ילד הטביל כלים

שאלה:

כשהגעתי הערב לביתי, נוכחתי לראות, שאשתי שלחה את בני הקטן (מתחת לבר מצווה), להטביל את הכלי החדש שקנתה – במקווה כלים.

מתחקור שערכתי עם הבן, ניכרים דברי אמת, ונראה שאכן הטביל את הכלי.

בנוסף אציין, שהוא התלווה אלי כמה פעמים להטביל כלים, ויודע כיצד להטביל כהוגן, שיגיעו מים בכל הכלי.

האם אוכל לסמוך על כך בדיעבד?

תשובה:

לכתחילה, אין לשלוח קטן להטביל כלים!

אמנם בדיעבד, אם אכן ניכרים דברי אמת, וברור לך שאכן הוא הטביל את הכלי.

ובנוסף:

ברור לך! שבנך יודע, כיצד להטביל הכלי כהוגן, שיהיה כולו במים, ושיהיה הכלי רפוי בשעת טבילה, שיגיעו המים גם במקום אחיזתו.

במקרה זה – הכלי כשר, ואין צורך לחזור ולהטבילו. (אף אם מדובר בכלי מתכת)

מקורות נימוקים והרחבה:

החיוב להטביל כלים:

במשנה במסכת עבודה זרה (דף עה:) איתא:

“הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל – יטביל”.

ובגמרא שם:

“אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפי’ כלים חדשים במשמע”.

ועוד שם:

“א”ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן: כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו”.

וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכ סעיף א.

וכתב הפרי חדש שם: (ס”ק ג)

ומסתברא דאף למה שאכתוב לקמן [ס”ק ו] דטבילה זו מן התורה, אינו אלא דווקא בכלי מתכות דכתיבי בפרשה, אבל לא בכלי זכוכית דאינו אלא מדרבנן הצריכום טבילה משום דדמו לכלי מתכות, והכי מוכח בפרק קמא דשבת [טז, א]:

נמצא:

דכלי מתכות, יש להטבילם מהתורה. (כן הוא דעת הפוסקים למעשה. וכן הוכיח הפרי חדש סק”ו, בדעת המחבר בס”ט ובסי”ד. וכ”ה בביאור הגר”א ס”ק לו). אך כלי זכוכית, חיובם מדרבנן.

הטבלת קטן:

כעת נחזור לנידוננו, לגבי קטן:

והנה בבית יוסף (יורה דעה סימן קכ אות יד) כתב, ז”ל:

כתוב בתרומת הדשן סימן רנ”ז, שאין לשלוח קטן להטביל כלים. דכיון דטבילת כלים דאורייתא, לא מהימנינן לקטנים עלייהו. ומכל מקום להטבילם קטן בפני ישראל, כתב דשרי… ולענין טבילה זו, נראה דיכולין ללמדו, שיכוין לטהר, אפילו אם לא יעמדו על גביו. ועוד, מאן לימא לן, דהך טבילה דאינה מטומאה לטהרה, ואינה אלא גזירת הכתוב – מנ”ל דבעי כוונה:

מבואר, דיש שני חסרונות בטבילת קטן!

1. כוונת הטבילה – וע”כ אמר: דסמכינן על הקטן, שיכוון לטהר. ועוד, שלא בעינן כוונה. (ועי’ ט”ז ס”ק טז, דכן עיקר דל”ב כוונה).
2. דצריך נאמנות שאכן הטביל הכלי – וע”כ אמר: דכיון דטבילת כלים דאורייתא, לא נאמן. (ועי’ פת”ש ס”ק יד, דלכאורה אף בדרבנן אין להאמינו, ועי”ש מה שתירץ)

נמצא:

דבכלי מתכת אין להאמינו. אמנם בכלי זכוכית – בפשטות נאמן.

