שאלה: מעשה היה בחתן שהובאה לו לחופה טלית שאינה מצויצת, וקודם ההתעטפות שמו לב לכך האם רשאי לברך עליה ברכת ‘שהחיינו’?
תשובה: אינו רשאי לברך ברכת שהחיינו על טלית שאינה מצויצת, וכמו כן אין לו להתעטף בה כמות שהיא ואפילו לעטוף בה ראשו בלבד, ואין חילוק בכל זה בין אם החופה נערכת ביום ובין נערכת בלילה. ואם עדיין לא בירך שהחיינו על בגדיו החדשים, יברך עתה ויכוין לפטור בזה את הקידושין. ומ”מ אין הטלית מעכבת בחופה כלל.
א). כתב השו”ע (סימן כב): קנה טלית ועשה בו ציצית, מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים. והיק’ המג”א (סק”א) דהלא כבר בשעת הקנין יש לו לברך שהחיינו ולמה הצריך הטלת ציציות, ותי’, דמיירי שלא בירך בשעת הקנין. אי נמי, דוקא כשקונה בגד כמות שהוא ראוי ללבוש אז מברך שהחיינו, אבל אם קנה בגד ועשה מלבושים אז מברך בשעת לבישה. עכ”ד. ולכאו’ מבואר יוצא דבזה גופא נחלקו ב’ תירוצי המג”א, דלפי תי’ הראשון, שפיר מצי לברך אע”ג דהטלית אינה ראויה ללבישה, ולפי תי’ השני, אין לברך אלא כשראוי ללבישה. ומיהו אינו מוכרח, דיש לומר דגם תי’ קמא של המג”א, יודה בטלית של מצווה מאחר וכל ייעודה למצווה ואין לו הנאה אחרת בלבישתה מחמת עצם הבגד, וע”כ לא מצי לברך שהחיינו כל עוד אינה ראויה למצוותה, ורק בטלית שהולך עמה גם במשך היום ומשמשת לו גם כבגד, מצי לברך שהחיינו גם בשעת קנייתה כשאינה מצויצת, שהרי יש לו הנאה מעצם היותה בגד.
ב). אלא שראיתי להט”ז (סי’ רכג סק”ג) שכתב דמ”ש השו”ע בשעת הקנין יש לו לברך אע”פ שעדיין לא נשתמש בהם, וז”ל: נראה לי דהיינו משעה שקנה בגד אע”פ שצריך ליתן אותו לחייט לעשות ממנו מלבוש, אע”ג דרחוק עדיין מן ההנאה, שהרי האשר”י מדמה אותו לירידת גשמים אע”פ שאין הנאתן ניכרת מיד. עכ”ל. ולפי”ד כ”ש דבנד”ד מצי לברך ואע”פ שאין הנאתה קרובה וחסר הטלת הציציות. ומיהו המג”א (שם סק”ו) פליג ע”ד הט”ז, וס”ל דוקא כשקנה כלי כמות שהוא, אבל אם קנה כסף ונתן לאומן לעשות כלי, אינו מברך אלא כשישתמש בו. והניף ידו שנית (באו”ח סי’ תר ס”ק א’), שכתב להקשות ע”ד השו”ע שכתב, דמברך שהחיינו בקידוש של ר”ה ביום השני וילבש בגד חדש, והלא קיי”ל שמברך שהחיינו בשעת קנייה. ותי’, דהתם מיירי כשקנה מלבוש מוכן אז השמחה כשקנאו. ונראה שנקט לדינא כתי’ השני. ולפי”ד נראה דגם בנד”ד לא מצי לברך. ודוחק לחלק, בין לבישה לבין קנייה, היינו שבלבישה אית ליה הנאה טפי, ומצי לברך גם כשעדיין אינה ראויה ללבישה, וכגון, שמתעטף בו בלילה, משום דבברכת שהחיינו אזלינן בתר שמחת הלב, ומאחר וכל הטלית עשויה לשם מצווה ואין לו הנאה אחרת ממנה, על כן כל עוד אינה ראויה לעיטוף, מסתבר שלפי”ד המג”א הנז’ לא מצי לברך. וכדברי המג”א פסקו האחרונים, וכן נקט לדינא המ”ב (סי’ רכג ס”ק יז). ואין לומר דאומן שאני, דחשיב מחוסר מעשה, אבל בקשירת הציציות בגוף בגד הטלית, ל”ח מעשה אומן וממילא ל”ח מחוסר מעשה, דהא יעויין במ”ב (סי’ כב ס”ק א’), דאף אם חסר קשירת ציציות לטלית, לא מצי לברך שהחיינו.
