תבא עליהם רעה כשיד הגויים תקיפה עליהם טובא ויהרגו אותם, והיינו שסייע את דברי ההגיון הפשוטים שאמר מאלו דברי ההגדה שגם הם הגיוניים בשעת שיד הגויים תקיפה, וכפי שהדעת נותנת לפרשה שהיא קויימה כבר עלינו במשך אלפי שנות הגלות שעברו כבר עלינו, כי עליך הורגנו כל היום. ולא עלה על דעתו לתופסה כפשוטה גם היום גם כשיהיה ביד ישראל לצאת מן הגלות, עד הטענה המוזרה בדעתו שבגלל דברי אגדה אלו אף כשיש יכולת בידנו לבטל מעלינו עול הגלות לא היה מבטלה, [ק”ו לא שיש בכך עוון ביטול שבועה, ועוון כפירה בדברי חז”ל, ועוד חומרות מחומרות]. וגם זה מבואר בלשונו באגרת הנ”ל, שכתב, תפצר להתנועע “בלא עתה הראויה”, ויאבדו בשביל זה, ויבואו עליה צרות. עכ”ל. הא אם העת ראויה, אדרבה תפצר להתנועע ולהסיר מעליה עול הגלות ברוב עוז ותעצומות. זאת ועוד, גם כתב שם להדיא ששבועה זו היא “על דרך משל” לאמור שאינו דין. [ובויאל משה הטה זאת לדרכו בארוכה ע”ש ואינו נראה. וכגון זה ראה בדברי הרמב”ם בפירוש המשניות פסחים (פ”ד מ”י) גבי חזקיה שרף ספר רפואות, על המבארים מימרא זו, מפני שאנשים תלו בטחונם בספר ולא בה’. וכתב על כך דברים חריפים, שאלו דברי סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון, ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה’?! והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה’ בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ע”כ. ודון מינה ואוקי באתרין שלא עלה על דעתו שישתמשו בדבריו אלו דס”ל הלכתית, שכשתהיה אפשרות מציאותית לצאת מן הגלות, עלינו לשים ראשנו תחת עולה, ולסבול תחת משאה, ואין זו הלכה אלא הגדה ולא לכך כיוונה אלא להיפך].

 

הריב”ש והרשב”ש

וכן נלע”ד שהיא גם כוונת שו”ת הריב”ש (סי’ קא ד”ה וההיא דאין צרין) שכתב שכיון שהעליה לא”י היא מצוה, לכן מותר לצאת אליה בע”ש. והוכיח שהיא מצוה, מאומרם כתובות (קי ע”ב) הדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלוה, ומאומרם (שם קיא ע”א) כל המהלך ד”א בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העוה”ב. וכתב וז”ל, ומה שהיה אומר הנביא (ירמיה כט, ה) לבני הגלות, בנו בתים וכו’? [שמזה לכאורה מוכח שאין מצוה לעלות לא”י] זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם, “ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב” עד שעלו ברשות כורש. וגם עתה אחת משלש שבועות שהשביע הקב”ה לישראל, שלא יעלו בחומה. עכ”ל. הנה שנוקט שמצוה לעלות לארץ, ברם לא בחומה כעת. ומכאן הוכיחו שנוקט שבועה זו לדינא. ולהיפך הוא, שהרי דימה זאת לזמן ירמיה שהורה להם לבנות בתים ולא ציווה לעלות לארץ, ומבאר שהיה זה מילתא בטעמא, כי היתה בזה סכנה אחר ש”מי שהגלם לא היה מניחם לשוב”, ושאחר שניתנה הרשות מכורש והוסרה הסכנה אכן עלו, ושכן הוא עתה בגלות, היינו שכיון שיש עתה סכנה לעלות ברבים בכח לא”י כפי שהמציאות היתה בזמנו, אין לעשות זאת, ותמך זאת באגדה שלא יעלו בחומה. אך פשוט שלא עלה על דעתו שיתפסו דברי אגדה אלו שהם הלכה ומעבר על השבועה, וגם בזמן שנתנו האומות רשות, או בזמן שיש ביכולת ישראל לעלות בחומה, ולהסיר עול הגלות מעל צווארם, שיהיה איסור זה, ואין זה איסור אלא אגדה ועצה מוסרית טובה והגיונית כפי שמסביר אותה לפי המציאות בזמנו, שהיה בזה סכנה וכפי שהיה בגלות בתחילה. וזו גם כוונת שו”ת הרשב”ש (סי’ ב ד”ה אמנם מצוה) שלא בתורת דין בא, אלא שלמד את ההגדה בדרך המוסר שלא לעלות בחומה מפני הסכנה שבדבר, וכפי שהסברא מורה כן, שאין חיוב לעלות לא”י לכל עם ישראל מטעם זה, וסייע זאת מדברי הגמ’, ולא שהם דברי הלכה, אלא עצת חז”ל כדברים הגיונים ופשוטים. וגם אי תימא שדברי הני קמאי המה בדרך הלכתית [מה שאינו וכנ”ל], מ”מ העיקר ככל הני אשלי דלעיל, שאין פוסקים הלכה מדברי אגדות.

