שאלה: בענין יהודי נכבד וירא שמים שקברוהו בטעות בחלקה של אנשים שאינם מוחזקים לשומרי שבת, האם עליהם לפנותו משם, ובפרט אחר ששמע שיש בזה חשש לעז ורינון אחרי מות קדושים?
תשובה: אין להוציאו מקברו, אולם יש להשתדל לעשות הפסק במחיצה קלה ביניהם, וסגי במחיצה י’ טפחים מקרקעית הקבר, ואין צריך מחיצה במעבה הקרקע.
א). בשו”ע (יו”ד סי’ שסב) כתב, אין קוברים רשע אצל צדיק, ואפילו רשע חמור אצל רשע קל. ומלשון זה משמע, דאין זה רק לכתחילה, וכ”כ בגיליון מהרש”א (יו”ד סי’ שסב). והוסיף, דאם איתא דאם עבר ונקבר מוציאים אותו מקברו, הוי ליה להזכיר דאם נתעכל הבשר אין חוששים עוד כדאי’ במתני’ סנהדרין (מז.). ועוד יש להוכיח כדבריו, דאם אי’ דגם אם עברו וקברוהו יש לפנותו, הוי ליה להשו”ע (סי’ שסג) למנות ענין זה בכלל אלו דשרי לפנותם, ואדרבה מסתימת השו”ע שם שכתב, דאין מפנים המת והעצמות מקבר בזוי לקבר מכובד. משמע, דאין היתר לפנותו, שהרי יש לומר דנד”ד הוי בכלל קבר בזוי, ומה לי בזוי בעצם ומה לי בזוי מחמת שכיניו. ועוד, שהרי בגמ’ ובשו”ע שם מבואר, דה”ה דאין קוברים רשע חמור אצל רשע קל, וכן צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד. והנה אם היה מעכב אפילו בדיעבד, למה לא מקפידין בזה אפילו לכתחילה, ואדרבה עינינו הרואות שקוברים צדיקים אצל חסידים, וכן ברשעים לא מקפידין לברר עד כמה היה רשע, ואולי הוי רשע חמור וכיצד זה מטמינים אותו ליד רשע קל, ואע”פ שבעוונות קשה למצות הדין בזה ובפרט האידנא, (וכן אמר לי כעת יהודי העובד בתחום מכירת הקברים, שרבים מהקבורים בחלקת שומרי שבת, הם מחללי שבתות בפרהסיא ואין מדקדקין כ”כ לחקור אחר הדבר, והרבה פעמים רוכש את החלקה בחיי חיותו על ידי מכיריו או מתווכים למיניהם, או שבניו הם שומרי תורה ומצוות וחפצים שאביהם יקבר בחלקה זו למרות שאביהם לא שב בתשובה). מ”מ מעיקרא לא ראינו שייסדו והקצו בכל אתר כמה חלקות, אלא יש חלקה שומרת שבת וחלקה של אינה שומרת שבת, וע”כ שאין בזה קפידא עכ”פ לענין בדיעבד.
ב). ועוד יש לצדד בזה, דנהי דהחלקה בה נקבר אינה מוחזקת כשומרת שבת, מ”מ האידנא שרוב ככל אחינו התועים הם מוגדרים כתינוקות שנשבו וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג מהל’ ממרים הלכה ג’), יעו”ש. ממילא אין בזה קפידא כ”כ, ועכ”פ לענין בדיעבד. ומזה הטעם אנו מתאבלים עליהם ואפילו על מחללי שבת, ואע”ג שהשו”ע (יו”ד סימן שמה סעי’ ה’) כתב, כל הפורשים מדרכי הציבור, והם אנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם וכו’, אין מתאבלים עליהם. וע”כ שסמכו על סברא זו, וכמ”ש בשו”ת בנין ציון החדשות (סימן כג) שבזה”ז שפתה המספחת לרוב עד שנעשה חילול שבת כהיתר, אין לפושעי ישראל אלו דין עכו”ם, דהוי כאומר מותר, ובפרט שיש המתפללים ומקדשים בשבת. וכן העלה בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סימן קסו) לענין אבלות, ושלא כמ”ש הש”ך (שם) דגם במומר לתיאבון אין מתאבלין עליו. וכן תפס אאמו”ר למעשה בספרו חיים וחסד (פרק ט’ הלכה יט).
ובפרט כשמתביישים לחלל שבת בפני אדם גדול, דאין זה בכלל מחלל שבת בפרהסיא. וכדאי’ בעירובין (סט:) והובא להלכה במ”ב (סי’ שפה סק”ו). ורבים מבני עמנו החופשיים הם כן.
