רכב אוטונומי עם נהיגה אוטומטית – מי נושא באחריות במקרה תאונה

מקורות ונימוקים:

סקירה ורקע עובדתי קצר – על נהיגה אוטומטית ברכב אוטונומי

על מנת לנסות לנתח ולהגיע למסקנה מי הוא האחראי במקרה נזק, נציג תחילה את הנתונים הנוגעים לנהיגה אוטומטית ברכב אוטונומי נכון למועד כתיבת השורות, 2023, [מתוך ויקיפדיה].

ארגון הרכב הבינלאומי, SAE International הגדיר שש רמות שונות של נהיגה אוטונומית של כלי הרכב, הגדרות אלו מקובלות בתעשייה.

רמה 0: ללא אוטומציה בנהיגה. ברמה זו הנהג מחויב בכל פעולות הנהיגה. רמה זו הייתה האפשרות היחידה ברוב הגדול של מכוניות המאה ה-20.

רמה 1: סיוע לנהג. ברמה זו קיימת ברכב מערכת סיוע נקודתי לנהג, כמו התראה בעת סטייה מהנתיב. כלי רכב ברמה זו יצאו לשוק החל מסביבות שנת 2010.

רמה 2: אוטומציה חלקית. מכונית שבה פעילות שתי מערכות בטיחות ואוטונומיה או יותר, אשר למשל, מסוגלות לטפל בו זמנית הן בהיגוי הרכב והן בבלימה. ברמה זו עדיין חייב הנהג לבחון את תנאי הכביש ולהגיב בהתאם. כלי רכב ברמה זו יצאו לשוק החל מסביבות שנת 2016.

רמה 3: אוטומציה מותנית. ברמה זו המערכות של המכונית יהיו בשלות מספיק כדי “לתפוס פיקוד” על הנהיגה בתנאים מסוימים, בהם הנהג לא יידרש אפילו לפקח על תנאי הדרך, אך יידרש להיות זמין לנהיגה במקרי חירום, בהתראה של מספר שניות.

רמה 4: אוטומציה ברמה גבוהה. רמה זו דומה למדי לרמה 3, ותוכל לבצע נהיגה אוטונומית מלאה בתנאים מסוימים, למשל, במסלולים מוגדרים מראש. לעומת רמה 3, ברמה 4 אין צורך בנהג זמין למצבי חירום.

רמה 5: אוטומציה מלאה. ברמה זו הרכב מסוגל להחליף את הנהג בכל תנאי דרך, וכלל אינו זקוק לנהג.

עד כאן הסקירה, מכאן נבוא להתבונן מהי מידת אחריותו של הנהג ברכב אוטומטי על נזקים שנגרמו בגין נהיגת הרכב העצמאית, בהתייחס לרמות האוטומציה השונות.

הנוהג ברכב וגרם לתאונה – ‘אדם המזיק’ או ‘ממונו המזיק’

תחילה וראש לנידון הרכב האוטונומי, נקדים להתבונן בנידון אדם הנוהג ברכב רגיל המונהג על ידי האדם הנוהג בו, ובמהלך הנסיעה ביצע תאונה וגרם לנזק, מאיזה דין יש לחייב את הנהג, האם מדין ‘אדם המזיק’ או מדין ‘ממונו המזיק’.

שהרי בכל תאונה הרכב הוא זה שפוגע ומזיק ולא הנהג בגופו, ובפרט שעל פי הרוב ברגע התאונה בפועל לא לוחץ הנהג על דוושת האצה כלל, אלא הרכב ממשיך מכוח התנופה שלו ופוגע, ופעמים רבות ברגע התאונה הנהג אף מנסה לבלום באיחור. הואיל וכך עלינו לדון האם שייך לחייב את הנהג מדין אדם המזיק או שמא אין זה ‘אדם המזיק’ אלא ‘ממונו המזיק’.

אכן לעניין זה, הדבר מוסכם כי האדם חייב בכל נזק שהזיק הרכב בו הוא נוהג כדין ‘אדם המזיק’, כפי שלמדים אנו מדברי הרא”ש בכלל ק”א סימן ה’ שאדם המנהיג סוס, והסוס פגע והזיק בגופו של הסוס או אפילו בשליבת האוכף של הסוס, חשוב האדם הרוכב בו כאילו הזיק בגופו וחייב מדין אדם המזיק.

