שאלה: האם מותר לשחות בשבת בבריכה פרטית שבחצירו?
תשובה: מעיקר הדין מותר לשחות בברכה שבחצרו ביום שבת מחמת חום הרבה אף בבגד ים שאינו סינטטי, ובלבד שיזהר בכמה דברים: א. שלא יבוא לידי סחיטת הבגד ים בשעה שמסירו מעליו.
ב. אחרי שמורידו מעליו יזהר שלא יסחט המים הספוגים בבגד ים כפי שנהוג.
ג. יזהר מסחיטת השיער.
ד. יש לשים לב שהבגד ים יהיה נקי ולא יהיה בו כל לכלוך קודם שמרטיבו במים. ומכיון שיש כמה פרטים בזה אין ראוי כלל להקל בזה, ובפרט שיש לחוש שאם נתיר בזה יבואו להתיר שחייה אף בנהרות וימים ובהם יש איסור מן הדין, לפיכך יש להורות איסור בדבר, ובפרט שעלולים לבוא עי”ז להתבטל מקדושת השבת, ולא ניתנו שבתות וי”ט אלא כדי לעסוק בהם בתורה.
הנה יש לדון בזה מחשש כמה אנפין א. מדין איסור ‘שט’. ב. סחיטת בגד ים. ג. שרייתו זהו כיבוסו. ד. סחיטת השיער. ה. התעמלות. ו. טלטול המים שבגופו, והתזת המים שבבריכה לבחוץ. ז. זילותא דשבתא. ח. בדין המנהג בזה.
א). הנה משום שט בשבת, נחלקו רש”י והרי”ף בביאור דברי הגמרא (שבת דף מ:): “ואי אית ליה גידודי שרי”, דאליבא דרש”י אם יש גדודי היינו כתלים גבוהים משפת הברכה, מותר לשחות שם, כיוון דהוי ליה ככלי ובכלי אין איסור לשוט דליכא למיגזר שמא יעשה חבית של שייטין. וכ”כ הרא”ש. אמנם הרי”ף פי’, דאם אית ליה גידודי, אם יצאו המים מהברכה הכתלים יחזירום, אבל כשאין כתלים כיון שהמים נעקרים ממקומם ויוצאים לבחוץ דמי לנהר, ובנהר גזרו דאין לשוט. ומרן השו”ע (סימן שלט סעיף ב’) הביא את פי’ הרי”ף להלכה הואיל וכן הוא ג”כ פי’ הרמב”ם.
ובזמננו שרוב הברכות יש להם כתלים גבוהים מהבריכה מכל צד, א”כ הוי ליה ככלי ולפי”ד רש”י והרא”ש ליכא למיחש. וגם לפי”ד הרי”ף והרמב”ם אין לחוש שמא יותזו מים לבחוץ, כיון שיש כתלים סביב שפת הברכה ועודפים את רוב המים הניתזים מהברכה, ומה שלפעמים ניתזים טיפות מחוץ לכותלי הבריכה, מסתבר דאין לחוש משום זה דאכתי לא דמי לנהר.
ב). ומשום חשש סחיטת ‘בגד ים’, הנה בבגד ים העשוי מבד, היה מקום לאסור לפי המבואר בשו”ע (סי’ שא סעיף ג’) דאסור לעבור באמת המים שלא במקום מצווה עם בגדיו שמא יבוא לידי סחיטה. וכן פסקו לאסור מטעם זה בשו”ת אגרות משה (אהע”ז ח”ד סימן יג), וכן מבואר בשו”ת אור לציון ח”ב (פרק מז אות לב), ורק בבגד ים סינטטי התיר.
