שאלה: האם מותר לאשת איש בימי אבלותה להתאפר ולענוד תכשיטים בשבת שבימי אבלותה?
תשובה: אשה נשואה שאירעה אבל אע”ג דאסור לה בכל ז’ ימי האבלות להעביר סרק על פניה ואודם על שפתותיה, וכן לענוד תכשיטים, מ”מ בשבת שבימי האבל מותרת בכל זה – אם דרכה בכך בכל שבת, ומ”מ טוב שתמעט קצת מכפי הרגלה, אבל אין לה למעט לגמרי. ואין חילוק בין אם נמצאת בביתה עם בני ביתה האבלים או עם עוד אנשים אחרים.
א). בטשו”ע (יו”ד סי’ שפא ס”ו), אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה שכל אלו אסורים כרחיצה, (ועי’ בש”ך סק”ד, דחמירי מרחיצה בדברים מסוימים), ואשת איש אינה אסורה אלא בתוך שבעה אבל אחר ז’ מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה. וכלה מותרת אפילו בתוך שבעה, וכן בוגרת כיון שעומדת להינשא, אבל נערה אסור בכל. ע”כ. ואע”ג שאיסור תכשיטים לא מבואר בשו”ע, מ”מ כבר נהגו נשות ישראל בכך, ולמדו זאת מדין כחול ופרכוס וכמ”ש הגר”ח פלאג’י בספרו רו”ח (סי’ שסא סק”ג). וע”ע בספר בדי השולחן (סי’ שפא בביאורים ד”ה לא תכחול) מה שהביא סייעתא לאיסור ענידת תכשיטים בז’ ימי האבלות.
ויש לעיין האם גם שבת שבתוך ימי האבלות בכלל האיסור, או דלמא בשבת יש להתיר דאל”ה נמצא דהוי אבלות בפרהסיא מכיון שרגילה בכל שבת להתאפר ולענוד תכשיטים על גופה. ואע”ג דילפינן לה מרחיצה ורחיצה בשבת או לכבוד שבת אסורה בימי האבל, רחיצה שאני דהוי אבלות בצנעא ורק לענין עצם ההתקשטות דימוהו לרחיצה. וממה שסתמו הראשונים והשו”ע לאסור בימי אבלה ולא חילקו בין ימות החול לשבת, אינה ראיה לאסור, דאפשר דלפי שתלוי בכל אשה ואשה לגופה, ויש נשים הרגילות להתקשט מדי שבת בשבתו, ויש נשים שלא נהגו כן, לפיכך סתמו בזה. ולא מצאתי לע”ע מי שעמד בזה, והיות והדבר מצוי מאד לכן ארחיב מעט את היריעה בס”ד.
ב). ראשית יש לחקור מהו גדר איסור אבלות בפרהסיא, האם דווקא כשעושה פעולה של אבלות כגון לבישת בגד קרוע, או הליכה ללא נעלים, או גם כשנמנע מעשיית דבר מחמת האבלות מיקרי אבלות בפרהסיא, ולכאו’ יש להוכיח ממ”ש הרמב”ם שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שהוא מכלל דברים שבפרהסיא, והב”ד להלכה השו”ע (סי’ שפה ס”ג). וראה עוד בטור ובשו”ע (סי’ ת ס”א) דר”ת היה עולה כל שבת בעליית שלישי ועלה גם בימי אבלות כדי שלא יהיה ניכר כאבלות בפרהסיא. ואף דבהני לא היה עושה מעשה אבלות בקום ועשה אם היה נמנע. וכן מוכח ממ”ש הט”ז (יו”ד סי’ ת סק”א) בשם המהרש”ל בתשובה (סי’ עא) דאבל שיום מילת בנו בשבת, אין לו לעלות לתורה אע”פ שנהגו ‘במקצת מקומות’ שאבי הבן הוי חיוב לעלות ביום מילת בנו, מכ”מ לא מיקרי פרהסיא. ומוכח דאם היה כן המנהג בכל המקומות, ניכר היה הדבר כאבלות בפרהסיא. אולם אי מהא לא איריא, דשאני התם בכל האופנים הנז’, כיון דנמצא שם ולא נוהג כהרגלו, חשיב טפי כמעשה אבלות בפרהסיא, לפי שמבינים הכל שהימנעותו היא משום האבלות.
