מקורות:
פשט העני את ידו במכתב מאליהו זוטא לכבוד מעלת חכם (גי’ חיים) לוי נר”ו, אך סל”ח נא ביד תסל”ח כי מאפס הפנאי אין ע”ט לקו”ל חפ”ש וכמעט כסתו”ם היינו וקצרת”ם לאו”ת והיו תוצאותיו חס”ר עינ”ן.
ראשית אג”ש ואומר כי לפקצ”ד חלילה לנו לומר על חכמי בני אשכנז האחרונים הי”ו שהם מתנגדים לעצם המושג של שימוש בלשון הפסוקים, כי הרי כבר מצינו כן אפילו במשניות וכגון בפ”ח דסוטה מ”ז “אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”, והוא מלישנא דקרא ביואל ב’ ז’: “אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים וינקי שדים יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה”, והוא אע”פ שבמשניות הנידון הוא לענין מלחמה ואילו בפסוקים האסיפה היתה לענין צום ותפילה, ואף מצינו בחז”ל שעשו שימוש בחלקי פסוקים למליצה ממש וכגון בזבחים דף ל”א ע”א: “איתמר חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו – אמר רבא ויקץ כישן הפיגול.” ע”כ, והוא כמובן מהתהלים ע”ח ס”ה: “ויקץ כישן אדני כגבור מתרונן מיין”, והנה לישנא דרבא שמייחס ל”פיגול” תכונות של שינה ויקיצה, הוא בוודאי שימוש מליצי מובהק, ולא עוד אלא שהשתמש במקרא אודות מלך מלכי המלכים ית”ש, כדי לייחס תכונות אלו ל”פיגול”. וכהנה וכהנה מצינו לשונות מליצה בדברי חז”ל.
ולא עוד אלא שהלכה מפורשת היא בשו”ע יו”ד סי’ קפ”ד סע’ ג’: “ומיהו באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות” עכ”ל (הנידון שם היה מצד שאסור לכתוב פסוק ללא שרטוט, ועל זה כתב שאם לא כתב את הפסוק בתורת מקרא אלא רק הביא את הפסוק למליצת הלשון, לא נחשב כפסוק וממילא אין צורך בשרטוט, ועכ”פ לא היה צד כלל לאסור מצד עצם המליצה. ואגב גררא עצם לשון השו”ע שם “לדבר צחות” הוא ממקרא בישעיה ל”ב ד’). ומקור הדברים הוא מהתוס’ במנחות דף ל”ב ע”ב: “אבל מה שאדם כותב באגרת מן הפסוק לדבר צחות שרי בלא שרטוט” עכ”ל (וראה שם בהמשך התוס’ דכל שכן דאם לשם צחות משנה מלשון הפסוק, דאין בו משום איסור סרטוט, כפי שמוזכר בירושלמי עיי”ש – ושמעינן מינה לנ”ד דמלאכת המליצה מותרת אף ע”י שינוי לשון הפסוק), וכ”ה ברא”ש במגילה פ”ב סי’ ב’ ובטור ביו”ד שם, וע”ע בחידושי הריטב”א גיטין דף ו’ ע”ב דמשמע שכך היו נוהגים בפועל: “וכן נמי למי שכותבו למליצה או לצחות, כהני שכותבין פסוקים באגרות של רשות לצחות ולמליצה”. עכ”ל. וע”ע בר”ן במאירי במגילה דף י”ח ע”ב. וראה גם בספרי הקטן שפתי שושנים פ”ו הערה ד’ לענין האיסור “דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע”פ”, דמייתינא שם דברי הראבי”ה בסי’ תתע”ח שאם אומר פסוקים לדבר צחות כדי לייפות את הלשון, ואפילו שאומר כן כדי להוציא אחרים, מותר לאמרם בע”פ, עיי”ש. והרי שוב הנח”ה סובר”ת דמצד עצם המליצה אין כאן בית מיחוש.