זה לשון הרא”ש שם, שו”ת הרא”ש כלל קא סימן ה’:

שאלה: ילמדנו רבינו חתן שיוצא מחופתו ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר וכך עשו שיצאו עמו, ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג’ מאות זהובים, שהיה הפרד מכותי וכך העידו העדים. וטוען המזיק שמאחר שברשות הרבים היה שכל העולם רשאין ללכת בו אינו חייב לשלם שהיה לו לשמור עצמו. למאי מדמינן ליה מאחר שהוא הכהו בסוס כמו חציו הוא, או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשליבת האוכף, או נאמר מאחר שכחו מעורב בו שרגלו של אדם הולך בשליבת האוכף, כאלו עשאו הוא בעצמו, ואף על פי שהיה אנוס, תחילתו בפשיעה היה.

תשובה: מה שטוען המזיק שהוא פטור לפי שהיה ברשות הרבים והיה לו רשות לרוץ והיה לו לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא. שאין לו לרוץ ברשות הרבים אפילו אדם ברגליו אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה. כדאיתא בב”ק (לב א) תניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה, ופסק ר”י הלכה כאיסי בן יהודה. כ”ש הרוכב על סוס שאין לו רשות [לרוץ] במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל לעמוד כשירצה ופושע הוא.

ומזיק בגופו הוא כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה כמזיק בגופו דמי כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה. וחייב המזיק לשלם מה שישומו ב”ד, שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו, עכ”ל.

ועיין עוד בזה בפסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס”ד כ”א, שם האריכו עוד לבאר עניין זה, והעלו כך להלכה שהנוהג ברכב ומזיק בתאונת דרכים חייב מדין אדם המזיק.

אמנם החזו”א ב”ק סי’ ד’ אות ח’ [ד”ה שו”ע סימן שע”ח] הקשה על דברי הרא”ש שדבריו אינם מובנים, דהלא הסוס מזיק מכוחו ולא מחמת האדם הרוכב עליו, ועוד שהרי משמע ברא”ש שאם היה האדם מריץ את הסוס ולא רוכב עליה הוי כרגל, א”כ מה גרע שרכב עליו האדם, לכאורה האדם נעשה לשליף שעל הבהמה ולמה יחשב כאדם המזיק.

משמע מדברי החזון איש  דאינו מסכים עם מה שכתב הרא”ש שסוס שהזיק כאשר אדם רכב עליו, הוי אדם המזיק, אלא לדברי החזון איש הוי הסוס מזיק והאדם מתבטל לסוס והוי כמו שליף שעליו.

אולם נראה לענ”ד פשוט דעד כאן לא פליג החזון איש אלא באדם הרוכב על סוס או בהמה, שבכה”ג יש לדון מי מתבטל למי, האם האדם מתבטל לסוס, או הסוס מתבטל לאדם המנהיגו. אכן בנוגע לרכב שאינו אוטונומי ואין לו יכולת הנהגה מעצמו, אף החזון איש יסכים עם הרא”ש שכאשר האדם נוהג במכונית שכל הפעלתה מונעת מכוחו של האדם והזיקה, חשיב כאדם המזיק בגופו, ולא גרע מאדם המושך בקרון והזיק, שדינו כאדם המזיק.

רכב אוטונומי הנוסע באופן אוטומטי והזיק – לא ניתן לחייב את בעליו כדין ‘אדם המזיק’

לאור האמור, כיון שטעם הדבר שהרוכב על הסוס והזיק חייב מדין אדם המזיק, הוא בגלל שהוא מנהיגו, לפיכך בכל מקום בו הרוכב איננו מנהיגו, ואיננו אחראי עליו, לא ניתן לחייב את האדם הנוהג בו מדין אדם המזיק.

אשר על כן, הדבר פשוט, שרכב הנוסע באופן עצמאי בנהיגה אוטומטית מלאה והזיק, לא ניתן לחייב את האדם בתשלומים מדין אדם המזיק, שהרי אין האדם מנהיגו כלל, אדרבא האדם היושב בתוכו מונהג, ואיננו מתערב באופן נהיגתו של הרכב.

