שאלה: גג שהיה מושכר כמה שנים לחברה “סלולרית”, ועתה רוצה היזם בנייה להציע את גגו הנמצא בסמוך במחיר מוזל מאד, ומן הסתם כאשר תקבל החברה את הצעתו ישכרו ממנו, האם מותר הדבר?
תשובה: מותר לו להציע את עצמו, מכמה טעמים ואין לחוש משום יורד לאומנות חבירו ומשום עני המהפך בחררה.
כיון שדין זה של יורד לאומנות חברו כבר הלכו בו הנמושות, לפיכך אשרטט בקצרה את עיקרי הדין הנוגע לנידון.
א). כתב הרשב”א בתשובה ח”ג (סימן פג) והב”ד הב”י (חו”מ סי’ קנו סעיף ה’), אודות חייט יהודי שהיה רגיל לתפור בגדי עירוני מסוים, ובא חייט אחר והציע לאותו לקוח לתפור לו כל בגד במקום בארבע זוזים בשני זוזים, והחייט הראשון מתרעם עליו. והשיב הרשב”א, הגם שאין מוציאים מידו מכל מקום מסתבר שמוחין בידו דדמי קצת למצודת הדג שאמרו בגמ’ שאני דגים דיהבי בסיארא. הכא נמי כיון שרגיל לעשות מלאכתו עי”ז הוי כאילו בא לידו. ועוד, דכל מי שמכיר את הקונה הוי כמי שבא לידו כדאי’ בב”ב גבי מכירי כהונה, עכת”ד.
אולם יש לחלק, דבנד”ד מכיון שהחברה הסלולרית חתמה חוזה שכירות אם בעל הגג עד זמן קצוב, ועתה היזם הלז בא לבקש מהם שרק בסיום החוזה יבואו אליו, נראה דהוי כמקח חדש, דכן הדרך תמיד בפרט בשכירות שלאחר תום תקופת השכירות השוכר והמשכיר יכולים לחזור בהם מהתקשרותם יחד, וכן מצוי לרוב שבוחנים בסיום החוזה את המצב ואת התנאים העומדים לרשותם מחדש. וא”כ שפיר י”ל דאין בזה משום יורד לאומנות חברו דאכתי אומנתו אינה בעולם, ואין חילוק בזה בין היכא שכתבו בחוזה ‘אופצייה’ להארכת החוזה למשך זמן, לבין היכא שלא כתבו, דמ”מ מאחר והסתיים תקופת ההתקשרות ביניהם האופצייה אינה אלא מתן אפשרות נוספת לחדש שוב את ההתקשרות אם ירצו, וכיון שהלה הקדים קודם שהתקשרו ביניהם מחדש, אין בזה משום יורד. וכ”כ המהרש”ל (קידושין פרק האומר סימן לו), וכן מבואר בתשובת משאת בנימין (סי’ כז ד”ה ומדין הרביעי), ודקדקו כן ממה שכתב השו”ע (סי’ רלז ס”ב) שאסור למלמד להשכיר את עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו, והיינו דווקא התם שאין למלמד זמן קצוב, אבל היכא שיש זמן קצוב לשכירותו, מותר לאחר להשכיר עצמו לבע”ב, ואין בזה משום יורד לאומנות חברו, כיון שנגמר השכירות ומתחלת שכירות חדשה. וגם משום עני המהפך ליכא מהטעם שנתבאר לעיל, דדמי להפקר. וכן העלה לדינא רבי עקיבא איגר בהגהותיו להשו”ע (שם), וכן פסק למעשה בשו”ת מהרש”ם ח”ב (סימן רב). ושלא כדעת המהרי”ק (סוף שורש עשרים), דפליג על סברא זו, ע”ש.