וכל האמור הוא מדברי הש”ס והראשונים כמלאכים (וגם זה רק ב’ וג’ גרגירין), ואם באנו להזכיר מדברי האחרונים חביבים הרי שהדיו יכלה והמה לא יכלו, ועכ”פ כיון שטענתכם היא בשם גדולי אשכנז בני זמנינו, הרי מי גדול לנו מהגאון הרב משנה ברורה זלה”ה בסי’ מ”ז סק”ד (עפ”י הפרמ”ג) שפסק לענין ברכת התורה: “אם כותב איזה פסוק באיגרת הרשות לדבר צחות אין צריך לברך, כיון שאינו מתכוין ללמוד” עכ”ל. ומי איכא מידי דלפני ברכת התורה שרי ואחרי כן אסור אתמהה. ובאמת שאומנות המליצה היתה מצויה אף אצל חכמי אשכנז וכגון הרב בעל שו”ת תשובה מאהבה והגאון יעב”ץ זלה”ה ועוד שרים רבים ונכבדים שהיו מגדולי אשכנז שבכל ספריהם ותשובותיהם לא פסיק מפומייהו דברי מליצה ממקראות ומחז”ל בכל סוגי המליצה הן בשינוי אותיות הן בשינוי משמעות הן בכינויי ובכל שום וחניכא דאית ליה.
ופשיטא דמצוה נמי איכא לכתוב דברי תורה בלשון מליצה, משום זה אלי ואנוהו, להגדיל תורה “ולהאדירה” למען תהא זאת התורה שיחה נאה בכלי נאה, וזהו בכלל כבוד התורה, ובמתק הלשון מערי”ב ערבי”ם לעין המעיין השם רעיוניו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם.
וצאינה וראינה נמי מה שכתב בזה בספר הברית חלק ב’ פרק י”ב דף קס”א ע”א, וז”ל: “ויש אמרות טהורות לחז”ל באגדותיהם אשר המה בדרך מליצה והוא, וכו’. היה המנהג אצל חכמי ישראל בימי קדם שלא לאמרו תיכף בלשון פשוט רק היו מצדדים ומחפשים ויחתרו האנשים בראשונה אם יש עליו מליצה אחת מני פסוקי התנ”ך להשמיע אמרים כי נעמו אם המליץ בינותם, ולפעמים נפל להם בנעימים לשון הכתוב באשר הוא שם בשגם שבפנים ישר ונכון לו וסמכוהו עליו, כמו מה שאמרו (פרק המוכר) על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (במדבר כ”א) המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונות של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעה”ז ותכונן לעולם הבא, ובזה הוא מליצה יפה אף נעים בלי תוספת או מגרעת בו בפסוק, ולפעמים מצאו לו לשון הכתוב אפס בלתי נכון לו עד בא חליפתו בחלוף או בתוספת או במגרעת אות אחת או שתים אז החליפו והמירו או הוסיפו וגרעו בו בפסוק ושמו לב לראות מה יקרא לו עד אשר יהיה נכון למליצת הדבר ההוא אז אמרו אל תקרא כי אלא כן, כאשר אמרו (בפרק תינוקת) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו (חבקוק ג’) אל תקרא הליכות אלא הלכות, וככה הרבה פסוקים בדבריהם אשר אמרו לזאת יקרא כך וכלם רצו לומר סימן יפה לדבר זה הוא פסוק פלוני בתנ”ך בשגם אם באמת לא כתיב כן יהא חשוב לפניך ונדמה בעיניך כאלו כתוב כן, וזאת לפנים בישראל דרכי נועם כאשר אנו עושים גם היום ככתוב איש לרעהו אגרת בלשון הקודש מצדד ומחתר למצא לשון מקרא או לשון גמרא אשר יסבול דברי חפץ ההוא, ואם כמחתרת ימצא לו הלשון בלי תוספת ומגרעת אז טוב והיה כאשר חופש כל חדרי תורה ופשפש ולא מצא מקרא מלא ושלם לאותו הענין בלתי כי מגרעת יתן אז יגרע או יחליף באותו פסוק איזה אותו או אותיות כה יעשון וכה יוסיפון גם בלשון המשנה והגמרא עד נכון המליצה לחפצו בה, ולא יעלה על דעת קורא האגרת בעת אשר יקרא בתורה אותו הפסוק שראוי לקרות כן בעבור כי כותב האגרת כתב לו כן אף גם הכותב בעצמו לא יחשוב זאת, ככה בעל המאמר אותו אל תקרא לא יחשוב לו שפירוש הכתוב כן הוא וכן צריך להיות אך כלך אלה דרך מליצה ממתק שפתים המה, ואמרתי אני טובה חכמה עם מנהג זה מחז”ל משני פנים יפות, אחד לתועלת הזכרון שלא ישכח הדבר הטוב הוא מלכות התלמידים משום דתקיפי למגמרינהו לתלמידים כל הדברים בעל פה כי אסור לכתבתם, ומסרו להם על כל דבר סימנים כדאמר רב חסדא (בפרק כיצד מעברין) אין התורה נקנית אלא בסימנים שנאמר הציבי לך ציונים (ירמיה ל”א) עשה ציונים לתורה, וכאשר כתב הרשב”א ז”ל וזה יכתוב ידו כוונת חכמינו במדרשות האלה היא להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם מפינו לא שהיה כונתם כלל לפרש הכתובים כן עכ”ל (הרשב”א), והשנית כי הכרו בזה תורה שבע”פ עם תורה שבכתב כאשר עשו בגופי תורה שבע”פ בשגם אם ידוע להם אותו הדבר בקבלה ובמסורה מאבות בכל זאת השתדלו בכל עוז להוציאו או להסמיכו על דברי תורה שבכתב, ככה כל דברי מוסר השכל אשר אמרו וכל מעגל טוב אשר הורו סמכוהו ג”כ על איזה פסוק מפסוקי תנ”ך גם אם אינו כ”א מנעמיהם דרך מליצה על כי התורה היא מקור הברכה לכל דבר הישר והטוב וכה נמצא כל דברי חפץ, ובזה כוונו לחבר וליחד תורה שבע”פ עם תורה שבכתב כי זה הוא יחוד מרום וקדוש כידוע לחכמי האמת.” עכ”ל.