האם ניתן לחייב את בעל הרכב האוטונומי – כדין בעל שור שהזיק

מעתה עלינו לדון, האם למרות שלא ניתן לחייב את בעל הרכב כדין אדם המזיק, האם ניתן לחייבו באחריות על הנזקים הואיל והוי ממונו המזיק, כפי שמחייבים את בעליו של שור שהזיק. דלכאורה דומה הוא הרכב לשור, שהרי יש לו מנגנון נסיעה אוטומטי, מבוסס בינה מלאכותית המנתח בזמן אמת את נתוני השטח ומחליט כיצד לנווט את עצמו, ולעניין זה דומה הוא לכאורה לשור שהולך ומזיק באופן עצמאי, ולמרות זאת מחייבים את בעליו על נזקיו.

ונראה שלא ניתן לחייב את בעל הרכב בתשלומים מדין שור שהזיק, שהרי ג’ אבות נזיקים יש בשור, הקרן השן והרגל, כפי שמבואר בדברי הגמרא בב”ק ב’: ת”ר ג’ אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל.

ומבואר בגמ’ שם ב”ק ב’: כי “שן” לא הוי אלא כאשר יש הנאה להזיקו, ולכן שור הנושך איננו מזיק של “שן” אלא “קרן”, הואיל ואין השור נהנה בנשיכתו. אם כן גם בנוגע לרכב אוטונומי שהזיק, אין שייך לדמותו ל”שן” שהרי לא שייך ברכב לומר יש הנאה להיזקו.

אף מדין “קרן” לא ניתן לחייב, שהרי תולדותיו של “קרן” היא, כפי המבואר בדברי הגמרא ב”ק ב’: תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה, ומבארת הגמרא, מאי שנא קרן ד’כוונתו להזיק’ וממונך ושמירתו עליך הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך, ע”כ. מבואר כי תכונותיו של “קרן” הם שיהיה כוונתו להזיק, וזה הרי אין שייך ברכב שאין כוונתו להזיק, אלא נזקיו אם יהיו, יהיו כתוצאה מחוסר התמודדותו במצב כעין זה שאירע לו, ואין זה בכלל ‘כוונתו להזיק’. ^[1]

נותר לדון אם שייך לומר מזיק של “רגל”, אכן לעניין ‘רגל’ כתבה הגמרא שם ב”ק ב’: שהגדרתו היא ‘הזיקו מצוי’, ואף זה לכאורה אין שייך לומר ברכב אוטונומי, המתוכנת באופן שבלי ספק אחוז התאונות אצלו נמוך הוא מאוד, ומבחינה סטטיסטית נמוך הוא אף מרכב המונהג בידי אדם, וכיצד נוכל לומר על רכב אוטונומי שהזיקו מצוי.

מלבד זאת, הרי קיימ”ל שאין לחייב על רגל ברשות הרבים, כפי שמבואר בדברי הגמרא בב”ק ג’: תולדה דרגל כרגל לפוטרו ברשות הרבים, וכפי המבואר בגמרא בב”ק כ”א: שאין לחייב רגל אלא ברשות הניזק כדכתיב “ושילח את בעירה וביער בשדה אחר” דהיינו רשות הניזק. אם כן אין לנו סיבה לחייב את בעל הרכב בנזקי הרכב כדין בעליו של שור שהזיק.

האם ניתן לחייב נזק ברכב האוטונומי – מדין ‘בור’

אף מצד בור לא נוכל לחייב את בעל הרכב האוטונומי, שהרי תכונותיו של בור הם, שתחילת עשייתו לנזק ומהותו תקלה ונזק במקום בו הוא נמצא, והרי הרכב אינו נזק מצד עצמו ואיננו מהווה מכשול במקום בו הוא נמצא, ואף אין תחילתו לנזק ללא ספק, אלא שחוסר התמודדותו במצב נסיעה למצבים חריגים יצרו את הנזק.

