מקורות ונימוקים:
האם השבת ניתנה גם לגויים
“ושמרו בני ישראל את השבת” שמות ל”א ט”ז. “אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם” שמות ל”א י”ג. מן האמור למדים אנו כי השבת נתנה כמתנה לעם ישראל, ולא לגויים שאינם בני ישראל.
כן מזכירים אנו בנוסח תפילת שחרית של שבת קודש, “ולא נתתו ה’ אלוקינו לגויי הארצות ולא הנחלתנו מלכנו לעובדי אלילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לעמך ישראל נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת”.
בראשית רבה פרשת בראשית פרשה י”א ט’, תני ר’ שמעון בן יוחי אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג אתמהא, אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל היא בן זוגיך. כיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך.
יתר על כן מבואר בדברי שמות רבה לפרשת בשלח פרשה כ”ה סימן י “א בזה”ל: “ראו כי ה’ נתן לכם את השבת”, לא היה צריך לומר אלא דעו מה ראו? אלא כך אמר להם הקדוש ברוך הוא אם יבואו עובדי כוכבים ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת ביום הזה, אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת, ומהו נתן לכם? לכם נתנה ולא לעובדי כוכבים מכאן אמרו אם יבואו מעובדי כוכבים וישמרו את השבת לא דיים שאין מקבלים שכר וכו’ שנאמר (בראשית ח’) ויום ולילה לא ישבותו, וכן הוא אומר (שמות לא) ביני ובין בני ישראל וגו’, משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב.
מדברי המדרש מבואר כי גוי ששבת מפריע לקשר המיוחד שבין עם ישראל לבין השבת, ודומה לעובר בין המלך לבין המלכה כאשר יושבים הם זה מול זה.
האם מותר לגוי לשבות בשבת
בגמרא במסכת סנהדרין דף נ”ח: איתא, אמר ריש לקיש נכרי ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ע”כ.
בדברי הגמרא מבואר, שנכרי ששבת חייב מיתה, הואיל והשבת נתנה ליהודיים, ולא לגויים, עליהם נאמר יום ולילה לא ישבותו.
כן כתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י’ הלכה ט’, וכן עכו”ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.
האם גוי ששבת מקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה
למרות האמור כי גוי ששבת חייב מיתה, בדברי הגמרא בנדרים ל”א. מבואר שגוי יכול לשמור שבת ולקיים מצוות, כדין מי שאינו מצווה בדבר ועושהו.
דהנה בדברי המשנה שם דף ל”א. מבואר כי הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים, אולם מותר בעובדי כוכבים. ושאלה הגמרא מאי שובתי שבת? אילימא ממקיימי שבת, מאי איריא בכותים אפילו עובדי כוכבים נמי. אלא ממצווים על השבת, אי הכי אימא סיפא מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים אמאי והא מצווים נינהו. אמר אביי מצווה ועושה קתני בתרתי בבי קמייתא ישראל וכותים מצווין ועושין עובדי כוכבים ההוא דעבדי עושין ואינם מצווין בעולי ירושלים ישראל מצווין ועושין כותים מצווין ואינם עושין, ע”כ.
מבואר מדברי הגמרא שהגויים השומרים שבת הרי הם בבחינת עושים ואינם מצווים. הרי הדברים סותרים לדברי הגמרא שהבאנו לעיל שגוי ששבת חייב מיתה, כי השבת נתנה ליהודים ולא לגויים.
כמו כן גם משמעות דברי הרמב”ם בפרק י’ מהלכות מלכים הלכה י’, שכתב בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה.
אימתי גוי ששבת חייב מיתה – ואימתי מותר לגוי לשבות כדין אינו מצווה ועושה
ביישוב סתירת הסוגיות והסתירה הנראית בדברי הרמב”ם נאמרו כמה דרכים בפוסקים.
החתם סופר בחולין ל”ג. כתב לחלק שדווקא נכרי שאיננו מקיים ז’ מצוות בני נח, עליו אמרינן גוי ששבת חייב מיתה, אולם גוי ששומר ז’ מצוות בני נח איננו בכלל האיסור לשבות.
בשו”ת משנה הלכות חלק ט”ז סימן צ”א כתב ליישב בדרך אחרת, שכאשר רוצה לקיים המצוות לשם חיוב ואומר הגוי שהוא ג”כ מצווה במצוות אלו אף שהוא בן נוח, על זה כתב הרמב”ם שאסור לו לקיים מצות אלו מטעם חיוב דהוה בכלל דת חדשה אלא או יגייר עצמו ויקבל על המצות או יעמוד בתורתו, אבל ב”נ שרצה רק לקיים המצות בתור אינו מצוה ועושה רק לקבל שכר ס”ל להרמב”ם ז”ל דיכול לקיים כל התורה לבד משבת ויו”ט.
והביא שכ”כ הרדב”ז ז”ל להדיא בזה”ל: ואם רצה לעשותו באומרו שנצטווה עליה אין מניחין אותו לעשותה אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמו שאינו מצווה ועושה, ודקדק רבינו הרמב”ם שכתב כדי לקבל שכר.
שני עניינים בשבת, דיני שמירת השבת ומנוחת השבת
הגאון הרי”ז הלוי זצ”ל כתב להקשות על מה שכתוב בהגדה, “אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו”, למה שינה בעל ההגדה את סדר הדברים והרי על השבת נצטוו קודם עוד במרה והיה קודם ירידת המן. וביאר הגרי”ז דבמצות שבת שני עניינים ישנם. א’ מצות שבת דהיינו הציוויים והדינים. ב’ המתנה ששמה שבת, שניתנה במתנה לישראל, כדאיתא בשבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה.
כך גם כתב לבאר הא דאמרינן בתפילת שבת ולא נתתו ה’ לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי אלילים. גם במנוחתו לא ישכנו ערלים, מהו כפילות הלשון? דהוא משום שבשבת יש שני עניינים, דיני שבת ומנוחת שבת, והגויים מופקעים הן מדיני שבת והן ממנוחת שבת, וזהו ולא נתתו היינו דיני שבת וגס במנוחתו לא ישכנו ערלים זהו מנוחת שבת.
מדברי הגרי”ז הללו נמצאנו למדים, שהגויים לא רק שמופקעים הם ממצוות שמירת השבת, אף מופקעים הם ממנוחת השבת.
השבת כמצווה ולא כערך מוסרי של מנוחה
יסוד וטעם הדבר שהגויים מופקעים אף ממנוחת השבת, הוא משום שאף מנוחת השבת, איננה מנוחה מוסרית לתקנת בני האדם שינוחו יום אחד בשבוע, אלא הוא מנוחת שרצה בה הקב”ה, שביום השביעי ששבת מכל מלאכתו ברא את המנוחה ונתנה לשומרי השבת.
כפי שביאר הרש”ר הירש בפירושו לסידור על המילים ולא נתתו לגויי הארצות, שאין מנוחת השבת מטעמי נוחות, אלא מטעם קבלת מרות ה’ יתברך, ורק המאמין בו יתברך שייך במנוחה זו, אך המאמין שהצלחתו היא מכוח עבודתו איננו שייך בשביתה מן המלאכה בשבת ואיננו שייך במנוחה זו של השבת.