ג). אלא שלכאו’ יש לדמות נידון דידן למי שלא אוכל בשר בשבת שחל בו ט”ב, ונמנע משום האבלות, שכתב הטור (או”ח סו”ס תקנב) שעבירה היא בידו, משם שניכר שעושה אותו משום אבל והוי אבלות בפרהסיא וכמ”ש שם הטור, ואע”ג דאין חובה לאכול בשר בשבת, מ”מ כל שנמנע מחמת האבל, עבירה היא בידו, וכ”כ המ”ב (ס”ק כג). (והיינו אף לדעת הרמ”א דס”ל דנוהג בשבת זו אבלות בצנעא, הדין כן, ומשום דהוי אבלות בפרהסיא). ומוכח דגם כהאי גוונא שנמנע חשיב כאבלות בפרהסיא ואע”פ שאינו עושה מעשה אבלות בפועל.
וע”ע מ”ש בהגה’ תפארת למשה (יו”ד סי’ שצג סעיף ג’) דהטעם דשרי לאבל לצאת בשבת לבית הכנסת, משום דהוי אבלות בפרהסיא, שכל מי שלא אבל הולך לבית הכנסת. ומוכח שגם בשוא”ת איכא משום אבלות בפרהסיא ואף שאינו עומד במקום רבים. וכיוצ”ב העלה היעב”ץ בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”ב (סי’ קפ), דאע”ג דאין לאבל תוך י”ב חודש להשתתף בשמחת חתן גם בשבת, מ”מ אם הוא קרוב לחתן וכלה יש להתיר משום דמיחזי כאבלות בפרהסיא. וכ”כ בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סי’ קסא) דמותר לאבל לילך לסעודת ‘שלום זכר’, אם הוא קרוב וידיד שיתחשב כפרהסיא. וכ”כ הגרע”י זצוק”ל בחזו”ע ח”ב (עמ’ שלח) דיש להתיר לאבל תוך י”ב חודש להשתתף ב’שבת חתן’, אם נוכחותו תשמח את החתן והכלה. וע”ע בס’ ארחות רבינו ח”ד (עמ’ קלח) שכן עשה מעשה רב מרן החזו”א זצוק”ל. וכן העלה בספר גשה”ח (פכ”א ז’ – ט’). ועי’ בספר ציוני הלכה – אבלות (עמ’ שעח ושעט) בשם הגרי”ש אלישיב שדעה אחרת עימו, ודבריו לענ”ד צ”ע.
ד). ואע”ג דאשה זו פעמים לא מתאפרת, וכגון, בשבת שחל בו ליל טבילה וכיוצ”ב, וא”כ יכולים הרואים לתלות סיבת הדבר שלא מחמת האבל, מ”מ לפמ”ש השו”ע (יו”ד סי’ שצג ס”ד) דאין לאבלים לשנות מקומם בבית הכנסת ומשום דהוי אבלות בפרהסיא. והרמ”א שם פליג ע”ז, וכתב, דמנהגם לשנות מקומם גם בשבת. וביאר הש”ך (סק”ז) טעם הרמ”א, לפי שאין זה דבר של פרהסיא ‘שהרבה פעמים’ אדם מחליף מקומו. ומדוקדק, דרק אם הדרך לשנות לא הוי אבלות בפרהסיא.
