מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך אורח חיים סימן שכ”ח, ציפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות פרשו מעור האצבע, סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד, מותר; בכלי, פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל אסור; בכלי חייב חטאת. ופירש”י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור”ת פ’ דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפרושים.
מבואר בשו”ע שאיסור הסרת ציפורן בשבת בכלי אסורה בכל מקרה, וכל ההיתר להסירה הוא דווקא בשינוי ביד ובמקום שפירשה רובה. וכתבו הפוסקים שמי שדרכו ורגילותו לגזוז ציפורן במצב כזה בשיניו, אין הדבר נחשב לשינוי עבורו, ולפיכך הסרת הציפורן בשיניו, היא איסור תורה, כן מבואר בביאור הלכה סימן ש”מ.
עוד מבואר בדברי השולחן ערוך שההיתר להסיר את הציפורן היא רק כאשר פרשה רוב הציפורן, ויש להסתפק אם הכוונה רוב הציפורן המיועדת לתלישה, או רוב הציפורן ממש מקצה לקצה. ועיין במה שהסתפק הפרי מגדים גבי רצועות העור מה נחשב רוב, וביאר שאפשר שכל דרך בני אדם לקלוף שם סגי אם נקלף הרב ממנו, א”כ ה”ה כאן סגי ברוב ציפורן מסתברא שרוב הוא יחסית לחלק הציפורן אותה מתכוון לתלוש.
טעם ההיתר לתלוש ציפורן שרובה פירשה, בשינוי ולא בכלי ובמקום צער, הוא משום ששבות במקום צער לא גזרו רבנן, בצירוף טעם נוסף שכל העומד ליתלש כתלוש דמי.
אולם יש להסתפק מה מוגדר צער שלא גזרו רבנן איסור בצער כזה, האם כל אי נוחות, או דווקא צער ממש.
בעניין זה כתבו הפוסקים להגדיר, שאם הציפורן נתלשה באופן שביום חול היה מסירה מיד ולא ממתין ולא מסיח דעתו ממנה, זו הגדרה של דבר שמצערו באופן שלא גזרו רבנן שבות במקום צער שכזה. אבל מי שכשאר יש לו ציפורן שפירשה כך, שם ליבו לכך מידי פעם אך לא טורח להסירה באופן מיידי, לא נחשב בגדר מצטער שלא גזרו רבנן שבות במקום צער שכזה.
לפיכך לעניין הלכה, מן הראוי להשתדל למצוא פתרונות, ולא להשתמש ביתר הסרת הציפורן בשבת, אלא”כ הדבר מצערו מאוד, ורוב הציפורן פירשה, וגם אז אינו רשאי להסירה אלא ביד ולא בכלי ובשינוי מכפי שנוהג לעשות בימי החול במצב שכזה.