אמנם במקרה שהתאונה ברכב האוטונומי אירעה בעקבות כשל בתכנות של מערכות הרכב, והרכב נוצר מתחילה עם באג כל שהוא הגורם לו להיעצר באמצע הכביש במצב כל שהוא ובכך גרם לתאונה, יש לדון שמא החברה שבנתה את מערכות הרכב נחשבת שיצרה את הבור, ותהיה מחוייבת כדין בעל הבור, במקרה שהתרשלה בבניית התוכנה ולא מנעה את אפשרות יצירת הבור.

אכן אין זה שייך בנידון רכב אוטונומי שמזיק תוך כדי תנועה, אלא”כ הרכב נעצר באמצע הכביש והיווה תקלה שגרמה לאחרים להיפגע ממנו. אולם בכל מקום שהרכב הזיק בנסיעתו אף אם היה כשל בתוכנה שלו שגרם לו להזיק במצב אליו הוא נקלע, לא נוכל להגדיר את הרכב כבור, כי נזק שנוצר תוך כדי תנועה איננו עונה על התכונה של בור שאין דרכו ‘לילך’ ולהזיק.[2]

האם ניתן לחייב את בעל הרכב האוטונומי מדין המזיק ב”אש”

אולם עלינו להתבונן האם ניתן לחייב את בעל הרכב שהזיק כדין המזיק באש, שהרי בעל הרכב / הנהג, הניע את הרכב או נתן את ההוראה לרכב להתניע והורה לו לאן ליסוע. שמא יש לומר שבפעולה זאת נחשב האדם כאילו הדליק אש, שדרכה לילך ולהזיק, ועל כן יש לחייבו כדין המבעיר אש שחייב באחריות ובתשלומים על הנזק.

שהרי תכונת האש כפי שמבואר במתני’ ריש פרק קמא דבב”ק, שדרכה לילך ולהזיק, ובגמרא בב”ק דף ג’: ובדף ו’. איתא שתכונת האש היא שכוח אחר מעורב בו, ועיין בזה באורך בדברי רש”י ב”ק דף ה’: שביאר את תכונותיהם של כל ד’ אבות נזיקים.

אם כן, אף הרכב האוטונומי, כוח אחר מעורב בו שהרי נוסע הוא באופן אוטומטי על ידי המערכות הממוחשבות שלו המנווטות אותו בדרכו ומחשבות כל העת נתונים לפי תנאי הדרך, לפי כלי הרכב שסביבו, ולפי הרמזורים וכדו’.

נוסף לכך למרות שאין שייך לומר שדרכה לילך ולהזיק, כי על פי הרוב נוסעת היא באופן בטוח, מ”מ הדגש בדרכה לילך ולהזיק הוא שאיננה עומדת במקומה אלא מתניידת ושורפת את כל מה שבדרכה, כן הוא גם בנסיעת רכב אוטונומי שדרכו להתנייד ולהזיק את מה שנקלע בדרכו, כמובן אם איננו מזהה אותו ועוצר.

וכבר פסק השולחן ערוך חו”מ סימן תי”ח סעיף א’, שלאו דווקא אש ששרפה, יש לחייב את המבעיר מדין אש, אלא כל היזק הדומה לו. זה לשון השו”ע שם:

אש הוא אב, דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה); והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע”י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו והולך ומזיק, הוא תולדתו ויש לו דין אש לפטור בו טמון, ע”כ.

חיוב אחריות המבעיר אש משתנה – לפי מידת הרחקת האש וסיכוי התפשטותה

אמנם גם באחריות המזיק באש כתבו הראשונים לחלק, שאם הרחיק המבעיר את הבעירה כשיעור הנדרש על מנת שהאש לא תזיק, ובכל זאת יצאה האש והזיקה פטור המבעיר את הבעירה.

כפי שמבואר בדברי הגמרא בב”ק ס”א: שהמדליק בתוך שלו ויצאה האש והזיקה חייב, אולם דווקא אם לא הרחיק כפי הנדרש, אבל אם הרחיק כראוי ויצאה האש והזיקה, פטור.

