שאלה: הנה בדבר השווארמה שבמסעדות רבים המצויים תחת כשרות “מהדרין”, מצוי שלאחר שיהודי מניח את שיפוד הבשר או העוף על הגלגל הסמוך לאש המסתובב על ציר, ונצלה עמוד הבשר תוך כדי סיבוב מלוחות עם להבות הצמודות אליו, ועומד גוי במסעדה וחותך מהשיפוד ונותן ללקוחותיו, ופעמים שבשעת החיתוך מרחיק את הגלגל מן האש, ובגמר חיתוכו מקריבו חזרה לאש, והתעוררו בזה אם יש לבני ספרד לחוש מאחר שהבשר הפנימי עדיין לא מבושל מחמת השכבות הרבות העוטפות אותו.
תשובה: לענ”ד העיקר שיש להקל בזה, ולא מבעיא לבני אשכנז, כיון שהיהודי מדליק את האש די בזה וכמ”ש הרמ”א (סי’ קיג ס”ז), אלא אף לבני ספרד מותר לכתחילה לאכול את בשר השווארמה גם אם גוי חתכו, ואף אם הרחיקו מגלגל הצלייה ושוב החזירו, ואף כשרויות ‘מהדרין’ רשאיות ליתן למסעדות אלו תעודת כשרות.
א). תחילה אדבר היכא שלא הרחיקו מן האש אלא שחתכו בעודו כרוך סביב הלהבות וכפי שמצוי.
הנה ראיתי למי שרצה להתיר זאת וסמך כוחו ע”פ המבואר בגמ’ (ע”ז לח), ובשו”ע (סעיף ה’), דעכו”ם שבישל ולא התכוון לבשל, דאין בזה משום בישולי עכו”ם. ולפיכך עכו”ם שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו חגבים, הרי אלו מותרים. והכא נמי י”ל בנידו”ד מאחר ואין כוונתו אלא לחיתוך הבשר ולא לבישול המאכל, דיש להתיר. אולם לענ”ד זה אינו, דהנה כתב הטור (שם) דכל שהגוי ידע שיש בשר בתנור אפילו אם לא נתכוון לזה כלל אלא לייבש הכלי הנמצא בתנור, אסור. ומבואר ברא”ש (שם סימן לא) דהטעם הוא כיון דידע שיש שם בשר חוששים שמא נתכוון נמי לבשלו. ואע”פ שאם חרך ראש הגדי להסיר שערו ונצלו ראשי האזניים, מבואר שם בגמ’ דמותר לאכול מהם ואף שהגוי ידע, התם כיון דאין דרכו בכך לבשל ולצלות כך כלל, שרי. כ”כ בהגהת הפרישה (סק”ה). אבל הכא אדרבה הדרך לבשל כך, וא”כ אין להתיר מטעם זה. אולם יש לצדד מטעם אחר.
ב). כתב השו”ע (שם סעיף ח’) דאם נתן ישראל קדרה על האש וסלקה ובא עכו”ם והחזירה, אסור אא”כ הגיע למאכל בן דורסאי שהוא שליש בישולו. ע”כ. ואע”ג שבהל’ שבת פסק מרן השו”ע (סי’ רנד סעיף ב’) דמאב”ד הוא חצי בישולו וכמ”ש הרמב”ם, התם הוא משום חומרא דשבת דאו’ ובבישולי עכו”ם דהוי מילתא דרבנן יש להקל, וכנז’ שם באחרונים, וראה עוד בכה”ח (סי’ קיג ס”ק נז).
והנה מסתבר דבשעת חיתוך השווארמה שאז השכיבה החיצונית כבר ראויה למאכל לגמרי, באותה שעה השכבות הפנימיות יותר, התבשלו לכל הפחות כשליש בישולו, ולפי”ז ליכא למיחש למידי, אולם דא עקא, דאותם המערערים טוענים שפעמים רבות אין השכבות הפנימיות מבושלות כל עיקר ואפילו כשליש בישול מחמת ריבוי השכבות הצפופות המקיפות ופעמים מגיע עובי השיפוד אף לכשלושים ארבעים ס”מ עובי ויותר, נמצא כשחתכו גורם לבישול השכבות הפנימיות, וכבר פסק מרן הב”י (סי’ קיג) דאם לא היה מתבשל לולי חיתוי הגוי, יש בזה משום בישולי גויים, ושכן דעת הרמב”ם. וכ”פ בשו”ע (שם סעיף י’).