 

דעת מרן היבי”א

הן אמת דתנא דמסייע ליה לויואל משה איהו הגאון יבי”א (חי”א חו”מ סי’ כב אות ט ואילך) שביאר את דעת הרמב”ם שאין מצות ישוב א”י מחמת ג’ השבועות, וכפי שהביא סיעת אחרונים שלמדו כן. ושאף הרמב”ן מודה שאינה ציווי לרבים מהאי טעמא, כמ”ש בשו”ת הרשב”ש (סי’ ב) ועוד אחרונים, ומעוד טעמי ע”ש. (ובאות יא) ששבועה זו היא לעולם, כמבואר באגרת תימן (הנ”ל), וברשב”ש (סי’ ב הנ”ל) ובריב”ש (סי’ קא). עכת”ד. ויש להשיב על כך כאמור, שא”כ מדוע השמיט במשנה תורה את ג’ השבועות, ודבריו באגרת תימן היא בדרך המוסר וכאמור, וכשיטתו לאורך כל התלמוד ביחס לאגדות חז”ל, שאינו פוסק ממנה הלכות. וגם נסתר מפי ספרים רבים שלמדו ברמב”ם אחרת, ראה באוצר הפוסקים (קודם סי’ עו ס”ק א אות א ד”ה ובדעת הרמב”ם). זאת ועוד תקשי טובא הן הוא הגבר הוקם על שהקים את תנועת ש”ס והנהיגה עד סוף ימיו והפציר והתחנן בפני עם ישראל להצביע להם, ובסמוך לכל מערכת בחירות היה מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות בכל הארץ להתחנן לעם ישראל עשות זאת, כדי לחזק את התורה ואת הדת דרך הפעילות בכנסת, כאשר ידוע ואין צריך לפנים. ואיך תשובתו תסתור את מעשיו עד בלי די בהקמת התנועה וחיזוקה, ואת הנהגתו ודרשותיו הרבים עד בלי די על כך במשך שנים רבות. ועל כן נראה פשוט שחפצו של בעל היבי”א שם הוא לנידונו, שעסוק שם לגבי החזרת שטחים, ובסיס תשובתו, שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולל החזרת שטחים, ולצירוף צירף את הסוברים כן ברמב”ם, שאין מצות ישוב א”י, ועוד טעמי תרצי כאשר האריך הרחיב שם. ברם כ”כ לצירוף בעלמא ולא להלכה למעשה, כפי שכן דרכו בכתיבת התשובות, לצרף גם דעות הדחויות מהלכה, כדי לחזק את פסקו העומד וקיים בלאו הכי משום ההלכה הפשוטה שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ברם כלפי דינא פשיטא דס”ל שאין איסור להקים את המדינה משום השבועה, וכפי שעשה למעשה להקים את תנועת ש”ס ופעל בכל כוחו להגדיל כוחה ולהאדירה, ואין זאת אלא כאמור, לצירוף אמר ולא לדין.

[11] ואעיקרא דדינא יש מקום לדון להתיר אף בזאת בשע”ד גדול, ותחילה יש לשיב לב שחילוק מחולק בין הדינים דלעיל (ועד בית בשמיטה, לעבוד אצל עו”ד, או בהוצאה לפועל וכדומה הנזכ”ל) לנידו”ד, שבדינים הנ”ל לא עסקו הפוסקים באופן שאם החרדי ישמש בתפקיד ועד בית או שאר המקצועות הנ”ל, על ידי זה ימנע אחרים מעבירות אחרות. והעיקר שמה הצורך הגדול שיהיה הוא ועד בית, ויותר פשוט שלא יכנס להיתרים ודחוקים ושיברח מזה, אולם כאן הצורך להיות חבר כנסת או חבר ממשלה, הוא רב ועצום להצלת הדת והיהדות ולשאר פרטים עצומים הנוגעים לנפש האומה, וממילא מוכרחים להכנס לדחוקים בשעת הדחק גדולה כזו.

ואעיקרא, באמת העברת כסף לתקציב אינו איסור עצמי, אלא איסורו משום לפני עור, כי דרך משל הנותן כסף לתרבות תועבה, אינו עושה את סרט התועבה ואינו מפרסמו [ואף לו היינו מחשיבים זאת לשלוחם, אילו היה שולח אותם לעשות כן, הרי אין שליח לדבר עבירה. אך באמת אינם שלוחיו.] וכן שאר פרטים הנזכרים לעיל. וחזרנו לגדרי לפני עור שאינם בחד עבר דנהר כנידו”ד, שגם בלעדיו ינתנו תקציבי איסור אלו במלואם. וכמו כן ליכא משום מסייע במומר כדברי הש”ך (יו”ד סי’ קנא ס”ק ו) וכדלעיל, ושפסקו בשו”ת יבי”א (ח”ב או”ח סי’ טו אות ב והלאה) ע”ש, ועוד לו בשו”ת יבי”א (ח”ט או”ח סי’ קח בהערות על האור לציון אות קצ) שצירף את סיעת הסוברים שמסייע הוא דוקא כשנעשה האיסור בגוף הדבר שנותן לו, ע”ש מפי ספרים, וה”ה הכא.