ג). אולם היה מקום לטעון שיש לחלק בין נתינת מתכת לאומן שיעשנו כלי ללבישת בגד ללא ציציות, דהכא שפיר הוי בגד מצד עצמו ומתוקן הוא, אלא דאריה הוא דרביע עליה, וממילא אין כאן חסרון בשם בגד, ומצאתי בהגהו’ רע”א לשו”ע (סי’ רכג) שהסתפק בכיוצ”ב, גבי כלים שאינן טבולים, כיון שלא מצי להשתמש בהם ללא טבילה, לא מצי לברך בשעת קנין. וכן בדירה ללא מזוזה, ונשאר בצ”ע. ומיהו לפי מה שנתבאר לעיל, י”ל דבנ”ד גרע טפי כיון דכל הטלית עשויה בשביל מצווה. ומ”מ למעשה יש לנקוט גם בנד”ד סב”ל. וגם בברכת שהחיינו נקטינן כן, עי’ בשו”ת יביע אומר ח”ח (חאו”ח סימן ח’) והביא ראיות רבות לכך.
ד) ולענ”ד לא מצי לברך שהחיינו אפילו כשהחופה נערכת בלילה מעוד טעם אחר, דהא כיון דנחלקו הרמב”ם והרא”ש בדין כסות המיוחד ליום כשמתכסה בו בלילה, דלדעת הרמב”ם, פטור, ולדעת הרא”ש, חייב אפילו כשלובשו בלילה. ומרן השו”ע (סי’ יח ס”א) לא הכריע הלכה כדעת חד מנייהו. נמצא דאליבא דהרא”ש אם יתעטף בטלית ללא הציציות מבטל מצוות עשה. ולברך שהחיינו ללא התעטפות, ודאי לאו שפיר לעשות כן, שהרי כתב הפמ”ג (סי’ רכג סק”ו) שברכת שהחיינו נתקנה בשעה מיוחדת, או בשעת קנין, או בזמן לבישה דאית ליה הנאה. וכ”כ המ”ב (סי’ כב סק”א).
ה). ולעטוף הראש גרידא בלילה מבלי לעטוף הגוף, נמי אינו נכון דהא בעינן הנאת לבישה וזה ל”ח הנאה. וגם אינו נכון לפי דעת רבינו האר”י ז”ל, וכמ”ש המהרח”ו בשער הכוונות (דרוש ב’ דתפילת מנחה), הובא בברכ”י (סימן יח או’ א’), ובכה”ח (שם ס”ק יב וס”ק כא). וכ”כ הבא”ח (פ’ שופטים או’ יב) שמטעם זה לא נהגו בעירו שהחתן מתעטף בטלית. וכ”כ הגר”מ מאזוז שליט”א בירחון אור תורה (שבט תשמ”ז סי’ ס או’ ז’) בשם מרן הגרע”י זצוק”ל.
ו). ואף שראיתי בהגה’ רע”א על השו”ע (סי’ כב) שכתב, שאליבא דהרמב”ם שכסות יום בלילה פטור, אם קנה ציצית בלילה, מברך שהחיינו מיד, דהא ראוי ללבישה בלא ציצית בלילה, ואם קונה ביום, אינו מברך עד שעת עשיית הציציות. מ”מ כיון שמרן השו”ע הביא גם דעת הרא”ש, ולפי”ד הרא”ש שכסות יום בלילה חייב, לא מצי לברך שהחיינו ללא הציציות, והשו”ע לא הכריע הלכה כדברי מי שהרי הביא סברת שניהם, א”כ אכתי מידי פלוגתא וסב”ל לא נפקינן. ובלא”ה ראיתי בספרו של אאמו”ר (שם) שציין לספר בני ציון – ליכטמן (סי’ כב) שתמה ע”ד הרע”א, דכיון ששמחת קנייתו היא בשביל ההשתמשות בו לשם טלית של מצווה במשך היום, ובטלית שאינה מצויצת ורק בלילה ראוי ללבישה, אין ראוי לברך עליה שהחיינו בשביל שעה מועטת זו שאינה עיקר מטרת קניית הבגד, וכיון שביום בגד זה לא יחשב ראוי ללבישה בגלל שאין בו ציציות אין שמחה בזה.
ז). ולברך שהחיינו על פריסת הטלית תחת החופה ללא לבישה, אין נכון לעשות כן, לפי שאין זה ייעודה של הטלית. ולברך שהחיינו עתה למפרע על שעת קנייתה, ג”כ אינו נכון, לפי שמבואר במג”א (שם), שמברכים שהחיינו בשעת קנייה, ואם לא בירך, מברך בשעת ההנאה היינו שעת ההתעטפות, אבל אין לברך סתם שהחיינו כשלא בירך בשעת הקנייה.
