שאלה: האם מותר לנשים לרחוץ בחוף ים – נפרד, כיום שכמעט בכל החופים המצילים הינם גברים, והאם חייבות להקפיד שם על כל גדרי הצניעות?
תשובה: אע”ג דמותר לנשים לרחוץ בים שיש בו מציל, מכל מקום חייבות להתנהג שם בצניעות ולא לילך בגילוי בשר במקומות שהדרך לכסותם, וצריכות ללבוש חלוק וכיוצ”ב המכסה היטב את גופם, הן כשנמצאות בחוף, והן כשנמצאות בים, וכן צריכות לכסות ראשם כדת.
א). הנה בגמרא ע”ז (כ:) גבי כובס בגדי נשים, ובב”מ (צא.) גבי הרבעה, מצינו את ההיתר של “עבידתיה טריד”, וכן פסק השו”ע (אהע”ז סי’ כג סעיף ג’). וכיוצ”ב מצינו בפוסקים שהסתמכו להלכה על היתר זה, גבי בדיקת נשים אצל רופא הבודקם במקומות המכוסים שבגופם כמ”ש הש”ך (יו”ד סי’ קצה ס”ק כ). ואע”ג שהש”ך עצמו רק העיד על המנהג ולא ביאר טעם המנהג, מ”מ ראיתי שכן ביארו להדיא גדולי האחרונים, הכרתי ופלתי (שם), הסד”ט (שם), החיד”א (שם), הערוה”ש (שם), והאגרות משה (חיו”ד ח”ג סי’ נד אות א’), שכיון שהרופאים טרודים בעבודתם, אין לחוש בהם להרהור עבירה. ובשו”ת הרדב”ז ח”ד (סימן ב’) התיר מטעם זה אפילו לבעל למשש הדופק של אשתו נדה כשהיא חולה.
ב). ומיניה לכאו’ לנד”ד, דאותם מצילים טרודים בעבודתם ורובצת עליהם אחריות גדולה של חיי נפש, ומה גם דיודעים שאם לא יעשו מלאכתם נאמנה עלולים להיתבע על כך וגם לקפח את פרנסתן, על כן אין עולה על לבם מחשבת הרהור עבירה, ולפי”ז היה מקום להתיר להם לרחוץ שם גם אם אינם מקפידות על כל גדרי הצניעות.
ג). אלא שהיד נוטה לדחות, דלא מצינו היתר זה אלא במקום חולי ורפואה, ולא כשאינו צורך ממשי, ותדע, שלא התירו משום טריד בעבידתיה אפילו במקום מיחוש, וכמ”ש הכנה”ג (יו”ד סי’ קצה) דבמקום מיחוש אפילו הוא בקי ומומחה יותר שאין כמותו, אין לה להתרפאות אצלו. וכ”כ בשו”ת מנח”י ח”ז (סי’ עג ד”ה אמנם), ובשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ קפו), ובשו”ת באר משה ח”ג (סי’ קנב ד”ה ובאמת), ובספר טהרת הבית ח”ב (עמוד רכב), דבמקום מיחוש קל, אין להתיר נגיעה של רופא, וכל מה שהתירו האחרונים מטעם עסוק בעבודתו. ולפי”ז כ”ש דבנד”ד, דגם אם נימא דאית ביה צורך ובריאות הגוף, אכתי לא גרע ממיחוש.
וצ”ל, דמה שהתירו במרביעי בהמה, וכן בגדי הכובס, היינו משום דקיל טפי לפי שאינו רואה את גוף הערווה אלא מסתכל בדברים המותרים אלא שעלולים דברים אלו להביאו לידי הרהורי עבירה, וע”כ התירו משום דטריד וזו מלאכתו, אבל באופן שכעת רואה את גוף הערווה כבמקומות המכוסים, שקרוב יותר להרהורי עבירה, בזה התירו רק במקום חולי. א”נ התם, התירו משום חיי נפש דזהו פרנסתו.
ד). והנה אע”ג שהיה מקום לומר, שלא אסרו אלא התבוננות בנשים לשום הנאה, וכמבואר בשו”ע (סי’ כא סעי’ א’), ולא ראייה בעלמא וכנז’ בפוסקים, וזה כיון שטרוד בעבודתו מסתבר שלא יבוא לידי התבוננות והנאה, מ”מ אין בידינו להתיר זאת, דהא ראיה בעלמא במקומות המכוסים באנו למחלוקת הפוסקים, דהר’ יונה הובא בב”י (סי’ עה) כתב, דשרי ראייה בעלמא בלי התבוננות, וכוונתו גם למקומות המכוסים, דומיא דשמיעת קול זמר, כיעו”ש. והדרכי משה (שם) כתב בשם המרדכי, לאסור גם בראייה בעלמא. וכ”כ הב”ח להשיג ע”ד הר’ יונה, דמפשטות לשון הפוסקים משמע, דאין חילוק ובכל גוונא אסור. וכ”כ הפרי מגדים הובא להלכה במ”ב (סי’ עה ס”ק ז’). וע”ע לקמן (סי’ ח’ או’ א’).
