שאלה:
שמרתי לחברי על מאה אלף דולר, והנחתים בביתי במקום הראוי לשמירה, והנה פרצה שריפה שהתפשטה במהירות. בזמן הקצר שנותר להציל מעט, הצלתי את הילדים והממון שלי, וכל הכסף של חברי והבית כולו נהפך למאכולת אש. ועתה חברי תובע ממני מאה אלף דולר בטענה שמאחר והייתי שומר בשכר פשעתי במה שלא קדמתי להציל את ממונו, יורנו רבינו הדיין בזה, ושכרו כפול ומכופל מן השמיים?
תשובה:
אודות מה שקדמת להציל את ילדיך, ובאותו הזמן יכולת להציל את הממון של המפקיד, הדבר לא נחשב לפשיעה, שהרי אף המפקיד עצמו אילו היה כאן היה מחוייב להושיט עזרה ולהציל את ילדיך משום הצלת נפשות. אבל מה שקדמת להציל את ממונך, ובאותו הזמן יכולת להציל את ממון המפקיד, קרי מאה אלף דולר, מכיון שאתה שומר שכר, הדבר נחשב לפשיעה, והרי אתה חייב לשלם לו את מלוא הסכום.
מקורות:
הנה הרמ”א בתשובה (סי’ ק”ו) נשאל אודות שומר שכר שקדם להציל את ממונו, אם הדבר נחשב שהיה אנוס, שהוכרח להציל את ממונו ופטור, או שמא אין הדבר אונס שהרי יכול היה להציל את ממון חברו. וכתב שאין הדבר נחשב לאונס, אלא אדרבא הרי זה פושע מאחר שיכול היה להציל. והנושאי כלים (חו”מ סי’ ש”ג) הביאו דבריו להלכה, עי’ בש”ך ובפ”ת (שם).
והביא הרמ”א ראיה לדבריו ממ”ש הנמוק”י (ב”מ קי”ג) בשם הרשב”א שלעולם שומר שכר חייב אפילו באונס המגיע לגופו, כגון שאנסתו שינה או אונס אחר בגופו, עד שמגיע לגופו של פיקדון ממש, כגון נשבר או נשבה, שבזה פטרתו התורה. ומטעם זה אפילו נתן את הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה ואי אפשר לגנבם משם אם לא ע”י מחילות, או חטפתו שינה או קפץ עליו חולי, ואפילו הקיפו חומה של ברזל, חייב בגניבה ואבידה, אלא”כ היה שם ולא היה יכול להציל, וכמבואר בתוס’ ב”ק (נז. ד”ה כגון) וברא”ש (שם סי’ ה’) ובטור (חו”מ סי’ ש”ג) בשם הירושלמי והשאילתות. ובב”י (שם) הביא שכן דעת המהרי”ק מרדכי ומהר”ם מרוטנבורג [ודלא כתוס’ ב”מ מ”ב דבכל אונס פטור וכ”ד הגהות אשר”י. והרמב”ן מחלק בין אונס בגופו של שומר כגון שאנסתו שינה או חולי דפטור, ובגופו של אבידה חייב], וכן נפסק בשו”ע (שם ס”ב) דבכל אלו האונסים חייב, וא”כ על אחת כמה וכמה בנידו”ד שיכול היה להציל, אלא שקדם להציל את ממונו.
אלא שהרב השואל הקשה להרמ”א מהגמ’ ב”מ (דג:) שרועה בהמות חבירו בשכר ובא ארי או זאב וכדומה צריך לשכור רועים להציל עדרו ממלתעות הכפירים, ואם לא עשה כן חייב, ומקשה הגמ’ שהרי שומר שכר פטור באונסין והיאך מחייבין את הרועה להוציא ממון משלו להציל עדרו, וכדפירש רש”י שם (ד”ה והיכן מצינו), ומתרצת הגמ’ דאה”נ הרועה חוזר ונוטל הוצאותיו מבעל הבית. וא”כ מוחח שאם בא לשומר הפסד הרי זה אונס, ולכן אינו צריך להוציא ממון משלו על השמירה, ולפי”ז אם קדם להציל את שלו אינו חייב? והשיב הרמ”א שזו אינה טענה, כי יש חילוק בין המקרים, כי במקרה בגמ’ שבא ארי או זאב זהו ודאי אונס והשומר אינו יכול להציל בעצמו, לכן מקשה הגמ’ שלא יהיה חייב לשכור רועים משלו, משא”כ בנידו”ד שפרצה שריפה והשומר יכול להציל, אף שיגיע לו הפסד גדול, זה כבר לא נקרא אונס, והלא אפי’ זאב אחד ואפי’ בשעת משלחת זאבים אמרו בגמ’ (ב”מ צג:) דלא חשיב אונס, אע”פ שוודאי יכול להגיע לו מזה נזק בגופו וכ”ש בממונו, מ”מ כיון שיכול להציל לא נחשב לאונס.