אולם לענ”ד אי מהא לא איריא, כיון שבגד ים דרכו להיות רטוב וכן הוא דרך שימושו ואין אדם מקפיד לייבשו בעודו עליו, על כן אין חשש שיבוא לסחוט כל עוד הוא לבוש בו. וכן מבואר בשו”ע (סי’ שא סעיף מח) דמסתפג אדם באלוטנית ולא חוששים שמא יבוא לידי סחיטה, וע”ע ברמ”א (סי’ שא סעיף מו). וכן פסק מרן השו”ע (סימן שכ סעיף טו) דמותר לפרוס בגד על פי החבית אם הוא עשוי לכך. וכן מבואר בגדולי האחרונים דדבר שדרכו להיות רטוב ואין מקפידין על סחיטתו כגון במטלית שמנקים עימה את השולחנות, אין לחוש שמא יסחט ומותר אף לכתחילה להרטיבו, וכ”כ המגן אברהם (סימן שב ס”ק כו), והמאמ”ר (סי’ שיט ס”ק טז), והנהר שלום (שם אות ג’), וכ”כ הביה”ל (סי’ שיט ד”ה משום, וד”ה אפילו), ושכן דעת השו”ע שם שהתיר לשתות מים צלולין במשמרת, ע”ש. וראה עוד במ”ב (סי’ שב ס”ק נט).
ואף שהרגילות שסוחטים הבגד אחר שפושטים אותו מעל גופם, אין לגזור ולאסור משום זה להרטיבו כשהוא לבוש בו, דהא לא גרע מסמרטוט שהתיר המג”א לשרותו במים, אע”ג שהדרך לסחטו כדי לרוקן את הבלוע, כיון דאינו מקפיד בעצם על הבלוע בו רק שסוחטו מסיבות צדדיות.
ג). אלא דאכתי פש לן לברורי מדין ‘שרייתו זהו כיבוסו’, והנה אם הבגד נקי נחתינן בזה לפלוגתת הפוסקים אם אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו, וגם בדעת מרן השו”ע נחלקו האחרונים בביאור דעתו בזה, דלדעת המג”א (סי’ שלט ס”ק יא) והנשמת אדם (כלל כב אות א’), דעת השו”ע דמותר לשרות בגד נקי במים, אולם השכנה”ג (סי’ שיט בהגב”י אות יב) והגר”ז (בקונטרס אחרון אות א’), והנהר שלום (סי’ שיט אות ג’), והמשנה ברורה (סי’ שיט ד”ה שיש) כתבו בדעת השו”ע לאסור אף כשהבגד נקי. אולם אף הפוסקים האלו שאסרו, הוצרכו לפרש דמה שהתיר מרן השו”ע (סי’ שיט סעיף י’) ליתן מים צלולין בתוך משמרת, היינו משום שהיא עשויה לכך, ואינו מקפיד על ליבונה, וכמבואר בטור. וא”כ אף בנד”ד יש מקום להקל בבגד ים כיון שאין דרך בני אדם להקפיד על ליבונו. וכן מוכח ממ”ש השו”ע (סימן שיט סעיף טז) שמים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, וצ”ע למה לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו להני פוסקים הסוברים דאף בבגד נקי אמרינן כן, ועי’ בשער הציון (שם ס”ק נא) מה שיישב בשם האליה רבה, אולם המג”א כתב, שתרוצו דחוק. ועי’ במאמר מרדכי (סי’ שיט ס”ק טז) דהעמיד דברי מרן, במפה המיוחדת לכך ולפיכך התיר לסננו מן התולעים. וכ”כ הבן איש חי (פרשת בשלח סעיף יז). והיינו כמו שנתבאר. וכ”כ בספר מנוחת אהבה ח”ב (עמוד רנב ד”ה ולעיקר מה שביאר), ובח”ג (פרק יב). וא”כ ה”ה בנד”ד, דהדרך לשרות הבגד ים במים ואין מקפיד על ליבונו.
ויש עוד להוסיף, דגם אין מתכוון לכבסו ע”י שרייתו במים, אלא לשם כוונת שחייה, דאם היה בכוונתו לשם כיבוס היה לנו לאסור אף בבגד נקי בכל גוונא, וכמבואר במ”ב (סי’ שב ס”ק מו) בשם סה”ת ושא”ר.
