מקורות ונימוקים:
בגמ’ בביצה דף כ”ג איתא, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי ביום טוב אסור, מ”ט משום דקא מוליד ריחא, ע”כ. ופירש רש”י שאסור לכפות כוס מבושם על שיראים של מלבוש להכניס בהם ריח הבושם שבכוס, הואיל ומוליד ריח בבגדים אסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה.
אולם הרי”ף הרמב”ם והרא”ש השמיטו הלכה זו, ובספר ראשון לציון לגאון מהר”ח בן עטר בחידושיו לביצה דף כ”ב: לאחר שהביא את דברי הרב המגיד שלמד בדברי הרמב”ם שיש גם איסור מוליד ריחא, כתב כי אין דבריו נראים בזה, שהרי מה שאסר הרמב”ם לגמר הבית והכלים סמכו לאיסור העישון בקטרת להריח, וכתב להדיא שטעם האיסור הוא משום מכבה, אבל משום מוליד ריחא לא אסר כל עיקר. וגם הרי”ף בהלכותיו השמיט מימרא דסחופי כסא אשיראי, ומאי דאתמר עלה, ומוכח דס”ל דלאו הלכתא נינהו, והרא”ש נמי שהשמיט הך מימרא דרבה ורב יוסף דסחופי כסא אשיראי אסור, משמע דקאי בשיטת הרי”ף והרמב”ם להתיר, וכן דעת הטור סי’ תקי”א. אבל בה”ג הביא המימרא דרבה ורב יוסף לאסור סחופי כסא אשיראי. וכן דעת הרשב”א בס’ עבודת הקדש. ומ”מ לעניין הלכה נראה שיש להתיר אולודי ריחא כדעת גדולי המורים הרי”ף הרמב”ם והרא”ש, ומה גם שאיסור מדרבנן הוא, וכל כי האי אזלינן לקולא ע”כ.
כן העלה להלכה גם מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ו’ אורח חיים סימן ל”ו אות ב’, וכתב בזה”ל: והן אמת שהמאירי (ביצה כג) הביא להלכה האי מימרא דסחופי כסא אשיראי אסור. וכ”כ רבינו ישעיה הא’ בפסקיו לביצה שם. וכן באור זרוע ח”ב (סי’ ש”נ). ובס’ העיטור (הל’ יום טוב מחלוקת כא). ובס’ הרוקח (ס”ס ר”כ). ע”ש. וכן דעת הרמב”ן במלחמות (ספ”ב דביצה), והר”ן שם. וכ”כ ר’ ירוחם וריא”ז והגהות אשרי, וכן דעת בה”ג והרשב”א. מ”מ מכיון שהרי”ף והרמב”ם והרא”ש לא ס”ל הכי להלכה, נראה דמעיקר דינא נקטינן כשלשת עמודי ההוראה.
אלא שמאחר ומרן הב”י בסוף סימן תקי”א הביא למימרא שבגמרא דסחופי כסא אשיראי אסור. לפיכך כתב בס’ ראשון לציון (שם דף עח’ ע”א), שהעולם הורו כדעת מרן שנמשך אחר דברי הרב המגיד בדעת הרמב”ם, וכבר כתבתי שאין נראה כן מדברי הרמב”ם, ומ”מ אין אנו יכולים להורות היתר בזה, דהו”ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, ומה גם שנהגו איסור ע”פ הוראת חכם שסמך על כמה מן הראשונים שאסרו, ומהשתא אף אנן מורין לאיסור, אלא דכל דאיכא צד ספק בדבר מקילינן בכל גוונא. ע”כ.
אולם בס’ נווה שלום הנ”ל כתב דבהיות ומרן בשלחן ערוך כתב כלשון הרמב”ם, והשמיט מימרא דסחופי כסא אשיראי אסור, בודאי סבר שמשום שהשמיטוה הרי”ף והרמב”ם והרא”ש שלשה עמודי הוראה, מרן אזיל כוותייהו בכל מילי ולכן השמיט, ע”ש. וכבר כתב כיו”ב מרן החיד”א בספרו מחזיק ברכה יו”ד סי’ מ”ז סק”ד, דזימנין דמרן הב”י רוח על פניו יהלוך בחיבור הש”ע והדר ביה ממ”ש בב”י בראותו כמה גדולים דס”ל להיפך.
