שאלה:
שלום כבוד הרב
רציתי לשאול מה המשמעות של הכתובה לדיני האישות בין בני הזוג?
אם הכתובה של האשה נאבדה, האם זה אומר שהזוג כבר לא נשוי?
מה אם מישהו בוגד באשתו כשאין לה כתובה, האם זה נחשב לבגידה?
או גרוע מכך, מה אם אישה בהריון מגבר אחר, בעוד הכתובה שלה נאבדה, האם הילד שלה נחשב להיות ממזר או לא.
תודה רבה.
תשובה:
שלום וברכה
שאלותיך חשובות
שטר הכתובה שכותב החתן לכלתו, הינו שטר התחייבות בו מתחייב החתן לדאוג לכלתו למזון ביגוד מדור וכדו’ בזמן שהאשה נשואה לו, בנוסף בשטר זה מתחייב החתן לשלם לכלתו סכום כסף הנקוב בכתובה במידה וחלילה ימות או ירצה לגרש את אשתו.
לכתובה אין משמעות כלפי דיני האישות שבין האיש והאשה, כל דיני האישות שבין בני הזוג שנוצרו בעת החופה והקידושין, קיימים בין אם בני הזוג ערכו כתובה בין אם בני הזוג לא ערכו כתובה כלל.
בכלל דיני האישות הנוצרים בעת הנישואין בין בני הזוג, הוא האיסור החמור לאשה לחיות עם גבר אחר חוץ מבעלה, ובמידה וחלילה התעברה מגבר אחר הולד ממזר. כמו כן אדם שנושא אשה כיום משתעבד בזה לאשתו שלא ישא אשה אחרת מבלעדיה.
הכתובה משמעותה רק לעניינים הנקובים בה כפי שפירטנו לעיל שהם ההתחייבויות הכספיות ברובם. אולם על מנת לחזק את הצורך בכתובה שלא ישתמט החתן מחובתו לכתוב כתובה לכלתו, אמרו חז”ל שאסור לבני הזוג לחיות בלא כתובה.
חשוב לדעת כי במידה ונעשתה כתובה בעת החופה, החתן מחוייב בכל חיובי הכתובה גם אם שטר הכתובה הושמד או אבד, אלא שעליו למהר לערוך שטר כתובה בשנית על מנת שלא להשהות את אשתו ללא שטר כתובה בידה.
מקורות ונימוקים:
מקור ויסוד חיוב הכתובה
בגמרא בכתובות דף י’. איתא, איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. ובגמ’ ביבמות פ”ט. איתא מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
עוד איתא בגמרא בכתובות פ”ב: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה [פי’ והיו מיחדין מעות לכתובתה] והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים [פי’ דלא היו רוצות להנשא מחשש שיצניעו היתומים המעות], התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה. ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים. ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה, ע”כ. הרי מבואר דתקנו חכמים כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ותקנו עוד שלא ייחד לה מעות או מטלטלין לכתובתה אלא יהיה כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך. כך גם נפסק להלכה בטור ובשולחן ערוך אבן העזר סימן ס”ו סעיף א’.
אם אבדה הכתובה צריך לכתוב כתובה אחרת
בגמרא בכתובות נ”ד: מתני’ ר’ יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה שטר של מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך חמישים זוז, ר’ מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. ובגמ’ שם אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא אירכס כתובתה אתו לקמיה דר’ יוסף וכו’, ומסיק שם דהלכה כר’ מאיר בגזרותיו.
מבואר בדברי המשנה והגמרא, שאם האשה מחלה על כתובתה או שאבדה הכתובה, חייב הבעל לכתוב לאשתו כתובה אחרת, ובלא זה הוי בעילתו בעילת זנות. כך גם פסק השולחן ערוך להלכה אבן העזר סימן ס”ו סעיף ג’.
אלא שישנו חילוק בין כתובה שאבדה לבין כתובה שמחלה עליה האשה, כפי שביארו הח”מ והב”ש שבאבדה הכתובה כותב לה הבעל כתובה חדשה בשיעור הכתובה שהייתה לה, משום שהחיובים שהתחייב לה הבעל נותרו בעינם גם כאשר הכתובה אבדה. אולם כאשר מחלה האשה על כתובתה נמחל חובו של הבעל בשיעור תוספת הכתובה ושוב אינו חייב לכתוב לה מעתה אלא עיקר כתובה.
כיום רשמי הנישואין נותנים לבני הזוג העתק כתובה על מנת שיחתום החתן על העתק כתובה ויפקידוהו בידי רושם הנישואין. העתק כתובה זה גורם לרווח גדול, שגם כאשר אבדה הכתובה ניתן לסמוך על העתק הכתובה הקיים ומחייב את הבעל בכל חיובי הכתובה.
דיני האישות אינם קשורים למציאות הכתובה
כאמור לעיל יסוד חיוב הכתובה ומהות הכתובה היא, חיובי הבעל לאשתו לזון לפרנס ולשלם סכום כסף בעת הגירושין או חלילה המוות, יסוד תקנת הכתובה היא על מנת שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. כל זה איננו קשור כלל וכלל לדיני האישות, הנובעים ונוצרים מעצם הקידושין והנישואים שבין בני הזוג.
לפיכך גם במקרה בו אבדה הכתובה או הושמדה, אסורה האשה לחיות עם כל גבר אחר, ואם חלילה התעברה מגבר אחר הולד ממזר, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ד’.
כמו כן כל בעל שנושא אשה משתעבד לאשתו שלא לישא אשה אחרת על אשתו, כפי המבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן א’ סעיף ט’, שבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת איננו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו, והיינו בין לספרדים בין לאשכנזים, בלא קשר לדין חרם דרבינו גרשום, אלא משום שכיון שכך נהגו הוי כאילו התנו כן בעת החופה והקידושין.