ובאמת שבלאו הכי יש מקום להקל בזה ע”פ מה שכתבו התוס’ (שבת קיא : ד”ה האי) להקשות על האי דינא דההולך להקביל פני אביו או רבו עובר עד צווארו במים, ואמאי לא נימא שרייתו זהו כיבוסו, ותי’ בתי’ הראשון, דאיירי שאין בבגד שום לכלוך, א”נ, דהוי דרך לכלוך ולא דרך ניקיון ומותר. והנפק”מ בין ב’ תרוצי התוס’ היכא דהבגד מלוכלך. וראה בב”י (סו”ס שב) שהביא מחלוקת איזו תרוץ הוא עיקר לדינא שמדברי התוס’ בביצה (יח.) נראה שנקטו תי’ ב’ לדינא, אולם הסמ”ג והסמ”ק וסה”ת נקטו כתי’ קמא. עכ”פ בנד”ד אם הבגד ים נקי פשיטא דשרי לפי ב’ התרוצים. ובפרט בברכה שהרבה פעמים יש בה כלור ומיני חומרים הרי שאם הבגד היה נקי עתה מלכלכו יותר, וכבר נתבאר ברמ”א (סי’ שב סעיף י’) דדרך ליכלוך מותר, וכ”פ שם השו”ע מעיקר הדין.
ומ”מ כשמוריד הבגד ים יזהר להורידו בנחת כשהוא ספוג במים, דאז אף אם יסחט הוי פס”ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן כיון שאין דרך סחיטה בכך, ושרי לדעת הרבה פוסקים.
ד). משום סחיטת השערות, נראה שמעיקר הדין לדעת מרן השו”ע אין לחוש לזה, דהא פסק (סי’ שכו סעיף ז’) דמותר לרחוץ בנהר ולא הגביל היתרו בלבד שלא ירטיב ראשו, וכן התיר (בסעיף ד’) לרחוץ כל גופו בצונן. וכ”כ להדיא בב”י (יו”ד סי’ קצט) ששם הביא דעת הכל בו שאסר לנשים אפי’ לטבול בשבת מחשש סחיטת השערות, והב”י דחה דבריו, דאין איסור סחיטה בשיער. (ונראה דאף דאית ביה איסורא מדרבנן, עכ”פ אין לגזור משום זה). ואע”פ שבעולת שבת (סי’ שכו ס”ק טז) כתב בשם המהרי”ל לאסור לרחוץ בצונן משום חשש סחיטה, מ”מ הביא שם שפשט המנהג להקל. וע”ע במ”ב (ס”ק כא), מ”מ לדעת בני ספרד מעיקר הדין מותר.
ה). ומשום התעמלות בשבת ליכא למיחש לפי המבואר בשו”ע (סי’ שא סעיף ב’) דבחורים המתענגים בקפיצתן ובמרוצם מותר. וה”ה בנד”ד שעושה כן להנאתו, ובפרט שיש לו בזה עונג שבת. ומה גם שבריא הוא ואין לחוש בהתעמלות אלא בחולה, וכמבואר בשו”ע (סי’ שכח סעיף מב).
ו). משום טלטול המים שבגופו, אם הבריכה בחצירו דליכא למיחש משום טלטול שרי, וכמבואר בשו”ע (סי’ שלט סעי’ ב’).
ז). ומוכח מהשו”ע (שם) שהתיר את השחייה דליכא משום זילותא דשבת ועובדין דחול. ואפשר שבזמן הזה מאחר ואין הרגילות של בני תורה לשחות בבריכה בשבת, איכא למיחש טפי. וצ”ע.