ובספר תולדות אדם (למוהר”י פייוויל זלה”ה, מו”ץ דק”ק ווילנא) פרק י”ג כתב וז”ל: “מנהגינו כאשר איש ירצה לדבר אל רעהו או לכתוב אליו איזה כוונה, אז יאחז לשון המקרא בדברו או במכתבו. לפעמים נמצא במקרה מקרא מלא, יובן על ידו כונת המדבר או הכותב, ולפעמים מוכרח המדבר או הכותב לשנות איזה מלה מן המקרא, ומביא אחרת תחתיה, עד שישוב המקרא כולו יאות לכוונתו. וכל זה נקרא מפי קדמונים מליצה, כנודע למי שיש לו בקיאות בהם ובלשונותיהם. ועל הענין הזה נהגו לפעמים חכמי התלמוד ג”כ ככה, לא שהיו אומרים שהמקרא כיון לדבריהם, יען שכוונותיהם רחוקים מאד מפשט הכתוב, כמו שלא יאמרו בעלי הלשון אשר יכתבו צחות ע”פ לשונות הכתובים שהכתובים כוונו לדבריהם.” עכ”ל.
וגדולה מזו ימצא תמצא בתורתם של גדולי החסידות, שהפיכת משמעות הפסוקים ומאמרי חז”ל היא גופה של תורה ממש ולא לשון מליצה בעלמא, ובמקום אחר (בספרי הדל שושני ציו”ן כת”י) כתבנו בעניינו בענין זה, ועכ”פ הדברים ידועים בשער בת רבים ואין צורך להרחיב את היריעה.
מאן דקפיד במאי קפיד
אלא מה שכתבם שיש מגדולי אשכנז שמתנגדים למליצות, כנראה ההתנגדות היא לא באופן שמשתמשים בפסוקים כדי לייפות את דברי התורה (או לייפות אגרת שלומין וכנ”ל בדברי הראשונים והשו”ע), אלא בגוונא שמשתמשים בפסוקים כדי לשחק בעלמא ובדרך קלות ראש, דאזי שייך בזה קפידא דזלזול כעין הא דאמרינן בסנהדרין דף ק”א ע”א: “תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו – מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקב”ה ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים.” ע”כ (וביד רמ”ה על סנהדרין שם כתב די”ל דהאיסור לשיר דברי תורה הוא באופן שעושה כן דרך שחוק עיי”ש, וכתב מרן מוהרע”י זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”ג חאו”ח סי’ ט”ו אות ה’ דכן עיקר עיי”ש, וע”ע באורחות רבינו ח”ג עמ’ קל”ד, ובספרי הדל שפתי שושנים פרק ט’ הערה י”ד). וידועים דברי הט”ז באו”ח סי’ תק”ס שכתב וז”ל: “וכ”ש שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעודה אדם ליצן א’ ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים אשרי אנוש לא יעשה זאת וע”ז אמרו בניך עשאוני ככנור כו’.” עכ”ל. וכ”ה באליה רבה סי’ תק”ס סק”י ובמשנ”ב שם סקט”ו ושאר אחרונים.