ובפרט שדברי הרשב”א הנז’ לאו מילתא דפסיקא נינהו, דלדעת הרבה מן הפוסקים לא דנים האידנא דיני מערופיא כלל וכנז’ ברמ”א (שם סעיף ה’), וגם הרי”ף והרמב”ם הטור והשו”ע לא הזכירו מימרא זו דרב הונא דיהיב סיארא ולא העלו דין זה על שולחנם. וכבר עמדו בזה החת”ס בתשובה (חו”מ סימן עט), והחקרי לב (יו”ד ח”ג סי’ כא). ואע”ג דלמעשה אנו נוקטים להחמיר בדין מערופיא בזה”ז, וכמ”ש בספר נכח השולחן (חו”מ סי’ טל), וכ”כ החקרי לב (חו”מ סי’ קה), ובשו”ת ישכיל עבדי ח”ו (חו”מ סי’ ז’), ובספר יבא ידיד – זעפראני ח”ב (סימן כא), ובשו”ת מנחת שמואל – לאאמו”ר ח”ד (חו”מ סי’ ז’) וכן העלתי בשו”ת תורת מאיר ח”א (חו”מ סימן ג’), מ”מ בצירוף הנך סברות, יש להתיר.
ב). וגם משום מאי דאיתא בבבא בתרא (כא ע”ב), מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג, וכמה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה. שאני דגים, דיהבי סייארא. וכתב רש”י מרחיקין מצודת הדג מן הדג – צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם אלמא אף על גב דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם דא”ל קא פסקת לחיותי. שאני דגים דיהבי סיירא – נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה”ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו ע”כ.
מ”מ לא דמי לנד”ד, דהאי נתן עיניו והכיר חוריו צריך שיהיה בו שני תנאים כמ”ש בתשובת משאת בנימין הנ”ל (סימן כז בסופו), התנאי הא’ שיהיה בדבר הפקר כעין דגים או נכסי נכרי דדמי להפקר כעין מערופיא. והתנאי השני, שיהיה אומנתו בכך כעין צייד או רגיל כעין מערופיא דדמי לאומנתו בכך, אבל בקרקעות ומטלטלין או סחורה ודרך כל אדם לקנותו לא שייך לומר אומנתו בכך שהרי אומנות כל אדם בכך, מה שאין כן גבי דגים דאין אומנות כל אדם לצוד דגים, ומערופיא נמי אין רגיל אצל נכרי זה רק ישראל הראשון ודמי לאומנתו בכך.
וע”ע בשו”ת חתם סופר חלק ה’ (סימן עט), דבההיא דסיארא בטוח שיבוא לידו וכיון שהיה מובטח שיבוא לו והרי זה לוכדו אסור, וכתב, דכן אם היו הקונים בחנותו וגמר הפסוק ולא חסר כלום באופן שהי’ בטוח שיקחו ממנו ובא זה ומוליכם לחוץ ה”ל גזל, אבל היכא דאפשר שלא יבוא אליו, אין לחוש משום סיארא, ואפילו לקבוע חנות בצידו של זה גם אם לא יבוא עי”ז שום אדם לחנותו של זה הראשון, הלא לא היה בטוח שיבוא שום אדם אצלו אין כאן גזל אא”כ הוא יחיד במבוי. ולפי”ז גם בנד”ד שיש עוד גגות באזור זה ואין כאן בירור מוחלט שימשיכו לשכור עוד ממנו, אין בזה חשש דסיארא.
ג). אלא דאכתי יש לדון האם יש בזה משום ‘עני המהפך בחררה’, והנה ידועה היא מחלוקת הראשונים בדין עני המהפך בחררה בדבר הפקר שאינו מצוי לו במקום אחר להשיגה, והשו”ע (חו”מ סי’ רלז ס”א) הביא ב’ דעות להלכה, רש”י ור”ת, וביש אומרים בתרא הכריע לאסור כדעת רש”י. אלא שבסעיף שאחר זה כתב בסתם כדעת ר”ת, דאם שכר בעה”ב מלמד אחד לבנו, מותר לבעה”ב אחר לשכור אותו מלמד לעצמו. וביאר הסמ”ע (סק”ח) דהיינו טעמא, דהוי כדבר שאינו מצוי לפי שאין כל המלמדים שווים. וכתב הנתיבות (ביאורים סק”ב) דלפי”ז מוכח שהשו”ע פסק, כדעה קמייתא דשרי להפך בחררה בדבר שאינו מצוי לו במקום אחר. וכן העלה הפתחי תשובה (סק”ה), והרב פעמוני זהב – אנקאווא (סי’ רלז ס”א). גם בספר ערוך השולחן (אה”ע סימן לה סעיף כט) כתב, שדעת מרן ורמ”א שאין דין עני המהפך במציאה, ולכן לא הזכירו שם את הדין שאם השליח קידשה לעצמו, נקרא רשע (בשונה מרמב”ם שהזכירו). וכן העלה בשו”ת דברי משה – מזרחי (חו”מ סי’ קטו) בדעת מרן השו”ע.