ח). משום המנהג, הנה עתה נהוג עלמא להחמיר שלא לרחוץ כל גופם בצונן משום חשש סחיטת השיער, וכפי שכבר העיד על מנהג זה התרומת הדשן (סי’ רנה), והמהרי”ל (סי’ קלט), ואחריהם נמשכו גדולי האחרונים, וכפי שכתב המגן אברהם (סי’ שכו ס”ק ח’), והגר”ז (שם), והמשנה ברורה (שם ס”ק כא). ובכף החיים (ס”ק כה) כתב, דנהרא נהרא ופשטיה. והנה עתה עיננו הרואות דנתפשט המנהג שלא לרחוץ בצונן ורוב בני אדם כאן בארץ הקודש ת”ו אינם רוחצים גופם כלל בשבת אפילו בצונן, מפני כמה חששות הכרוכות בדבר, ובפרט בקרב ציבור בני התורה ויראי ה’, ופוק חזי מאי עמא דבר.
ומה שכתב בספר לוית חן (או’ פ’) דמ”ש המ”ב (שם), היינו דווקא לבני אשכנז, אבל בני ספרד ועדות המזרח רשאים לרחוץ גופם בצונן, והביא ראיה ממ”ש הב”י (סי’ קצז) להתיר לאשה שאירע זמן טבילתה בליל חמישי או שישי, ומחמת אונס לא טבלה, לטבול בשבת גם שלא בזמנה. לענ”ד אינו מוכרח, דדוקא התם שהוא מקום מצווה, דגם טבילה שלא בזמנה איכא עכ”פ מצוות עונה וכמ”ש השו”ע (אהע”ז סי’ עו סעיף ד’). גם מה שהביא ראיה ממ”ש בספר מזבח אדמה (יו”ד סי’ קצז) דרוב תלמידי החכמים היו ‘טובלים’ בצונן ביום השבת. לענ”ד יש לדחות, דהתם נמי היו טובלים לקריין, או לשם תוספת קדושה דאית ביה עכ”פ מצווה, ובזה אף לדעת בני אשכנז יש שהקלו, וכמבואר במ”ב (סי’ שכו ס”ק כד), ובביה”ל (סוד”ה אדם).
ומ”מ יש להקל לרחוץ גופם וה”ה לשחות בבריכה במקומות שהחום גדול ומצטער, לפמ”ש המהר”י אירגאס בשו”ת דברי יוסף (סי’ סד) דהמצטער מותר לו לרחוץ כל גופו במים שהוחמו בער”ש, והביא ראיה ממ”ש השו”ע (סי’ שז סעיף ה’) דמותר לומר לעכו”ם להביא מים מחצר שאינה מעורבת כדי לרחוץ זו את המצטער. וכשם שהתרנו שבות דשבות במקום צער, ה”ה דנתיר צער במקום גזירה קלה, היינו גזירת רחיצה. והביא דבריו להלכה בהגהות רבי עקיבא איגר על השו”ע (סי’ שז, וסי’ שכו). וכ”כ הביאור הלכה (ריש סימן שכו). וא”כ כל שכן ברחיצת צונן דמעיקר הדין מותר. וה”ה בפושרים, וכמ”ש המ”ב (סי’ שכו ס”ק ז’).
ומ”מ בזמננו עתה, לא ראינו מבני התורה ויראי ה’ שנוהגים לשחות בבריכה בשבת (וגם אותם שמצוי להם בריכות פרטיות), ואפשר דיש בזה משום דברים שאחרים נהגו בהם איסור אין אתה רשאי להתיר בפניהם, וכדאי’ בפסחים (נא.), ובשו”ע (יו”ד סי’ ריד סעיף א’). ואדרבה עלולים לבוא עי”ז לכמה מכשלות מצויים, וכן יש לחוש שאם נתיר בזה יבואו להתיר אף בנהרות וימים ושם אסור לשחות מעיקר הדין, ואע”ג דאין בידנו לגזור גזרות מדעתנו וכמו שכתב הרא”ש (פ”ב דשבת סי’ טו). מ”מ יש בזה משום ביטול קדושת השבת, ולא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהם בתורה.
