מקורות ונימוקים:
כתב השולחן ערוך (סימן פא סעיף א’): קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול כזית בכדי אכילת פרס, מרחיקין מצואתו או מימי רגליו.
ומשמע מדבריו, שאין צריך שבפועל הקטן יאכל אלא שיגיע לכלל זה שיוכל לאכול כזית בכדי אכילת פרס שזה סימן שצואתו מסרחת, ואפילו לא אכל מעולם וכ”כ המ”ב (סק”ב). ואף שיש חולקים דס”ל שאם לא אכל מעולם, אין צריך להרחיק מצואתו, וכ”כ המג”א והב”ח, מ”מ מכיון שמרן בב”י נקט כדעה ראשונה, והוא ספק איסור תורה יש להחמיר.
ובפרט לאחר שמצוי שאוכלים דגנים מעורבים ודייסות, ויש פוסקים דס”ל דבכה”ג אינו נידון כשתייה אלא כאכילה, עי’ במ”ב “דרשו” (סי’ פא הערה 2).
וגיל זה, כתב הכף החיים (סי’ פא סק”ו) בשם המגדל עוז, שהוא בגיל שנה לערך.