והנה הש”ך (חו”מ סי’ ר”ג סק”ז) כתב לצדד בדעת הרמ”א שאפי’ בשומר חינם יהיה הדין כן, והניח בצ”ע. אך כל הנושאי כלים חלקו עליו שלעניין שומר חנם ודאי אינו מחוייב להקדים ולהציל את של חבירו, ורשאי להציל את שלו קודם, דלא חשיב פשיעה, אלא רק לא הוי אונס, וממילא ש”ח פטור וש”ש חייב, וכ”כ הנתיבות והקצות ובפ”ת (שם) בשם שו”ת שם יעקב. ועכ”פ בנידו”ד שהשומר הוא ש”ש והיה לו שהות להציל את שלו, אין הדבר נחשב לאונס וחייב. ומבואר שם בפ”ת מתשו’ החת”ס (חו”מ סי’ ט”ז) דאף בשומר שכר דוקא שמקבל ממש שכר, כדמשמע בגמ’ (ב”מ צג:) שאומר לו לכך נתתי לך שכר כדי שתשמור לי שמירה מעולה, אבל לא באופן שנעשה ש”ש משום פרוטה דרב יוסף, או שיוצא עליו קול שהוא אדם נאמן (ב”מ צד.) וכדו’.
אלא דכל זה נכון דוקא לעניין מה שקדם השומר להציל ממונו, אבל מה שקדם להציל את ילדיו, ועי”כ נשתהה ונשרף ממון ורכוש חברו, בזה ודאי פטור וחשיב אונס, וטעם הדבר לפי שאילו היה כאן המפקיד עצמו אף הוא היה חייב להניח ממונו ולהציל את בניו של בעה”ב, ודומיא דמ”ש החת”ס (חו”מ סי’ סק”ד) במעשה שנשרף אצל השומר משכונות שהיו אצלו בשמירה בשכר, והייתה הדליקה בליל יוה”כ, ובעוד שהציל את שלו נשרפו כל המשכונות, וגם לא טרח להכריז שכל המציל אינו מפסיד, דמ”מ הרי הוא פטור כיון שהיו אותם משכונות מוקצה, ובודאי לא הוטל על השומר יותר מאילו היו בעלי הממון עצמם במקום השריפה שלא היו רשאים לצוות בפירוש להוציא לחצר שאינה מעורבת, ואיך יתחייב השומר משום מצוה להציל ממון חבירו. [ועי’ או”ח סי’ של”ד] וה”נ בנידו”ד כיון שאף בעה”ב היה צריך להציל את ילדיו של השומר, לא גרע השומר ממנו, ואין לך אונס גדול מזה.
אלא שעדיין יש להסתפק מה הדין באופן שהיה לשומר שהות להציל את הממון כגון ליטלו ולהשליכו מהחלון, או להציל עצמו, לברוח מיד שלא ייהפך למאכולת אש, דבזה השיבני מרן הריד”ך שליט”א שנראה לחייבו, כיון שהוא נהנה בהצלת עצמו במה שלא הציל הממון, כדין נרדף ששבר כלים של אחרים דחייב משום מציל עצמו בממון חבירו, כמבואר בגמ’ ב”ק (קיז:) ובשו”ע (חו”מ ש”פ), והיינו לפי שנהנה מאותו הממון ששיבר להציל עצמו, כך כאן שהיה עליו חיוב לשמור הממון, והציל עצמו במניעת הצלת הממון ה”ז נהנה וחייב. וצ”ע דלכאו’ יש לחלק דבנרדף נהנה ממש מהממון ששיבר וכדו’, משא”כ בנידו”ד שהיה אונס גמור ורק נמנע להציל הממון.
עוד יש להסתפק בדין זה באופן שבזמן המועט שיכול היה להציל, קדם להציל כתבי הקודש, כגון ס”ת, תפילין וכדו’, דשמא כיוון שהכל נשרף בשב ואל תעשה והוא משועבד למפקיד, יש לו להקדים להציל את כתבי הקודש, ויל”ע אם בדין עשה שקדם להצילן שאילו הבעלים היו כאן לא בהכרח שהיו חייבים להצילן דאף במצוות עשה אין מחוייב להוציא יותר מחומש, ויל”ע דכאן בשב ואל תעשה אם מחוייב להוציא אף עד חומש, וצ”ע בזה.
