האם ניתן לבקש רחמים ולהתפלל על ממזר חולה שיבריא?

שאלה:

האם מותר להתפלל ולהעתיר בעד ממזר חולה שומר תו”מ שיבריא?

תשובה:

דע כי לא בלבד שיש חובה ומצוה להתפלל על ממזר חולה, ואפשר להוסיף בתפילתו תחינה על אותו הממזר שלא תצא תקלה על ידו לעולם ועד. אלא זאת ועוד, יש חיוב להתפלל עליו מדין “לא תעמוד על דם רעך”, ומעולם לא שמענו שאין מצות ביקור חולים בממזר, וכן לא שמענו שאסור להתפלל על שאר אסורים לבוא בקהל כגון פצוע דכה וכרות שופכה. והלא אף לעניין תפילה על גוי מצדדים הפוסקים להקל, ועל אחת כמה וכמה לעניין ממזר ישראל, שהרי ממזר ת”ח קודם לכהן גדול עם הארץ.

מקורות:

כתב הטור (סי’ רס”ה) בשם גאון, שממזר הרי הוא כישראל לכל דבר, ומברכין עליו ברכת המילה עד כורת הברית, אבל אין מבקשים עליו רחמים. ומפורסם מה שכתב במנהגי המהרי”ל (הלכות מילה אות כ’), והביאו הדרכי משה (שם) והש”ך (שם סק”ט), שכאשר מלו ממזר מאשת איש, בחצר בית הכנסת אצל פתח בהכנ”ס, ציוה לאחיו המוהל לברך אשר קידש ידיד עד כורת הברית ותו לא, כי משם והלאה הכל בקשה לקיים הילד ולהחיותו על דם הברית שהוציא. וכל זה אין לבקש על הממזר דלא ניחא להו לישראל הקדושים לקיים ממזרים שביניהן. ואמר שמטעם זה גם העומדים שם אל יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס לברית כו’, כמו שרגילין לבקש על הכשרים. ולימים שנתגדל הנער ההוא ומת, כתבו למהרי”ל לבשורה טובה שנסתלק ונאסף מתוכנו. והגאון רעק”א בגליון שו”ע (יו”ד סי’ רס”ה ס”ד), כתב שכל ולד שיש בלידתו נדנוד עבירה אפילו איסור דרבנן, אין אומרים תפילת “אשרי תבחר”.

ויש שלמדו מכאן הוראה לדורות שאין להתפלל על ממזר חולה, דלא ניחא להו לישראל לקיים ממזרים שביניהם. וכ”כ גאב”ד אונגוואר בשו”ת משנה הלכות (ח”ה סי’ קפ”א) אודות ת”ח אחד שיש לו חבר ממזר שחלה והוא בסכנה, שאין להתפלל עליו שיחיה, ואף שאנו מצווין עליו להחיותו כמבואר בהוריות (יג.) ממזר ת”ח קודם לכהן גדול עם הארץ, היינו להחיותו ולהצילו אם טובעים בנהר וכדומה, וכן ראיתי בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ד סי’ רפ”ב) להגאון רבי משה שטרנבוך שליט”א שהורה שאין להתפלל על ממזר חולה שיחיה, ורק הוא יתפלל על עצמו. וכן ראיתי דמטו ממרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א שהשיב שאין להתפלל על ממזר חולה, אלא”כ הוא ת”ח.