(עי’ הגהות רעק”א. אך עי’ פמ”ג סי’ תנא סק”ו, ודרכי תשובה ס”ק קה, ובן איש חי שנה שניה פרשת מטות סעיף ט. ועי’ מש”כ הגרע”י זצוק”ל בשו”ת יביע אומר ח”ז יו”ד סימן ט)

וכן פסק להלכה מרן הגאון ר”ע יוסף זצוק”ל בספרו הליכות עולם ח”ז עמ’ רסב.

ברור שהכלי הוטבל:

אמנם במקרה זה, שברור לאביו שהטבילו כהוגן, יש להתיר בדיעבד כדלהלן:

דהנה מצאתי לגאון ר”י זילברשטיין שליט”א, שכתב בספרו חשוקי חמד (פסחים דף קיג:) ז”ל:

שמעתי ממו”ח מרן הגרי”ש אלישיב (שליט”א) זצוק”ל, על אחד שנסתפק אם בירך ברכת המזון אחרי ששבע, האם יכול לסמוך על בנו הקטן המעיד שבירך, ואמר שאם סומך עליו בבטחון מוחלט ואין לו ספק, פטור מלברך, וראיה לכך שהרי מבואר ברמב”ם (פכ”ד סנהדרין ה”א) וז”ל: “אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו, סומך עליו ודן”. וכך כתב בהגהות אשרי (פ”ק דחולין סימן יד) וז”ל: “אבל רבינו ר’ אליעזר ממיץ תירץ דהא דאמרינן דעד אחד אינו נאמן היכי דאתחזיק איסורא, היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים, דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן, ובההיא אין עד אחד נאמן, אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ואפילו אשה כדאמרינן בפרק בא סימן, ר’ ישמעאל מוסר לאמו…”, ואם כן סיים מו”ח שליט”א, דה”ה כשהאדם סמוך ונכון בלבו שבנו הקטן מעיד אמת.

מבואר, דאף דברכת המזון מהתורה (עי’ שו”ע או”ח סימן קפד ס”ד, וסי’ רט ס”ג) ולכו”ע כששבע באכילתו (עי”ש במ”ב) – אעפ”כ נאמן הקטן, להעיד לאביו שבירך.

ונראה דהטעם לכך, מבואר בדברי הגאון רבי יחזקאל לנדא זצוק”ל (בשו”ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חושן משפט סימן ד) ז”ל:

“ועד אחד הנאמן באיסורין, לאו מתורת עדות הוא. שהרי אשה, וקרוב, ובעל דבר בעצמו, נאמנין”.

כלומר, הרי בשביל עדות, בעינן שני עדים דווקא! כמש”כ בתורה: (דברים פרק יט פסוק טו)

לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֹן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־ פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר:

ובעל כרחך, הא דעד אחד נאמן, אינו מתורת עדות, דנזדקק לשני עדים כשרים, בכל דיניהם.

אלא הוא נאמנות, דסמכה התורה על דברי העד, להתנהג על פיו.

כיון, שהוא בענייני איסור והיתר, שאינו נוגע לדיני איש עם חברו, דנצטרך לברר בין שניהם האמת, סגי בהכי.

ולכן, גם אם העד אינו עד כשר, אם סומך עליו בעל המעשה, בברור מוחלט – הרי שדן הוא ע”פ עצמו.

והכול תלוי: אם האב סומך עליו בביטחון מוחלט, שכך אירע – נאמן לדון על פיו, וכנ”ל.

והוא הדין לנדוננו, בטבילת כלים.

טבילה כשרה:

אך יש חיסרון נוסף בקטן, והוא:

דהנה כתב השולחן ערוך שם (ס”ב):
צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם לחלח ידו במים תחלה, אין לחוש. (הגה: ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה, אבל לא במים תלושים).

וא”כ, צריך שהקטן יידע הלכות הטבילה, להטבילו כהוגן בכל עבריו!

אך אם קטן זה, יודע ההלכות כהוגן. כגון: שהתלווה לאביו כמה פעמים, וראה בו שיודע להטביל כהוגן – הרי שהטבילה כשרה.