ג). ונראה דגם לו יהי כדבריהם, הלא אין זה אלא קירוב בישול, ואיתא להדיא בגמרא (ע”ז לח.) דאם היה מתבשל בשתי שעות והגיס הגוי והתבשל בשעה אחת, שרי, דאי”ז אלא קירוב בישול, וכ”פ הטור והשו”ע (סעיף ו’). והכא נמי בנידו”ד גם לולא שהיה הגוי חותך אם היה נשאר כשבע או שמונה שעות סביב האש, הגם שהשכבה החיצונית היה נשרפת, מ”מ השכבות הפנימיות היו מתבשלות לכה”פ כשליש בישולו נמצא שאי”ז אלא קירוב בישול.
ד). ובפרט דלא מצינו שגזרו איסור בבישולי עכו”ם אלא היכא שמבשל בידיים, אבל בנידון שלפנינו שמבשל בדרך גרמא כיון דאין הגוי עושה את פעולת הבישול הפנימי בידיו, אלא ע”י הסרת מונע, מהכת”ת לאסור, ואפילו בשבת ובנזקין מקילין בגרמא, כ”ש בבישולי עכו”ם דעיקרו דרבנן. וכן העלה להקל בזה, הגר”ע יוסף זצוק”ל וכמ”ש בנו בקובץ בית הלל (גליון כו עמ’ צט).
ה). ומיהו נראה דגם אם הרחיק הגוי מעט מהאש ע”י הקפיץ לצורך חיתוך וכפי שנהוג לפעמים ושוב החזירו, לענ”ד יש לצדד ולהתיר גם בזה, משום דגם באופן זה היה מתבשל כמאב”ד לו היה נשאר הרבה זמן במצב זה וכפי שנתבאר לעיל, ואע”ג דהיכא דהגוי סילק המאכל מן האש לא מהני גם אם היה מתבשל לולא סילוקו, וכמ”ש הב”י (ד”ה כתב הרשב”א). מ”מ כ”ז היינו דווקא אם לא היה מתבשל במצב הזה לאחר שסילקו הגוי דנמצא עתה הגוי עשה פעולת בישול חדשה ולא מתחשבים במה שהיה מתבשל בלא”ה, לא כן בנד”ד שגם במצב זה שסילקו אכתי יש בו כח לבשל מחמת הנחת הראשון א”כ לאנתבטלה הנחת היהודי כלל.
וגם אם נפקפק ונאמר שאה”נ גם באופן זה לא יתבשל כמאב”ד מכל צדדיו, מ”מ י”ל דבנידון דידן, לא נתבטל שם הנחת ישראל כלל, לפי שגם בהסרתו מן האש הוא עדיין מחובר מלמעלה, ולא דמי להסרת הקדרה מן האש והחזרתה, דבזה התבטל מעשה קמא, משא”כ בזה אכתי הנחה ראשונה קיימת והיא נעשתה ע”י יהודי. ואף אם הוי ספק יש להתיר, ואף בספק חסרון ידיעה, יש להתיר וכמ”ש השו”ע והרמ”א (סעי’ יא) גבי אם אינו ידוע אם סילקו עכו”ם קודם שהגיע למאב”ד או אחר מאב”ד, יש להתיר.
ו). ובפרט שיש בזה כמה ספיקות, ספק שמא קיי”ל כהפוסקים דס”ל דהדלקת האש גרידא מועילה וכנז’ (שם) בטור וברמ”א, ושמא בישול גוי בבית ישראל, מהני וכדעות הנז’ בשו”ע (שם ס”ד), ושמא שפחות המושכרות שעושות מחמת שכרן ולא מאהבת ישראל לא גזרו בהן, וכמ”ש המאירי (ע”ז לח.), והראב”ן הוב”ד בב”ח ובש”ך (סק”ז) בתי’ בתרא עיי”ש. ועוד יש לצרף דעת הב”ח דפסק, דכל שהגוי סילק את הקדרה לאחר הנחת הישראל אינו אוסר בהחזרתו ורק היכא שהיהודי סילקו והגוי הניחו מחדש, יש לאסור, ודייק כן מלשון השו”ע (סעיף ח’). וע”ש בש”ך ובט”ז.