וכן פסק השו”ע חו”מ סימן תי”ח סעיפים ב’ – ד’ בזה”ל:

כתיב: כי תצא אש (שמות כב, ה); אפילו מעצמה, שהדליק בתוך שלו והלך ודלק בתוך של חבירו.  אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו, או שליחכה נירו, חייב לשלם הכל, אלא אם כן הרחיק כשיעור; אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק, פטור. וכמה שיעור ההרחקה, הכל לפי גובה הדליקה. ואם לא הרחיק כראוי, ועברה האש והזיקה, חייב לשלם נזק שלם. הרחיק כראוי, ועברה והזיקה, פטור, שזו מכה בידי שמים היא.

אמנם בסימן קנ”ה פסק השו”ע בסעיף א’, שבעל בית שיש לו תנור בביתו למרות שהרחיקו כראוי מעליית חברו, אם יצאה האש והזיקה חייב לשלם, זה לשון השו”ע שם:

הבית והעלייה של שנים, לא יעשה בעל הבית תנור בתוך ביתו אלא אם כן יש לו על גביו גובה ד’ אמות בינו לתקרת העליה, (שלא ישרוף העליה). וכן לא יעמיד בעל העליה תנור, עד שיהיה תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, מלבד שיהא על גביו גובה ד’ אמות… ואף על פי שהרחיק כשיעור, אם יצא האש והזיקה, משלם מה שהזיקה.

מקור דבריו הם דברי המשנה בב”ב כ’: וכבר התקשה הרי”ף בפרק הכונס ב”ק כ”ה: מדפים הרי”ף ביישוב הסוגיות, וכתב בזה”ל: ואי קשיא לך מאי שנא התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ”ה אם הזיק משלם מה שהזיק, ומאי שנא הכא בב”ק ס”א: דפטור. לא תיקשי לך, הכא דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתיר משיעורא וקא מזקה אונס הוא דמאי הוי ליה למיעבד, הלכך מכה בידי שמים הוא ולפיכך פטור דלא יכול לאזדהורי. והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבריה, וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב, תדע דהא רבנן פליגי עליה דר’ שמעון בתנור דקא יהיב שיעורא לפטור והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור עכ”ל.

ובנתיבות המשפט חו”מ סימן תי”ח ס”ק א’ כתב לבאר את דברי הרי”ף כך: ולבאר כוונתו לפענ”ד נראה, דשם נתנו רבנן שיעור שירחיק, שלא יהיה יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל, דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז”ל בשיעורא, משו”ה אם הזיק ע”י רוח שאינה מצויה, הוי אונס ופטור, כיון דלא חייבוהו חז”ל בשמירה משום אונס דלא שכיח. אבל הכא לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כל כך, כיון דתדיר הוא, ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לדור בבית כלל, ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק ע”י שמירה, וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחקה כזו, שוב אינו צריך להרחיק יותר, משו”ה אם לא שמר והזיק, חייב.

ועיין עוד בדברי הקצות החושן שם ס”ק א’ שהוסיף ותירץ לולי דברי הרי”ף, אולם בדרך דומה. זה לשונו שם: ולולי דברי הרי”ף נראה לענ”ד דהכא שיעורא דתנור אינו אלא שלא יפחות משיעורא, דבפחות משיעורא הוי היזק ודאי ואינו רשאי להזיק על מנת לשלם, ולכן צריך להרחיק שלא יזיק בידים על מנת לשלם, אבל גם בהרחקת השיעור שהוא ד’ אמות אכתי אינו מן הנמנע שלא ילך האש ומש”ה צריך לשלם מה שהזיק, אבל בהאי דפרק הכונס דאמרו הרחיק כראוי, והיינו לפי שיעור הדליקה, והתם מיירי בהרחיק כראוי באופן שהוא מהנמנע שילך האש לגדיש חבירו, ומש”ה הו”ל אונס גמור ומכה בידי שמים ופטור מלשלם, עכ”ל.

חיוב תשלומים מדין ‘אש’ ברכב אוטונומי שהזיק משתנה בהתאם לרמת האוטומציה של הרכב

מן האמור למדים אנו כי בכל מקום בו לא נדרשת מהאדם אחריות שמירה על האש, כגון שהרחיק את האש כפי הנדרש באופן שהאש לא עלולה להתפשט באופן טבעי, גם אם לבסוף קרתה תקלה, הרי זו מכה בידי שמים ופטור, כפי שמבואר בדברי המשנה והגמרא בפרק הכונס ב”ק ס”א: וכפי שפסק השו”ע חו”מ סימן תי”ח. אולם אם הרחיק את האש שיעור מסוים שמחוייב בו, אולם עדיין איננו מסיר ממנו את אחריות השמירה לחלוטין, למרות שמותר לו להדליק את האש גם במצב כזה, אם התפשטה האש והזיקה חייב, כפי המבואר בדברי המשנה בב”ב כ’ וכפי שפסק השו”ע חו”מ סימן קנ”ה.