ד). איברא דיש חולקים בדעת מרן, עי’ בשו”ת בית דינו של שלמה (סימן כ), ובשו”ת בית יהודה (סימן נב), ובספר ערך השולחן – טייב (סי’ רלז או’ ד’). מ”מ בנד”ד שהיהודי שמשכיר להם כעת את הגג הוא חופשי המחלל שבת בפרהסיא, ובפרט באזורים שרוב התושבים לצערנו מחללי שבתות בפרהסיא, הנה באופן זה אין איסור, כיון שכל הטעם של איסור ירידה לאמנות חבירו הוא משום פסקת לחיותי וכדאי בב”ב (כא:), הנה י”ל, דהללו הרחוקים משמירת תורה ומצוות ומחללים שבתות אין אנו מצווים להחיותם, וראיה לדבר, ממה שכתבו הטור והשו”ע (יו”ד ריש סי’ קנט) דמותר להלוות למומר בריבית, כיון שאין אנו מצווים להחיותו. ועי’ בספר הליכות עולם חלק ח’ (פרשת ואתחנן או’ ג’) שהיקל בזה גם גבי החילונים של ימינו, ומיניה לנד”ד במכל שכן. וכיוצ”ב פסק השו”ע (חו”מ סימן רסו סעיף ב’) שלמחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר אבידה. ומיניה במכל שכן לנד”ד. וכ”כ הסמ”ע (חו”מ סי’ רפה ס”ק לט), וכן צידד הפמ”ג (או”ח סימן קנו באשל אברהם שם), דכל אותם שמורידין ולא מעלין, אף שאסור לקחת ולאבד את ממונם, מ”מ לקחת לעצמו שרי. ונראה דלא דמי למוסר שפסק השו”ע (חו”מ סי’ שפח סעיף יג) שמותר לאבד גופו ואעפ”כ אסור לאבד ממונו, וע”ע בש”ך (ס”ק סג), דהתם הוי לאבד ממונו בידיים, אך בנד”ד שיורד לאומנות חבירו ונסבב עי”ז היזק לחבירו נראה דלכו”ע מישרא שרי. וכ”כ הפרי מגדים (או”ח סי’ קנו באשל אברהם שם), וכן ראיתי שצידד להלכה בשו”ת מהרש”ם ח”ב (סימן רב) גבי חופשיים דליכא בהו דינא דיורד לאמנות חברו. וכן העלה בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד (סימן שט), שכיון שבדיניהם וכן בתי משפט האידנא, אין כופין על דיני יורד לאומנות חבירו כבנד”ד, א”כ דנים אנו אותו כדיניהם, ע”ש. ונראה להוסיף, דכיון דילפינן לדין יורד (סנהדרין פא.) מ”ואת אשת ‘רעהו’ לא טמא” – זה היורד לאמנות חבירו, ואלו החופשיים אינן בכלל רעהו, וכמ”ש הביה”ל (או”ח סי’ תרח ד”ה אבל) גבי חיוב תוכחה.
איברא דידוע מה שדנו באריכות אחרוני הזמן אם יש לחופשיים שבימינו דין מומר או דלמא הוו תינוקות שנישבו, ומ”מ בהצטרף מ”ש להלן יש להקל לכתחילה.
