שאלה: האם מותר להאריך באמירת התיבות של ההלל בעת הנענועים?
תשובה: אע”ג שנהגו לחלק כמה תיבות בהלל בשעת הנענועים לשתיים ושלש, כגון באמירת א-נא ה’, ובתיבת הו-שי-עה- נא, מ”מ לא יתעכב בשעת הנענוע בכל צד אלא יזדרז לאמרם ברצף ובנשימה אחת כדי שלא יאבדו ממשמעות התיבה, ויכנס לספק ברכה לבטלה של ברכת ההלל, ואם נשימתו קצרה, יאמר כל תיבה כדרכה, ואח”כ ינענע כסדר הנצרך.
א). כתבו התוס’ ברכות (מז.) על הא דאי’ שם בגמ’ כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו, דבלבד שלא יאריך בה יותר מדאי, לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך בה יותר מדאי. וכן פסק השו”ע (סימן קכד סעיף ח’). וכ”כ עוד השו”ע בהל’ קריאת שמע (סימן סא סעיף ו’) דיאריך בד’ כדי שימליך את ה’ בד’ כנפות הארץ, ולא יאריך בה יותר מדאי. וע”ע במאירי (ברכות מז. ד”ה זה), ובשיטת ריב”ב (שם ד”ה קטופה) דזה הוי בכלל אמן קטופה. ובאליה רבה הובא במ”ב (סי’ קכח ס”ק קסט) כתב בשם תשו’ בית יעקב, שמה שנוהגים לנגן תיבת ‘וישמר’ ללא כף, ואח”כ הכ”ף, וכן עושים ב’ויחנך’, הוא טעות, דדוקא בסוף מאריך, דקודם שמסיים לא משמע כוונת התיבה כלל. וכן יזהרו החזנים שלא יחלקו התיבות לשתיים. עכ”ל. ועי’ בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק סי’ ב’) משכ”ב לצווח על מנהג החזנים שנהגו לשבר התיבות מחמת ייפוי המנגינה. וע”ע בשו”ת יבי”א ח”ו (סי’ ז’ אות ג’) מה שכתב להזהיר את החזנים בהארכת התיבות ונשימה ביניהם.
ולפי”ז גם בנד”ד אע”ג שנהגו לחלק התיבות שבהלל לשתיים ושלש, באמירת ‘אנא’ וכו’, וכן באמירת הושיעה, וכמ”ש הכה”ח (סי’ תרנא ס”ק פב), ובשו”ת תורה לשמה (סי’ קפד). מ”מ לא נכון להאריך בנענוע, אלא תיכף שמנענע לצד אחד יהפוך פניו לצד שכנגדו ללא הפסק ובנשימה אחת וינענע, ואם לא יכול לעשות כן, עדיף שיאמר כל התיבה כולה ואח”כ ינענע לצדדים, דחילוק התיבות אינו הכרחי לעצם הנענוע וכל שמנענע בהודו לה’ ובאנא ה’ הושיעה נא, שפיר עביד. ובאמת שראיתי שכבר קידמוני בהערה זו בספר הליכות שלמה (סוכות פי”א ארחות הלכה הע’ 86), בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, וכ”כ מרן הגרע”י זצ”ל בספרו חזו”ע – סוכות (עמ’ שנה) שצריך להיזהר שלא ינשום באמצע תיבת “הושיעה” שכל שהתיבה נחלקת מאבדת משמעותה, ולכן ימהר לסיים נענועו, באופן שיאמר כל תיבה כדרכה, ואם נשימתו קצרה, יאמר כל תיבה כדרכה, וינענע אח”כ מה שהוא צריך לנענע בה. ושו”ר במ”ב (הוצאת דרשו סי’ תרנא הע’ 64) שגם הנהגת מרן החזו”א זצ”ל היתה לומר את תיבת “הושיעה” בבת אחת ללא הפסק בנענועים.