נוכל אם כן להסיק לנידון דידן, בו נסע רכב אוטונומי ללא נהג והזיק, שאם הרכב היה ברמת אוטומציה 5 או ברמה אוטומציה 4 – במקומות בהם הוא מותאם לנהיגה אוטומטית -, מפעיל הרכב יהיה פטור מכל נזק, שכן ברמה כזו לא נדרשת ממנו אחריות ושמירה כלל. אולם רכב המותאם לנהיגה אוטומטית ברמה אוטומטית 3 שהיא רמה בה נדרשת ממנו אחריות ושמירה וערנות, אם הרכב הזיק יש לחייבו בתשלומים, כדין המדליק אש בתנור בביתו שלמרות שמותר לו להדליקו עליו לשמור על האש ואם הזיקה האש חייב בתשלומים.

אמנם ככל שהחיוב הוא מדין אש, יש לפטור נזק ‘טמון’ שהרי כלל הוא בידינו כי טמון פטור באש, כפי שמבואר בדברי הגמרא בב”ק ה’: וכפי שפסק השולחן ערוך חו”מ סימן תי”ח סעיף א’.

במידה ויקבע בחוק כי בעל הרכב חייב במקרה נזק – על דעת כן התחייב בעל הרכב

חשוב לציין כי בדברינו לעיל לא עסקנו אלא במידת מחויבותו של בעל הרכב או מפעיל הרכב האוטונומי מבחינת ההלכה, ללא שנתקנו על כך תקנות או חוקים שונים.

אולם ככל שיחקקו ויתוקנו תקנות וחוקים שיקבעו את מידת מחויבותו של בעל הרכב או מפעיל הרכב האוטונומי, יש מקום גדול על פי ההלכה לחייב בתשלומים את בעל הרכב או מפעיל הרכב כפי הוראות החוק. זאת מפני שהואיל ומודע בעל הרכב לתקנות והחוקים, הרי שמתחילה עולה הוא לכביש על דעת החוק ומקבל על עצמו לשלם אם חלילה יפגע ויזיק לאחרים, כפי הוראות החוק, בין בטמון בין באינו טמון וכדו’.

כפי שכתב הגאון הגדול הרב משה שטרנבוך שליט”א בשו”ת תשובות והנהגות, חלק ג’ סימן תמ”ד, שאדם העולה ברכבו לכביש, עולה על דעת כללי החוק, ואם יזיק באופן שחייב על פי חוק ופטור על פי ההלכה, חייב מדין התורה לשלם כפי שקובע החוק. כעין זה כתב גם הגאון הגדול הרב ברוך שרגא שליט”א ראב”ד ירושלים בספרו שו”ת ברוך אומר חו”מ סימן ו’.

למרות שאין הדבר מוסכם על כל דעות הפוסקים, לעניות דעתי, נראה שכיום יש לנהוג למעשה, כדברי הגאונים הרב משה שטרנבוך והרב ברוך שרגא שליט”א, כעין מה שכתב המהרי”ק בסימן קפ”א על יסוד סברא זו לקיים תנאים שהתנו רופאי העיר ביניהם אף אם אינם על פי ההלכה דווקא. כך גם בנידון דידן עצם המצב שאדם יודע שאם יפגעו בו ישלמו לו כפי כללי הכביש, מתחייב גם הוא לשלם אם יפגע הוא באחרים, כפי כללי הכביש, ולמרות שלא עמד מול גורם מסויים והתחייב לו על כך, עצם העליה לכביש מתוך ידיעה שכך הם כללי הכביש מהווים גילוי דעת כאמירה ברורה להתחייבותו בכך.

סיכום ומסקנות

• הנוהג ברכב שאינו אוטומטי והזיק, הנהג חייב בתשלומים כדין אדם המזיק.