ה). ומה גם דמאחר ואותם מצילים לצערנו רובם ככולם הם אנשים רחוקים מהדת ופרוצים בעריות, ובפריצי לא מהני טרידי בעבידתייהו, וכמ”ש האחרונים גבי בדיקת רופא פרוץ ראה בפוסקים הנז’ לעיל.
ו). ובפרט דלפי המציאות של זמננו יש להסתפק אם חשיבי כטרודים בעבודתם, שיש שם בכל סוכה (מושב המציל) כמה מצילים, ופוק חזי שאוכלים ושותים תוך כדי שהותם שם, ולא טרידי כ”כ. ועל כן נראה להלכה, דאע”ג דמותרות לרחוץ שם, כיון שהמקום והזמן קבוע לרחיצת נשים, ואין בזה משום פריצות בשביל אחד שנמצא שם שלא לכוונת פריצות אלא לכוונת מלאכתו, אולם נכון עכ”פ להזהירם שיקפידו שם על גדרי הצניעות, ואע”ג דרוב הזמן גופם מכוסה במים, מ”מ כשיוצאות ונכנסות, נמצא גופם מגולה.
ז). ואע”ג דאם היה ברור לנו שהמצילים הם גויים אפשר דלא היה איסור מדינא במה שמכשלתם בהרהורי עבירה ובהסתכלות אסורה ותליא בפלוגתת הראשונים האם עכו”ם מצווים על זה, מ”מ כיון דבארץ אזלינן בתר רובא ובסתמא הם יהודים ואע”ג דרובם אינם שומרים תורה ומצוות, יש להיזהר לבל תכשילם. ואע”ג שהדגול מרבבה (יו”ד סי’ קנא סעיף א’) בביאורו על הש”ך כתב, דמ”ש הש”ך דבישראל מומר אין איסור להכשילו, לאו דווקא ישראל מומר, אלא כל ישראל שעושה עבירה במזיד, וא”כ לכאו’ ה”ה בנד”ד.
אולם נראה דזה אינו, דאף הש”ך לא התיר אלא במסייע דהוא איסור דרבנן, ולא בתרי עברי דנהרא דהוא איסור דלפני עור דאורייתא, וכאן הוי תרי עברי דנהרא לרוב הפוסקים, וכמבואר במשנה למלך (פ”ד מהל’ מלווה ולווה הלכה ב’) שבמקום שהמלווה בריבית היה מלווה אותם דמים לאדם אחר יהודי, גם יש איסור דלפנ”ע, כיון דגם אם האחר היה נותן היה עובר על לפני עור, לא נפטר הוא בזה מגוף האיסור, ודלא כהרב פני משה. ולמעשה רבים מהפוסקים צידדו לאסור כדעת המשנה למלך, וכן פסק מרן החיד”א בברכ”י (חו”מ סימן ט’ ס”ק ג’), ובספרו יעיר אזן (מערכת ל אות יג), וכתב שכן הסכימו כמה גדולים לסברת המשנה למלך. וכן פסק החוות דעת (יו”ד סי’ ק”ס בביאורים וחידושים ס”ק א’). וגם הגרי”ש אלישיב זצ”ל פסק, כדעת המשנה למלך, ודחה הדעות החולקות, הובא דבריו בספר קובץ תשובות ח”א (או”ח סימן לח). וכ”פ בשו”ת אור לציון ח”ב (פמ”ג אות ב’ בביאורים). ועוד, דהרבה אחרונים חלקו על עצם דברי הש”ך וכתבו שגם לישראל מומר יש איסור דלפנ”ע, וכ”כ כמבואר המג”א (סימן שמז), והמ”ב (סי’ רמג ס”ק ב’). ועוד. וע”כ אין להתיר בזה.
ובלא”ה נראה דלא נאה ולא יאה לבת ישראל כשרה לעמוד בצורה פרוצה כנגד איש הישראלי, דבזה מסירה מסווה הבושה כנגד פניה ואין זו דת יהודית.
ח). ואע”ג שבשו”ת אגרות משה (אהע”ז ח”ד סי’ סב) כתב, שנשים יראות השם ובפרט נשי ת”ח, אין להם לרחוץ בים, אלא דנימוקו דשמא יתן עיניו בה ויבא לביתה בשעה שאין בעלה שם ויפתנה או יאנסנה. וזה אינו שייך בזה”ז, (וגם בזמנו היה זה חשש רחוק כמ”ש שם). וכן הוא המנהג בזמננו שגם נשים יראות ושלמות ואף נשי ת”ח, הולכות לרחוץ בים ומקפידות לנהוג שם בכל כללי הצניעות הראויות לנשות חיל. ועי’ בשו”ת דברי יציב (חאהע”ז סי’ מה אות ה’), ובשו”ת משנת יוסף חלק י’ (סי’ ג’). ושו”ר שכך היתה דעתו של מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל הובא בספר שלחן יוסף ח”א (עמ’ רל) לידידנו הרב רפאל א”ש מועלם שליט”א, דאע”ג דמותר לנשים לילך לרחוץ בים ובבריכה שיש בהם מציל, מ”מ חייבות לילך שם בצניעות כדת משה ויהודית.