וע”ע ברדב”ז ח”ב (סי’ תרסב) שהעלה כהרמ”א הנ”ל שצריכים האבלים לשנות מקומן בשבת ושלא כדברי הב”י, ובטעם הראשון ביאר, כיון שיכולים לתלות הדבר שאחר תפס את מקומו. ונראה לענ”ד דדוחק לומר דהשו”ע חולק בזה במציאות, וע”כ דס”ל דאע”ג דניתן לתלות סיבת היעדרותו בטעמים שונים, מ”מ לא התירו, והיינו טעמא, דס”ל להשו”ע דגדר אבלות בפרהסיא היינו גם באופן שיש ללמד זכות מ”מ אם עתה כו”ע ידעי שסיבת הדבר שנוהג כך אינו מחמת אונס אלא מחמת אבלות חשיב הדבר כפרהסיא. (וידידי הרב אריאל כהן שליט”א העיר לי, דהב”י דייק לכתוב ‘למקום האבלים’, ונראה שהיה להם מקום מיוחד שבהם היו האבלים יושבים ולפיכך אם ישנה הוי אבלות בפרהסיא, וזהו טעמו של הב”י. אולם מדברי הרדב”ז נראה שלא הבין כך בב”י דא”כ אזלא השגתו שם, ודו”ק. ועוד, שבשו”ע לא חילק בין מקום מיוחד לאבלים לשאר מקומות, וגם האידנא שאין לנו מקומות מיוחדים בבית הכנסת לאבלים, מנהג הספרדים הוא שלא לשנות מקומם). ומינה נמי לנד”ד דאע”ג דפעמים אינה מתאפרת ומתקשטת מ”מ אם דרכה בכך ברוב ככל שבתות השנה וכפי שמצוי בדרך כלל על פי הרוב שנשי דידן מקפידות להתקשט לכבוד שבת ולכבוד בעליהן ואפילו אותן נשים שאינן מקפידות בימות החול להתאפר, מ”מ בשבת טפי מקפידות בזה, וע”כ י”ל דחשיב אבלות בפרהסיא אם תשנה ממנהגה.
ה). ומ”ש הרמ”א (סי’ שפט סעיף ג’) דאסור לאבל ללבוש בגדי שבת תוך ד’ שבועות. וראה עוד ברמ”א (או”ח סי’ תקנא ס”א) דבשבת חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת כי אם הכתונות לבד. מ”מ היינו דווקא בזמנם שלא היו מקפידין על בגדי שבת ולא היה ניכר כ”כ ההבדל בין בגדי שבת לבגדי החול, אבל האידנא ודאי הוי אבלות בפרהסיא, וכפי שביאר הערוך השולחן (שם סעי’ יא), וכן הוא המנהג ללבוש בגדי שבת גם בשבתות אלו וכמ”ש הרדב”ז ח”ב (סימן תרצג) דאין להראות אבלות בשבת. וע”ע בנימוקי או”ח – מונקאטש (סק”ב). וע”ע בכה”ח (ס”ק יג), וכן כתב המ”ב (סק”ו) בשם הגר”א. וכן המנהג כיום.
ו). ואע”ג שכתב הרמ”א (יו”ד סי’ ת) דאם יש לו מנעלים ברגליו מוכח דאין נוהג אבלות בשבת, ומשום כן התיר ללכת בעטיפת הראש בשבת, וכ”כ הרדב”ז ח”ב (סימן תרסב), ומיניה לנד”ד. אולם אנו לא קיימ”ל הכי, וכמ”ש הש”ך (סק”ב), והכי מוכח מסתימת השו”ע בכמה דוכתי שאין לנהוג אבלות בפרהסיא בכל גוונא.
ז). אולם אכתי היה מקום לדון בזה באופן שהאשה מצויה בביתה ולא יוצאת לבית הכנסת ונמצאת רק עם האבלים ואנשי ביתה, ולכאו’ חשיב כאבלות בצינעה, וראה בשו”ע (סי’ שעט סעיף ד’) דבשבת אם בירך ביחיד או בג’ אבלים מזכיר בברכת המזון ‘נחם’, אולם אם אכלו אחרים עימו כיון דאיכא אחרים לאו צנעה הוא. אולם זה אינו, דאטו אבל הנמצא יחיד בביתו מותר לו לילך בחולצה קרועה או ללא נעלים, כיון דהוי אבלות בצנעה, וע”כ כיון דאלו הם הדברים המוגדרים “כפרהסיא” א”כ תו אין נפק”מ אם נמצא יחידי או אם עוד אנשים, ולא דמי להשו”ע הנז’, דהתם להזכיר נחם בברכת הזמון הוי אבלות של צנעה, אלא שאם יש אחרים המסובים עימו עמו הופך הדבר לאבלות בפרהסיא, אבל דבר שהוא פרהסיא בעצם, ודאי שאין חילוק בין אם נמצא יחד עם עוד אבלים או שנמצא יחידי בביתו, ועל כן יש להתיר לנשים (שהתירו להן) בשבת החלה בימי אבלותן להתאפר ולענוד עגילים ושרשראות וכפי רגילותן בכל שבת, ומ”מ טוב שימעיטו קצת מחמת האבל דבכך לא ניכרת האבלות.
