מקורות ונימוקים:
בגמרא בבא קמא (דף פ:) נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל. וכן פסק מרן השולחן ערוך (חו”מ סימן רסו) חתול רע שמזיק לקטנים, אסור לבעלים לקיימו ולגדלו, ולאחרים מותר להורגם.
והן אמנם דהרמב”ם (פט”ו מגזילה הי”ז) כתב, חתול רע “שהורג” קטנים אסור לקיימו וכו’. וכ”ה לשון הטור (חו”מ סי’ רס”ו), ואעפ”י שקצת תמוה דהא בגמ’ משמע דאפילו בנזק בעלמא דקטעה לידא דינוקא וכגי’ רש”י ותוס’ (שם), וכאשר העיר בגליון הרב המגיד בהל’ גזילה שם, ומה”ט המחבר בשו”ע שינה לשון הרמב”ם וכ’ חתול רע שמזיק לקטנים, וא”כ להרמב”ם דוקא בהורג. מ”מ אפשר דגם להרמב”ם כל שהוא עלול להרוג בכלל זה, וכן ביאר בכוונתו בשו”ת שבט הלוי ח”ו (סי’ רמא). ובנידון דידן שיש סכנה של הידבקות ממחלות לפי שאינן מחסונות ומשוטטות ברחובות ובפחי אשפה, הוא בכלל ספק סכנה וגם להרמב”ם, נראה דשרי.
ומה גם שבספר ים של שלמה למהרש”ל (בב”ק סימן לז) כתב שמדברי התוס’ נראה, שמי שיש לו כלב בביתו, שמזיקו, ומפסיד המאכל בביתו, אפילו אינו נושך, שיכול ליתן לו סם המות, ואינו עובר על צער בעל חיים. דהא התוס’ לא אסרו לבהמה טמאה אלא משום בל תשחית, והכא ליכא, יעו”ש. ועי’ בב”ח (יו”ד סי’ קטז) מה שהעיר על דבריו.
אלא שמסיק הב”ח דבאמת שרי לתת סם המות לכלב מזיק, אך לא מטעמיה דהיש”ש, אלא דכי היכי דליכא משום בל תשחית כל שאינו עושה כך אלא לצרכו, הכא נמי לית ביה משום איסור צער בעלי חיים, כיון שאינו עושה כך אלא לצרכו שלא יזיקנו להפסיד המאכלים. ולפי כל הנ”ל לכאורה בעניננו שרי ליתן סם המות לפני הכלב.
אמנם יעוין בתוס’ אנשי שם (תרומות פ”ח מ”ה) שכתב דאסור משום צער בעלי חיים, דאינה מתה מיד מכח הארס אלא מתחלחל ויורד ולכן גם בבהמה טמאה אסור, יעו”ש. הרי לפנינו שלפי תוס’ אנשי שם אסור להרעיל את הכלב אם יתחלחל וירד בגופו ולא ימות מיד אלא יסבול סבל רב, ולכן יש להמיתו באופן שלא יסבול. אכן פשוט שאם אין אפשרות אחרת, מותר להורגו באופן זה, כי הרי צער בעלי חיים נדחה מפני צורכי האדם וכמ”ש הט”ז (יו”ד סי’ קט”ז בשם האחרונים).
וכשהורגן שלא בידיו אלא על ידי גרמא אין בזה מידת אכזריות וכפי שהאריך בזה בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ מז).