ובספר חסידים ספר חסידים סימן תרמ”ד נאמר וז”ל: “מעשה אחד אמר לבנו מדוע הלכת אחרי הבחורים הפריצים א”ל לקחתי חבלי חכמים ומשכתים אל תחת כנפי השכינה כי ראיתי שהיו חפצים לשחוק בקוביא אמרתי להם תשחקו בפסוקים מי שיאמר פסוק שסופו א’ יאמר חבירו פסוק שראשו א’ וכן על כל אות ואות ומי שלא ימצא יפסיד הרי עשיתי שלומדים תורה ואמרו חכמים מקרבן לתורה. א”ל אביו עד שבאת למשוך ונמשכת ונלכדת בחבלי שוא ובעבותות החטאת כי למדתם דברי תורה להתלוצץ בהם ולשחוק וזה כפרתך אל תלך בדרך אתם יותר ועל אות ואות שיצא מפיהם צריך או תעניות או מעות לעניים וכו’.” עכ”ל. והיינו שאם משתמש בפסוקים לשחק ולהשתעשע, כדרך משחקי הנערים, ולא רק לייפות את הכתיבה, אזי יש לקפידא מקום לנוח, משום בזיון דברי התורה (ועיין שפתי שושנים פרק ו’ הערה א’, ובשו”ת חמדת צבי ח”ב סי’ ח’).
ובאמת כבר עמד על דברי ספר חסידים אלו מרן החיד”א זלה”ה (מגדולי מליצ”י יושר כנודע) בספרו ברית עולם, אם כי ניכר מבין ריסי עיניו הטהורות שלא הוקשה לו כלל על נושא המליצות (כי בזה היה לו ברור דשרי) אלא הוקשה לו על איזה מנהג שהיה לחכמים בזמנו לשחק ממש בלשונות התלמוד, וז”ל: “תשחקו בפסוקים וכו’ לפום ריהטא נראה דמ”ש רבינו דיש לפקפק על מה שנוהגים ת”ח מעין דוגמא בלשונות הגמ’. ולפי שנהגו לעשות לפני גדולים בדורות שלפנינו, ואין מוחה, יש ללמד זכות, דלא דמי מה שכתב רבינו בפסוקים למנהג זה בלשונות התלמוד. חדא, דבנדון רבינו היו רוצים להיות משחקים בקוביא, וא”ל תשחקו בפסוקים, וזה אסור כי לקחו זה לשחוק במקום לשחק בקוביא. ועוד, דעשו זה בפסוקים, והוא עיקר תורה שבכתב, ועל כל פסוק יש בו פרד”ס מינים ממינים שונים וזה ידוע ומפורסם, משא”כ בת”ח שנהגו כן בלשונות ומשלי הגמרא, דהת”ח מעולם לא שחקו בשום שחוק כדי שנאמר שיעלה להם זה במקום שחוק, ועוד, דעל הרוב הם לישני בעלמא והיינו דאמרי אינשי וכיוצא אשר פשטן משל ומליצה, הגם שבתלמוד ג”כ כל דיבור ודיבור יש בו פרד”ס לא נודע כל כך, ומ”מ הפשט הוא משל ומליצה, וגם עושים זה להיות שגורים בפיהם לשונות הש”ס לדבר צחות בארש נכוחות. ומ”מ הירא דבר ה’ יפרוש גם מזה.” עכ”ל. וכאמור ניכר החוש”ה אל העין שאין כוונת מרן החיד”א לדון בנושא המליצות, דהרי המליצות הם להדיא גם ע”י הפסוקים ממש ולא רק ע”י מאמרי חז”ל (כמצוי תלי תלים וחבילות חבילות בכתבי מרן החיד”א גופיה זיע”א, וגם בדבריו הנ”ל ממש הרי סיים במליצה “אר”ש נכוחות” שהוא מהפסוק בישעיה כ”ו י’: “יחן רשע בל למד צדק בארץ נכחות יעול”), אלא הנושא היה אודות איזה סוג של משחק שהיו עושים החכמים בלשונות הגמ’, ועל זה כתב בתירוץ האחרון שיש להתיר כיון שזה רק “לדבר צחות באר”ש נכוחות”, והיינו דעצם הצחות פשיטא דשרי וההיתר של אותו משחק הוא מצד זה שאינו אלא לצחות, אלא דכיון דאותו מחשק אינו ממש ככתיבת לשון צחות לכן מסיק שירא דבר ה’ יפרוש מזה (משא”כ לענין לשונות צחות ומליצה בזה אפי’ ירא חטא יכול להקל לכתחילה דהרי מרן החיד”א לא יכתוב על דבר ש”ירא חטא יפרוש” והוא בעצמו יעשה כן בכל ספריו בכל שורת דרך אר”ש).