 

הפקיד מעביר

עוד יש לומר דאעיקרא דדינא פירכא, מפני שהמציאות היא אחרת, שר האחראי במשרדו או בעל תפקיד אחר בעל אחריות במשרדי הממשל, אין חבר הכנסת צריך לחתום על העברת הכספים אלא פעולה זו נעשית על ידי הפקידים שבמשרדו. ואכן השאלה ההלכתית הנ”ל קיימת על הפקיד המבצע ומעביר את הכסף, ולו יש לדון באיסור, אך לחבר כנסת ליכא. [כיון שעצם העברת תקציב זה לא הגיע ברצונו אלא להיפך, ואדרבה הוא מנסה למונעו, והתקציב לכך הגיע מחמת הממשלה החילונית שכל השתתפותו בה היא כדי להציל, וכאמור לעיל באורך, ועל כן עיסוקנו כעת הוא על עצם העברת התקציב, ולכן השאלה ההלכתית היא על המעביר בפועל, ולא על האחראי על המשרד, שכאמור תקציב זה מועבר במשרדו מכח שמעליו, ונגד רצונו.] ואף שיכול השר למנוע ולעקב את העברת התקציב באיזה טצדקי ועילות שימציא, היות ובלאו הכי היא תעבור וכדלעיל, והעיקר כיון שהוא אינו מעביר בפועל, אין עליו לפני עור, ואכן לפקיד המאשר את התקציבים, מנהל החשבונות האחראי על כך וכדומה, להם יש שאלה של לפני עור.

 

כשלא נעשה איסור במה שנתן ממש

עוד יש לצרף את הכתוב בשו”ת יבי”א (ח”ב או”ח סי’ טו אות יז, ובח”ט או”ח סי’ קח בהערות על האור לציון ריש אות קצ כ”כ לגבי מסייע) כשלא נעשה איסור בגוף הדבר שנתנו, כגון משכיר דירה למספרה שמגלחים שם בתער, או משכיר משרד שמפעילים אותו בשבת וכדו’, שרי, ע”ש מפי ספרים, ודון מינה ואוקי באתרין דה”ה במשרדי הממשלה שמעבירים כספים ולא את גוף האיסור. ונראה שבעל היבי”א שם נוקט כן למעשה, ולא רק מצרף זאת לשאר צירופי התשובה שם. וגם אם הוא צירוף, הרי דחזי לצירופי הכא כדי להקל.

 

לפני דלפני

ועוד יש לצרף את הסוברים להתיר לפני דלפני עור, ונתינת מעות לקנות דבר עבירה מחשיבים זאת לפני דלפני, ראה באנציקלופדיה תלמודית (כרך לז ערך לפני עור לא תתן מכשול עמ’ שמד) שהיא מח’ אם יש בזה איסור, ושנתינת מעות לקנות איסור שנוי במח’ הנ”ל. גם ראה בזה בשו”ת יבי”א (ח”ז חו”מ א אות ז, ובחי”א או”ח סי’ ל אות ג)

 

שוב אחר זמן סיפר לי דודי ה”ה גב”י בוטבול שליט”א, שבשעה שהיה ראש מועצה אזורית קרני שומרון, שאל קמיה דהרב עובדיה כיצד לנהוג לגבי חילול שבת ביישוב. ונביא דבריו בלשונו, בזמן כהונתי כראש מועצת “קרני שומרון” בניתי “קאנטרי קלאב” שבמרכזו בריכה. אזי הונחה לפתחי השאלה האם לפתוח את הבריכה בשבת? הלכתי לרב עובדיה. שאלני: האם ביישוב שלי יש הרבה חילונים? השבתי כן. האם מתפקידך לתת שירותי בריכה לכלל הציבור יום יום? השבתי כן. אם תסגור את הבריכה זה יגרום למחלוקת גדולה? השבתי כן. אם זה יגרום למחלוקת גדולה פסק, פתח את הבריכה בשבת. “אבל… כאן אומר לך מה תפקידך. אתה חייב למנוע חילולי שבת. אם רק בשביל זה קבלת את התפקיד, דיינו”. הבריכה נפתחה בשבת ומנענו כל חילול שבת מיותר: הקיוסק נסגר בשבת, אסרנו השמעת מוסיקה, נאסרה מכירת כרטיסים, הכניסה אושרה למנויים או בקנייה מוקדמת, ומנענו חילול שבת גדול. זכיתי וקיימתי את הדין על פי הזמן והמקום. עכ”ל.