ח). ומ”מ רשאי החתן לברך שהחיינו על בגדיו החדשים שלבוש בהם, ואף שכבר לבשם מספר שעות קודם לכן, מ”מ מצי לברך וכמ”ש הפרי מגדים (סי’ כב משב”ז סס”ק א’), וכן הכרעת הביה”ל (סי’ כב ד”ה קנה), אפילו גבי עיטוף שני. אלא דאכתי גבי עיטוף שני נכנסנו בסלע המחלוקת שהביא מרן הב”י (סי’ רכה) בין רבינו מנוח וסמ”ק למהר”י מולין ועוד, אם יש לברך באכילה שנייה, אולם אם הוי המשך הלבישה ועדיין לא הסיר המלבוש החדש מעל גופו, ובפרט אם לבשם שעה מועטת קודם לכן, לכו”ע מצי לברך, דהרי זה חשיב כלבישה אחת וניכר שפיר חידושו ואית ליה עלייהו שמחת הלב, ומצי לברך. וכן מוכח ממ”ש המקור חיים (סי’ רכג), וכ”כ בסדר ברכת הנהנין להגר”ז (פרק יב או’ ד’) שיכול לברך על בגד חדש כל עוד עודנו עליו, וכן מבואר בחסד לאלפים (סק”ו). ולענ”ד כן מוכח ממ”ש הרדב”ז בתשובה ח”א (סימן שיט) גבי שכח לברך על פרי חדש, שאם חוזר ואוכל אכילה שנייה אינו מברך, ומשמע שכל שעסוק באכילה ראשונה, מצי לברך. וכן העלה בשו”ת מהר”ם שיק (חאו”ח סי’ פט). וע”כ מ”ש הרב כה”ח (סי’ כב סק”י) שאם כבר התעטף בטלית והורידה על גופו, אין לו לברך שהחיינו, אין דבריו מוכרעים כל עיקר. ושו”ר בספר כה”ח (סי’ רכג ס”ק לא) שכתב וז”ל: אם שכח לברך שהחיינו בשעת לבישה, יוכל לברך כל זמן שעודנו בתוקף שמחתו ובלבישה ראשונה. ע”כ. הרי דאם לא עבר זמן רב מזמן לבישתו גם לדעתו מברך. ובפרט אם נצרף דעת היעב”ץ במור וקציעה (סי’ רכג) ועוד, דסבירא להו, דמברך שהחיינו על עצם לקיחת האשה. ועי’ מה שכתב על דבריהם המחז”ב (שם סק”ה).
ושו”ר שכן העלה אבי מורי שליט”א בשו”ת מנחת שמואל ח”ד (סימן ח’) במעשה כזה שאירע בארה”ב על חתן ששכח לצייץ ציציותיו, והורה, שאין לברך שהחיינו, וע”ש בנימוקיו, ושלא כדעת אותו רב שהיה במעמד החופה והורה לברך. אלא שאנא עבדא הוספתי על דבריו, שאף ללבוש הטלית אסור משום דעת הרא”ש. וכ”כ המ”ב (סי’ יח סק”ב) שאסור ללבשו מספק.
ט). ומ”מ פשוט שאין זה מעכב את פריסת הטלית על גבי ראשם של החתן והכלה, שהרי אפילו אם שכחו ולא הביאו טלית כלל, אין זה לעיכובא, שהרי המקור לפריסת סודר על ראשם הובא בב”י (סימן סא) בשם הארחות חיים שכ’ שי”א שזהו מיקרי חופה. והב”ד גם הרמ”א (סי’ נה ס”א). והארחות חיים (שם) כתב, דלאו מילתא היא, ע”ש. וע”ע בחלקת מחוקק (סי’ נה סק”ז). והנה בחופה שנוהגים האידנא שיש בה כלונסאות וגם גג, לכאו’ די בזה, וא”צ טלית גם לדעה זו. ובייחוד אצל הספרדים המנהג הקדמון היה שהחתן והכלה היו מתכסים יחד בטלית שלו וכ”כ הבא”ח (ש”א פ’ שופטים או’ יב) שזהו מנהג ירושלים. אלא שהאידנא נהגו לפרוס הטלית על ראשם של החתן והכלה ועל כל הנמצאים שם יחד, ולכאו’ צ”ע מאי הוספה איכא בזה ובמה מייחדה טפי מהכילה והכלונסאות, ואפשר דאית ביה מעלה בזה שלוקח טלית שלו, וכדכתיב: “ופרסת כנפך על אמתך”. וכ”כ בכנסת הגדולה (סי’ סא) ואכתי צ”ע. ועי’ בבא”ח (שם) שהעיד שמנהג בגדאד בזמנו היה שלא לפרוס טלית כלל והיו שמים ארבעה כלונסאות לחוד, או וילון, ע”ש. וע”כ בחופות הנערכות בעיקר בציבור שאינו דתי, שעולים לבימת החופה רק הקרואים, ולא תמיד מצוי מי שיתפוס את קצוות הטלית, אין הדבר מעכב כלל. וכ”ש כשאין בה ציציות שרשאים לפורסה כמות שהיא.