וע”ע בדברי מרן החיד”א בספרו כסא רחמים פ”ב דכלה הל’ ג’, בהוספות, שכתב וז”ל: “עשאוני בניך ככנור – מכאן תוכחה ונשא”ו יגון ואנחה ללומדי מסכת שיכורים כי בודאי הוא עון חמור מאוד וכו’, ומביאין קצת פסוק ומהפכין דברי אלקים חיים לשחוק, וכו’.” עכ”ל. והיינו כאמור, דאם מהמפך פסוק באופן של שחוק וכל שכן ליצנות, זהו עוון חמור [אבל מליצה בעלמא שרי אפי’ שמהפכין כוונת הפסוק כמו שפתח בעצמו וכתב “ונשא”ו יגון ואנחה” שהוא ההיפך הגמור ממשמעות הפסוק בישעיה ל”ה י’ ונ”א י”א: “ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה”].
ובמעשה דהגר”מ שטנברוך שליט”א שהבאתם, ככל הנראה הגר”מ שליט”א התהלך ברג”ש שדברי אותו נהג נאמרו בדרך של קלות ראש ובדיחותא, ולכן היטב חרה לו, אך בעלמא כבר הוכחנו מחז”ל ומהראשונים ומהשו”ע דאין בזה כל חשש, ואדרבא מצוה נמי איכא לכתוב בדרך מליצה בספרי שאלות ותשובות וכיו”ב.
וישנם אופנים שהמליצה בספרן של צדיקים משמחת את הלב, ולעיתים אפי’ מעלה חיוך על שפתי הלומד, והוא מחמת ה”הברקה” שבדבר, ומחמת כח ההפתעה שנהפכה כוונת הפסוק והנה היא לאה – ופשיטא דכל זה אינו בכלל “שחוק” חלילה, אלא הרי זה חלק מהיופי של אומנות המליצה. וז”פ.
ועכ”פ לענין דינא, עינינו הרואות דמנהג הקדמונים אצלנו דאפי’ צחות שהיא כעין בדיחותא ממש לא נמנעו, ופוק חזי בשו”ת מהרימ”ט ח”ב חיו”ד סי’ ט”ז אודות מעשה דתלמידו של מהר”י אבוהב זלה”ה שאפי’ שהיה בזה ריח בזיון לת”ח חלילה לא קפידנן עלייהו משום דלצחות הוא דקאמר לה עיי”ש (וראה במור וקציעה או”ח סוף סי’ קכ”ח, ובברכי יוסף יו”ד סי’ של”ד סקנ”ג, ובשו”ת ישרי לב מערכת ת’ אות י”ג דף צ”ד ע”ג, ובשו”ת חוקי חיים גאגין דף קמ”ה ע”ד אות ל”ג, ובאזן אהרן מע’ ח’ אות כ”ה, ובקהלת יעקב אלגאזי חלק מענה לשון חלק ג לב”א, אות שצ”ד, ובשו”ת אבני זכרון פפר ח”ג סי’ מה’ אות ו’, ובשדי חמד אסיפת דינים מע’ גידופים אות ז’, ובדברי יוסף סמברי סי’ צ”ו, ולמרן מלכא זלה”ה בשו”ת יביע אומר חי”א חיו”ד סי’ כ”ג אות ח’ עד י’ בארוכה ובמה שבנה אצלו ציו”ן שם, ועוד). ושאל אביך ויגדך כמה היו מחודדים בזה חכמי ישראל זלה”ה עד הדורות האחרונים ממש, שכל שיחתם היתה בלשונות מליצה וצחות אף בכעין בדיחותא, ודוגמא אחת מיני אלף שעולה במחשבה כעת – מה שהיה מליץ הגאון מוהר”ר אברהם רפול זלה”ה באומרו שאינו רגיל ללבוש עניבה, שהיה אומר בלשון המקרא (בראשית ל”ז ל’): “ואני, אנה (היה אומר האל”ף בצירי והנו”ן דגושה בחיריק, שבזה היה נשמע כאילו אומר “אין-לי”) אני-בא”. וכך היתה שיחת חולין של ת”ח כל ימיהם. ומשום אור”ך התיב”ה וקוצר הפנאי יעמוד הקנה במקומו לעת עתה.