ומ”ש בס’ ראשון לציון דהו”ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, היה מקום לומר דלא אסקי אדעתייהו מדעת הרי”ף והרמב”ם והרא”ש, והו”ל כמנהג בטעות, ועיין במה שכתב בשו”ת יביע אומר ח”ג חיו”ד סי’ יא. ומ”מ נראה שיש לחוש לדברי רוב הראשונים שאוסרים. וכן דעת האחרונים. וכ”כ הערך השלחן (סי’ תקיא סק”ג).
גם מדברי מרן היביע אומר זצ”ל ניתן להוכיח שלמעשה הורה להחמיר בדבר, שהרי שם באות ח’ כתב מרן היביע אומר לגבי נתינת בשם בבשרו או אף בשערו העיקר להקל בדרבנן כדברי האחרונים הנ”ל. דהא אעיקרא דמילתא דעת הרי”ף והרמב”ם והרא”ש דההיא מימרא דסחופי כסא אשיראי אסור, אינה הלכה, וכמ”ש בראש דברינו, ואף דאנן בדידן אזלינן לחומרא כדעת הרבה ראשונים שהביאוה להלכה, אין זו אלא חומרא, דהא בכל דוכתא אזלינן בתר הוראת שלשה עמודי הוראה הנ”ל, ולהכי הבו דלא להוסיף עלה להחמיר גם בידיו ופניו, או בשערו, ולכן העיקר להקל כדעת רוב האחרונים, ע”כ. אלמא נקט למעשה לחומרא כדעת הרבה מן הראשונים שהחמירו בדבר.
אתה הראת לדעת שעיקרא דדינא במוליד ריח נתון במחלוקת ראשונים, ואף שהרבה ראשונים נקטו לאיסור, דעת הרי”ף והרא”ש להיתר ובדעת הרמב”ם יש פלוגתא, דהמגיד משנה למד שהרמב”ם אוסר אבל הגר”ח בן עטר ועוד למדו שאף הרמב”ם מתיר. ובב”י הביא את דברי הגמ’ לאסור מוליד ריח אבל בשו”ע לא הזכיר אלא את לשון הרמב”ם. ולעניין הלכה רבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון נקט שהיות והב”י הביא את דברי הגמ’, הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ואין אתה רשאי להתיר. אבל בכל צד של ספק בכל גוונא יש להתיר. לעומת זה דעת מרן היביע אומר שכיון שדעת שלשה עמודי הוראה להתיר הוי כמנהג בטעות וכיון שבשו”ע לא הזכיר דין זה בהכרח שחזר בו ממה שכתב בב”י וא”כ מעיקר הדין מוליד ריח מותר אלא שסיים מרן וכתב שמ”מ נראה שיש לחוש לדברי רב הראשונים שאוסרים.
בנדון השאלה שאינו נותן ישירות על הבגד אלא נותן בושם על גופו וכשלובש את הבגד זה עובר לבגד הרי זה מוגדר פסיק רישיה בדבר שאינו מתכוין ובכה”ג של איסור קל כזה אין להחמיר כלל ואין לך בו אלא חידושו.
כן כתב בילקוט יוסף שבת סימן שכ”א עמוד שצ”ז שפלפלין שיש בהם ריח טוב מותר לכתוש אותם בבגד ואין לאסור משום מוליד ריח, שכל שאינו מתכוון אף שהוא פסיק רישיה יש להתיר. ובביאורים שם ביאר דלא דמי למה שאסור למי שידיו צבועות לגעת במפה דשאני איסור צובע שהוא מלאכה גמורה ואילו כאן הוא דרבנן ובפרט לפי שכתב מרן בלוית חן עמוד צ”ב וכן ביביע אומר הנ”ל שעיקר דין זה אינו מוסכם, ודאי שיש להקל עכ”פ בפסיק רישיה שאינו מתכוון אף שניחא ליה. וכן כתב בילקוט יוסף בסימן שכח’ עמוד פ’ לגבי נתינת בגד אחר שנתן בושם וביאר שם שאין בכך כל חשש דהוא פסיק רישיה בדרבנן ואין לחוש באיסור קל זה של מוליד ריח.
