א). כתב הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת מצווה שנג) וז”ל: הזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה, “איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה” וכו’, ולשון ספרא לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב, ת”ל “ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב”, אין לי אלא בנדה, בל תקרב ובל תגלה, מניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו, ת”ל לא תקרבו וכו’. ע”כ. והיינו דדעת הרמב”ם דכל קירבה לאשה נדה ולכל העריות הוי באיסור תורה. וכן מבואר ברמב”ם (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) דהמחבק או המנשק את הערווה לוקה מה”ת. ונדה היא בכלל איסור ערווה לדעת הרמב”ם. ואמנם הרמב”ן (שם) האריך לחלוק עליו בזה, וס”ל דקירבה לגילוי ערווה בלא ביאה, איסורו מדרבנן אפילו התכוון להנאה, ויצא להוכיח כן מכמה דוכתי, ולשיטתו, לא תקרב דכתיב בקרא, אסמכתא בעלמא היא. ע”ש. ומיהו כוותיה דהרמב”ם תפסו רבים מהפוסקים, ומהם הסמ”ג (לאוין קכו), הרא”ה בספר החינוך (מצווה קפח), הכתר תורה (לאוין שכט), וכן דייק הש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’) מדברי הר”ן המובא ברמ”א שם, דאמרינן יהרג ואל יעבור גם בקירבה של חיבוק ונישוק. גם במגילת אסתר בפירושו לסה”מ (שם), האריך לדחות פי’ הרמב”ן והחזיק כדעת הרמב”ם דהוי איסור דאורייתא. וכן פסק להלכה השו”ע (אהע”ז סי’ כ סעיף א’).
ב). וכל זה כששנוגע לשם חיבה ותאווה, וכדמוכח מלשון הר”מ משמע, דכל האיסור מה”ת אינו אלא דווקא באופן שעושה כן לשם חיבה ותאווה שאלו הם הדברים המביאים לידי גילוי ערווה וזנות, אבל כשעושה כן שלא לשום חיבה אינו אסור מה”ת, וכן מבואר להדיא בדבריו (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) וז”ל: כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק “דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר”, הרי זה לוקה מן התורה וכו’. וכן דייקו בדבריו גדולי האחרונים, וכמבואר בש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’, וביו”ד סי’ קצ”ה ס”ק כ’). ומצאתי להרמב”ם בפי’ המשניות (פ”ז דסנהדרין) דמוכח להדיא כן, שכתב בזה”ל: מי שבא דרך אברים בערווה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק, או משמש באחד מאבריו “לכוונת הנאה”. הרי שדברי הרמב”ם כקילורין לעין, דכל שאינו בדרך תאווה ליכא איסור תורה. והכי מוכח נמי ממ”ש הרב המגיד (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) דדוקא חיבוק ונישוק וכיוצא באלו הפעולות המעמיקים בזימה. ע”כ.
ומדברי מרן הבית יוסף (יו”ד סי’ קצה) נראה שהבין רמב”ם שאפילו שלא לשם תאווה יש איסור בנגיעה באשתו, דכתב בשם בתרומת הדשן (סי’ רנב), שאסור לאשה נדה שבעלה רופא למשש לה הדופק. ושכ”כ בתשובת הרמב”ן (מיוחסות סימן קכז) שאסור לבעל למשש דופק של אשתו נדה, וכתב, דנראה מדבריו דאפילו אין רופאים אחרים, אסור. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים אחרים, משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש, ומיהו איכא למימר דלשיטתו קאזיל, דס”ל דנגיעת נדה אינה אלא מדרבנן, אבל להרמב”ם דנגיעת ערווה אסורה מן התורה, אף על פי שיש בו פיקוח נפש, אפשר דאסור משום דהוי אביזריהו דגילוי עריות, וצ”ע. עכ”ד.
הרי דהבין הב”י בדעת הרמב”ם דגם נגיעה שלא לשם תאווה הוי בכלל ג”ע, דהא מישוש הדופק לית ביה הנאה ואין עושה כן בדרך תאווה וחיבה, ואפ”ה כתב דאליבא דהר”מ הוי אביזרייהו דג”ע, וגם אם האשה במצב פיקו”נ ואין רופאים אחרים, אין לבעלה לגעת בה, כיון דהוא בכלל יהרג ואל יעבור. ולכאורה דברי הב”י תמוהים ונסתרים מהמפורש בר”מ הנז’, דרק דרך תאווה וחיבה הוי איסור תורה. וכבר עמד ע”ד הב”י הללו הש”ך (ביו”ד סי’ קצה ס”ק כ), ומכח זה יצא לחלוק עליו, דליכא איסור תורה בנגיעה שלא לשם הנאה. אולם מאידך הבית שמואל (אהע”ז סי’ כ’ ס”ק א’), חלק על הש”ך והחזיק כפשטות לשון הב”י, דלהר”מ אף בנגיעה שלא לשום חיבה לוקה עליה מדאורייתא, וסיים, והיינו מ”ש הב”י (ס”ס קצה), ובחינם השיג עליו הש”ך. (ועי’ בנחפה בכסף ח”ב סימן יט, שכתב דכוונת הב”ש לדייק זאת מריש תשובת הרמב”ן).
וראיתי להסד”ט (סי’ קצה ס”ק כד) שכתב ליישב בפשיטות כוונת דברי הש”ך, דהן אמת דליבו גס בה באשתו נדה טפי, ולפיכך החמירו חז”ל בדברים שיש בהם משום הרגל עבירה כגון להושיט דבר מידו לידה, ובשאר עריות התירו וכמבואר ברשב”א הובא בב”י (אהע”ז סוף סי’ כא), אמנם כ”ז בדברים של חיבה האסורים מדרבנן דלמא יבוא להרהר אחריה, אבל בנגיעה אם איכא איסור דאורייתא אפילו שלא דרך תאווה וכפי שכתב הב”י בדעת הר”מ, אין לחלק בין אשת איש לאשתו נדה. וכן כתב הכרתי ופלתי (סי’ קצה) לדחות דברי הרב תוה”ש. וכ”כ מהר”ש הכהן מוילנא בהגהו’ לספר מחצית השקל (סי’ קצה על הש”ך ס”ק כ’). הרי דעכ”פ באשתו נדה חמיר טפי מפני שליבו גס בה.