ג). זאת ועוד, דהנה הגאון הנצי”ב ז”ל בהעמק שאלה על השאילתות פ’ חיי שרה (שאילתא י”ד אות ו’) מחדש לומר שיש להקל בזה”ז בתפלה וכו’ בבית קברות היות שנהגו כעת להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרת וכדתניא בברכות (כה.) יעו”ש, ובימי הגמ’ היה המנהג שלא להעמיק הקבר כמ”ש התוס’ במו”ק (ה: ד”ה המנפח), ואין סתירה מפורשת ברמב”ם ובשו”ע נגד חילוק זה, ע”ש. ויעויין בשדי חמד (מערכת אבילות אות קט”ו) שמעתיק ג”כ דברי העמק שאלה בקצרה, וקורא קילוס לעצם חילוקו זה וכותב דנראה דהדין אמת ומיליה מילי דסברא נינהו. גם בשו”ת זקן אהרן (וואלקין) חלק ב’ (סימן פה) כותב על אודות חילוקו של העמק שאלה דהדין אמת, ומוסיף דברים בראי’ וחיזוק. וסמך על דבריהם לדינא בשו”ת ציץ אליעזר חלק יט (סימן ג’). ולענ”ד יש לצרף סברא זו גם באופן שאלתנו, שהרי הנפטר קבור ברשות אחרת ואין בזה קפידא של שכנות עם הרשע, ודווקא בימיהם הקפידו על קבורה בשכנות לרשע. ולע”ע לא ראיתי מי ששייך סברא זו לענין דידן. (ואפשר דהפוסקים שיתבארו להלן או’ ה’, דס”ל לעשות ביניהם מחיצה הפסק, היינו ע”פ הטעם הנ”ל). ומ”מ בצירוף כל הנך סברות נראה פשוט שאין להוציאו מקברו.
ד). וכן יש להוכיח ממ”ש בספר חסידים (סי’ תשה), מעשה בת”ח וצדיק שקברוהו אצל מי שאינו הגון, בא הצדיק אל בני העיר בחלום והתרעם בפניהם ואמר הריעותם לי שקברתוני אצל בית הכסא וכו’. ושמו מחיצת אבנים בין קברו לקבר האחר, ומיום ההוא והלאה לא נראה בחלום. עכ”ד. ומוכח דסגי בהא ואין לפנותו משום חרדת הדין וניוול. ומ”ש בספר חסידים עצמו (סי’ רכג): מעשה שקברו רשע בין ההרוגים (שנהרגו על קידוש ה’), ובאו בחלום לאדם חשוב שהיה בחיים וביקשו שיוציאו את הרשע מבניהם, שקשה להם הדבר ביותר. התם שמא מכיון שנהרגו על קדוש ה’ שאין מעלה מזה לפיכך מחיצה לא סגי, שהרי אין אדם יכול לעמוד במחיצתם. וכן ראיתי שכתב בהגה’ מקור חסד (סי’ רכג או’ א’) על ספה”ח.
וכן העלה בשו”ת חתם סופר ח”ב (חיו”ד סו”ס שמא), באופן שקברו אחד שאינו ידוע אם הוא יהודי או גוי אצל יהודים, שמספק לא יחטטו ויוציאוהו, ושוא”ת עדיף. ועיי”ש שצירף בזה גם ספק ספיקא, שמא יהודי ושמא עשה תשובה שעה קודם מיתתו, וס”ס שייך גם בנידו”ד, ודו”ק. ואע”ג שבשו”ת יבי”א ח”ז (חיו”ד סי’ לו) כתב, דאפשר דאליבא דהחת”ס אם ידוע שהיה מחלל שבת בוודאי, מותר לפנותו. לענ”ד אין הדברים מוכרחים, שהרי החת”ס בשאלתו כתב, שמצאוהו אם תועבה התלויה על צווארו כמנהג אנשי דת הנוצרים, וא”כ מסתבר שגם היה מחלל שבת, אלא שכל הספק של החת”ס אם הוא יהודי או נכרי. ומ”מ אף למטוניא דהרב יבי”א, בנד”ד נמי הוי ספק, שהרי אינו ודאי שאלו החילונים מחללים שבת. ואין להוציא ממסקנת היבי”א שהצריך לפנותו, שהוא הדין לנד”ד, שהרי שם סובב והולך לגבי המעשה שקברו גוי גמור אצל יהודי, אבל בקברו רשע אצל צדיק או להיפך, אין משם ראיה אם צריך לפנותו, ולהדיא כתב שם לחלק בזה. ואדרבה ממ”ש בספרו חזו”ע אבלות ח”א (עמ’ שצז) נראה להדיא דס”ל שאין לפנות בכה”ג, רק שיש להצריכם לעשות מחיצה המפסקת מלמעלה בלבד. גם בשו”ת אגרו”מ (חיו”ד ח”ג סי’ קמט) כתב, שאין לפנותו אפילו קברוהו אצל רפורמים שהם מוחזקים כרשעים, אלא דצ”ע דסותר עצמו למ”ש איהו גופא (שם סו”ס קמח). גם נראה שכן דעת מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל הובא בספר ציוני הלכה (עמ’ קיט), דאין לפנותו אם כבר קברוהו, יעו”ש. וכ”ד הגר”ש משאש בשו”ת תבואות שמש (חיו”ד סי’ סט), ובשו”ת שמש ומגן ח”ב (חיו”ד סו”ס לז). ועתה ראיתי שכן העלה בנד”ד גדול המורים הגר”ש וואזנר בשו”ת שבט הלוי ח”ז (סימן קצג). וזה במחילה שלא כמ”ש בספר ילקוט יוסף – אבלות (סימן מה), ולא”ה לא דק שפיר בדברי אביו ז”ל.
ה). ומיהו כיוון שיש תקנה לעשות הפסק מחיצה ובכך למנוע מה שאפשר מביזיון הנפטר, כן יש לעשות, וכמ”ש בספה”ח הנז’ לעיל, ובספר חזו”ע (שם), ובשו”ת שבה”ל (שם). ואין צריך להעמיק המחיצה במעבה הקרקע, אלא סגי במחיצה קלה למעלה בלבד, שהרי למטה בלא”ה יש הפסק ופירוד ביניהם, וכן העלו האחרונים הנ”ל, ושלא כמ”ש בשו”ת מנחת אלעזר ח”ב (סימן מא).