• הנוסע ברכב אוטונומי ברמת אוטומציה 3 ומטה, חייב באחריות כל נזק שיגרום הרכב בנסיעתו מדין ‘אש’, הואיל ועליו האחריות לשמור את האש שלא תזיק, אמנם יהיה פטור בנזקי ‘טמון’.

• הנוסע ברכב אוטונומי ברמת אוטומציה 4/5, פטור מאחריות נזק שיגרום הרכב במקרה תאונה, ואינו חייב מדין ‘אש’ כיון שהרחיק כראוי ולא מוטל עליו אחריות שמירת האש.

• במקרה בו הרכב נעצר באמצע הכביש וגרם לתקלה, וזאת בעקבות כשל בתוכנה שנתנה לרכב פקודה לעצור, ככל שהדבר ברשלנות החברה, ניתן על פי ההלכה לחייב את החברה כדין בעל בור, ואף שאין תחילת עשייתו לנזק שור יוכיח, ואף שכח אחר מעורב בו אש יוכיח.

• במידה ויחוקקו חוקים ויתקנו תקנות תעבורה לרכבים אלו, לדעת פוסקים רבים בעל הרכב יחוייב אף על פי ההלכה בחיובים הנובעים מהוראות החוק. הואיל ובעצם עלייתו לכביש תוך שהוא מודע לתקנות, מקבל על עצמו להתחייב כהוראות החוק במקרה נזק.

[1] נראה שגם במקרה שהרכב יתנגש במכוון, בגלל טעות בזיהוי או בגלל שלדוגמא תוכנת להעדיף לפגוע ברכב חונה ולא לפגוע ברכב נוסע שעלול להיות בו נוסעים, עדיין לא ניתן לקרוא לכך כוונתו להזיק, שהרי שלא ב”כוונת זדון” הוא.

אמנם העירוני כי ישנה אפשרות תיאורטית כזו, שמערכות הרכב יזהו גורם כל שהוא כעוין, ועל פי זיהוי זה הרכב יתנגש בגורם המזוהה בכוונה ויגרום לו נזק. אמנם אפשרות כזו מסתבר שלא תהיה אלא”כ האקרים יפרצו ויכניסו תוכניות זדוניות למערכת, אולם מבחינה רעיונית במצב כזה יש מקום להסתפק שמא יחשב הדבר “כוונתו להזיק” וניתן יהיה לחייב מצד ‘קרן’.

[2] למרות שאין הוא דומה לחלוטין לבור שהרי הבור תחילת עשייתו לנזק משא”כ ברכב, יש לומר שור יוכיח, כדאיתא בגמרא בב”ק ו’: בדברי רבינא בנוגע לכותל ואילן שנפלו והזיקו שאם נתנו לו זמן לסתור ולא סתר חייב מדין בור ושור, כלומר שלמרות שבור תחילת עשייתו לנזק שור יוכיח, ולמרות שהשור דרכו לילך ולהזיק בור יוכיח וחזר הדין.

אמנם כדי לדמות את הדין ברכב למצב בו נתנו לו זמן לסתור ולא סתר, מוכרחים להעמיד שהייתה התקלה במערכות הרכב ברשלנות, שהרי בלאו הכי לא ניתן לחייב את החברה, כמו שלא מחייבים את בעל הכותל אם לא התרו בו לפני כן שיסתור את הכותל.

ואף אם תמצי לומר דלא דמי לבור משום דכוח אחר מעורב בו, שהרי לא היה מגיע לאמצע הכביש אילולי תוכנת הנהיגה שהביאה אותו לכביש וגרמה לו לעצור באמצע הכביש, יש לומר אש יוכיח שכוח אחר מעורב בו וחייב. כפי שמבואר בדברי אביי בב”ק ו’. בנוגע לאסו”מ שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו לאחר שנפלו, שחייב מדין בור ואף שהבור אין כוח אחר מעורב בו, אש יוכיח.

אכן גם בזה יש צורך ברשלנות של החברה שלא מנעה את הבאג הזה, דאי לאו הכי, הרי קיימ”ל שאש פטור ברוח שאינה מצויה, אם שמר כראוי.