לכלוך מפי הטבעת האם אוסר באמירת דברים שבקדושה

מקורות ונימוקים:

בגמרא ביומא דף ל’ איתא, אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע, היכי דמי אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת? לא צריכא דיושב ונראית עומד  ואינה נראית. ומאי שנא מצואה על בשרו דאיתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע ורב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע? במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא, ע”כ.

מכאן ילפינן לאיסור צואה במקומה אפילו היא מכוסה, ואפי’ איננה נראית כשהוא עומד אלא כשהוא יושב, וכן פסק השולחן ערוך או”ח סימן ע”ו סעיף ה’.

היה נראה לכאו’ ללמוד מדברי הגמרא והשולחן ערוך הנזכרים, כי צואה במקומה אפי’ כל שהוא, אסור לקרוא קריאת שמע.

לכלוך שאין בו ממשות אינו נחשב צואה לעניין איסור קריאת שמע ותפילה

אולם עלינו להתבונן מהו הנקרא צואה, האם כל לכלוך שהוא היוצא מפי הטבעת, או שמא דווקא צואה שיש בה ממשות ומהווה מקור לריח רע. שהרי כתב המשנה ברורה בס”ק כ’ שאין שיעור לאיסור צואה ואפילו כל שהוא אסור. וכ”כ בס”ק י”ח על כן יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה.

ועיין בבית יוסף או”ח סימן ע”ו שהביא לדברי הרשב”א בחידושיו שכתב להקשות על דברי ר’ הונא שבצואה על בשרו התיר לקרוא קריאת שמע, בזה”ל: הקשה הראב”ד מכל מקום הא בעינן מחניך קדוש וליכא, ותירץ כיון דיבשה והלך ריחה דלא נפיש זוהמא בטלה על גב גופו, דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו כשאינה יבשה, ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש. וכדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק”ש ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזימנין דמיגליא כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינו מכוסה הא במכוסה מישרי שרי וכו’.

מבואר בדברי הרשב”א שכל צואה יבשה שהלך ריחה ולא נפיש זוהמה איננה נחשבת ‘צואה’ שאסור לקרות קריאת שמע כנגדה. כן כתב המגן אברהם להלכה בס”ק ג’ בזה”ל: ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה, שרי לקרות כנגדה.

בפרט שהרי כתב רש”י ביומא דף ל’. לבאר שיסוד איסור צואה במקומה שלא מועיל לה כיסוי הוא משום שבמקומה נפיש זוהמא ואיסורא משום זוהמת הריח. לפיכך אין ספק כי לכלוך דק שבורח מפי הטבעת באדם שאינו שולט בסוגריו, הואיל ולכלוך זה אין בו ממשות צואה ואיננו מהווה מקור לריח הנודף ממנו למרחוק כמו בצואה, איננו נחשב לצואה ואין איסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. [ואף שהראשונים כתבו לחלק בין אותו אדם לאדם אחר, אין זה אלא משום שעסקו באדם שידיו מלוכלכות, לפיכך כתבו שהאדם עצמו שידיו מלוכלות בלכלוך זה צריך ליטול ידיו מדין נקיות הידיים, וכפי שביאר המשנה ברורה בס”ק י’].

כן יש להוכיח גם מדברי המגן אברהם בשם הרדב”ז שדן לגבי חולה טחורים שזב ממנו ליחה סרוחה יחד עם הדם, הביאו המשנה ברורה ס”ק ט”ז שכתב בזה”ל: מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע, אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא, ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אז הוי מפי הטבעת וא”צ תקנה, ע”כ.

מבואר כי אם אין לאדם זה ריח רע מן הדם והליחה הסרוחה המעורבת בדם, ואיננו מן המעיים כי אינו יוצא דרך דחיה לסירוגין אלא שותת ויורד תדיר מעצמו, אין צריך תקנה. אם כן גם בנידון השאלה שלפנינו ניתן להסיק שאף שיוצא מעט לכלוך מפי הטבעת, אם אין ריח רע נודף הימנו, אין לכלוך זה מוגדר כצואה, ואיננו נאסר בדברים שבקדושה.

חשוב להוסיף שאין צורך להריח את הלכלוך עצמו, כי פשוט שיהיה ריחו רע, אלא עלינו לבדוק אם הריח נודף למרחוק מלכלוך זה, כמו בצואה. וכפי שניתן לדייק בדברי המשנה ברורה שחילק בין אם יש לאדם או למקומו ריח רע, ולא כתב אם יש לליחה ריח רע.

ומצאתי שעל נידון כזה ממש עמד בשו”ת שרגא המאיר חלק א’ סימן כ”ט, וכתב להתיר. זה לשונו שם: בעניין איש שנטף ממנו ל”ע איזה פעמים ביום טיפים מראה צואה ואין בו ממשות רק לכלוך על המכנסיים האיך להתנהג כל היום עם תורה ותפלה וברכות. והנה זהו דוקא אם יש ממשות אבל אם אין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שרי דאפי’ אם הוא על ידו שיטת תר”י ששרי, רק הרשב”א אוסר עי’ במג”א סק”ג שם ובלב”ש שם ועי במחצה”ש שם שרק בלח אבל ביבש לכ”ע שרי וא”כ בנ”ד שהוא רק על בגדו ואינו על בשרו כלל. וע”ע שם במג”א סק”ח בשם שו”ת הרדב”ז ח”א סי’ שט”ו אם הוא שותת ויורד מעצמו אזי הוי מפי הטבעת ואין צריך תקנה כפי גירסת הח”ס ויד אפרים א”כ בנ”ד בודאי מותר לכל דבר שבקדושה תורה ותפלה וברכות.