ב). אלא שאנא עבדא הוספתי, שהמתבונן בזה יחזה שהדבר חמיר שבעתיים, שהנה המ”ב (סימן תפח בשעה”צ סק”ב) כתב, דדין ההלל ומגילה שווים שבשניהם אם החסיר פסוק או תיבה אחת, צריך לחזור, וסיים, ועל כן צריך להיזהר מאד בימים שגומרים ההלל שלא יקרא התיבות בטעות שמשתנה העניין על ידי זה דלעניין מגילה מחמירינן בזה כדאי’ לקמן (סי’ תרצ סי”ד). ועוד כתב שם, דמ”ש הטור בשם המהר”ם מרוטנבורוק שנוהגים לברך בהלל ‘לקרוא’ את הלל ולא ‘לגמור’, היינו משום חשש שמא ידלג תיבה או אות אחת בהלל ונמצא ברכתו חשש לבטלה. והעיר ע”ז השער הציון (סק”ג) דגם לפי דבריו אכתי לא נפיק מידי חשש ברכה לבטלה וכדפסקינן בשו”ע (סי’ תכב ס”ו) דאם קרא וטעה יחזור למקום שטעה, וא”כ גם בהלל אם החזיר תיבה אחת לא יצא יד”ח. עיי”ש מה שנדחק ליישב. וע”ע במ”ב (סי’ תרצ סק”ה), ושם (ס”ק יט). וע”ע בשו”ת שבט הלוי ח”ח (סימן לט) שיצא לחלוק על המ”ב בפרט זה לעניין בדיעבד.
ועל כן זה האדם המפסיק בעת נענועו ומאריך לכל צד הרבה ומפסיק בנשימתו בקריאת התיבה, הרי איבד ממשמעות התיבה, והוי כלא אמרה, וברכתו ספק לבטלה. ויש להזהיר בזה את העם.
ג). ואין להקשות ממה דאי’ בגמ’ סוכה (לח:): אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה’, אלא ברוך הבא בשם ה’ בהדדי. ופרש”י, לא לימא ברוך הבא ‘וינשים’ בינתיים והדר בשם ה’ דלא קימא אזכרה אמילתא דלעיל ומיחזי כמוציא שם שמים לבטלה. וכן אמר רבא לא לימא איניש ‘יהא שמיה רבא והדר מברך’, אלא יהא שמיה רבא מברך בהדדי. ואמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת (בתמיה), אלא הכא והתם אסוקי מילתא ולית לן בה. (ופרש”י: הואיל וכוונתו לגמור לית לן בה). דמ”מ הרמ”א (סימן נו ס”א) פסק להלכה את דברי רבא. וגם השו”ע (אה”ע סימן קסט סעיף כט) כתב שצריך לקרוא לא אבה יבמי בנשימה אחת. ועי’ בתוס’ סוכה (שם) ובתוס’ יבמות (קו:) בתי’ השני. ובמחצית השקל (סי’ נו סק”ב). ומ”מ גם לפי”ד המג”א (סק”ב) שתמה ע”ד הרמ”א מגמ’ מפורשת בסוכה הנ”ל, ויישב שלמעשה אין לחוש בהפסק בנשימה. ועי’ עוד בפרי חדש (סי’ נו), ובפמ”ג (או”ח סי’ נו א”א סק”ב). מ”מ בנד”ד גרע טפי, כיון שהוא הפסק בתוך התיבה עצמה ולא בין התיבות כדהתם. וע”ע בחידושי רבינו המאירי (סוכה לח:) שהפסק נשימה או שהייה מותרת. ומ”מ אף לדבריו, בהפסק בתיבה עצמה הוי חיסרון טפי, לפי שלא משתמעת המילה בכהאי גוונא. ודו”ק כי קיצרתי.
ד). וכיוצ”ב ראיתי בספר עוד יוסף חי (פרשת וארא או’ כ’) שכתב, שאין למכוונים המקובלים להאריך בכל תיבה ותיבה יותר מדאי עד כדי שיצטרכו לאמרם בשתי נשימות אלא יאמרו התיבה בנשימה אחת ויכוונו מה שיכוונו ומה שלא יספיקו לכוין יכוונו בשתיקה וכן עיקר. וע”ע בשו”ת ישכיל עבדי ח”ח (חו”מ סימן ה’ או’ ג’) שג”כ כתב שצריכים המקובלים להיזהר שלא תשנה משמעות המילה על ידי הארכתם, ואם על ידי הארכתם מתשנית המילה, ודאי דלאו שפיר למיעבד הכי. ומיניה לנד”ד.