ודבריהם מרפסין איגרי, ואם קבלה היא נקבל, אך אם לדין תשובה יש בדבר, שהרי כמו שיש חיוב להשתדל בפועל להצלת חולה, להצילו ולרפאו ולהחלימו, כך יש גם חיוב גמור להתפלל על כל חולה מישראל, כדאיתא להדיא במסכת ברכות (יב:), כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש, נקרא חוטא, שנא’ (שמואל א’ י”ב) “גם אנכי חלילה לי מחטא לה’ מחדול להתפלל בעדכם”, אמר רבא אם ת”ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו, כמו שמצינו בתפילתו של דוד על דואג ואחיתופל שהיו ת”ח, שנא’ (תהלים ל”ה) “ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב”. ובחי’ מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (ברכות יב:) הקשה למה הגמרא לא למדה חיוב להתפלל על החולה מדאורייתא מדין “לא תעמוד על דם רעך”, או משום מצות גמילות חסדים, ותירץ על פי מה שמצינו במסכת יומא (פג.) במחלוקת חכמים ורבי מתיא בן חרש, שלדעת חכמים מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר, וביאר הרמב”ם (פה”מ שם), “חכמים סוברים שאין עוברין על המצוות אלא בדברים המרפאין בטבע, והוא דבר אמיתי שהוציאו הדעת והניסיון הקרוב לאמת, אבל לא בדברים שהם מרפאים בסגולתן כי כוחם חלש, אינו מצד הדעת וניסיונו רחוק”. ובזה תירץ שכמו כן לולא הפסוק בשמואל, היה הו”א שמצד ההשתדלות יש חובה לפעול רק בדברים המרפאין בדרך הטבע, והו”א שתפילה היא השתדלות בדרך סגולית ואין חובה להתפלל על החולה, ולכך קמ”ל מקרא דשמואל, שתפילה על החולה היא חיוב ומי שאינו מתפלל נקרא חוטא. ומעתה לפי תירוצו יוצא שאחרי שהגמרא חידשה שיש חיוב לפעול להצלת החולה בתפילה, והיינו כיון שאינה נחשבת כרפואה של נס אלא בדרך הטבע, כדבריו המפורסמים של המהרש”א בקידושין (כט:) בעובדא דאביי שהכניס את רב אחא בר יעקב לסכנה, לפי שסמך על כח התפילה שלו, מעתה יש חיוב בדבר אף מדין “לא תעמוד על דם רעך”, ומדין גמילות חסדים, והדברים נראים מסברא. ובין אם החיוב להתפלל על החולה מדרבנן או מדאורייתא, מאחר שהדבר בחיוב, אף על ממזר חולה יש להתפלל ללא שום חילוק. ובספר משנת פקו”נ (סי’ ס”א עמ’ ר”ג) הרבה להקשות שאין חיוב להתפלל מדין לא תעמוד על דם רעך, והרבה נמשכו אחריו, ולפי מה שנתבאר לק”מ ודו”ק.

והנה בנוסף הרי ידוע שחלק ממצות ביקור חולים היא בקשת רחמים ותפילה על החולה, כפי שמשמע בגמרא נדרים (מ.), וכן כתב הרמב”ם (פרק י”ד מהל’ אבל ה”ו ובהל’ ביקור חולים ה”ו) “מתעטף ויושב למטה מראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא”, והרמ”א (יו”ד סי’ של”ד) הביא מהבית יוסף בשם הרמב”ן בתורת האדם שכתב שכל המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים לא יצא ידי המצוה. וכן פסק בספר חזון עובדיה (ח”א דאבלות), מכל מקום יש לומר שרשב”י היה מתכוון בלימודו על יד החולים שיועיל לימודו לזכותכם שיתרפאו ממחלתם, ולכן אף שלא היה מפסיק מלימודו לבקש עליהם רחמים, קיים לכו”ע מצות ביקור חולים כהלכתה, וראה עוד מה שאכתוב בסמוך. ומאחר ולא מצינו שאין חיוב לבקר חולה ממזר, אם כן אף יש חיוב להתפלל עליו, שהרי לדעת הרמב”ן התפילה חלק ממצות ביקור חולים.

זאת ועוד, הלא מצינו בפוסקים שמותר להתפלל על גוי בן נכר, אף שאינו בן ברית, ואינו אחיך במצוות, וכן להתפלל על ישראל מומר, אם כן על אחת כמה וכמה שמותר ומצוה להתפלל אף על ממזר חולה, שהוא חייב בכל המצוות כולן, ולא חטא ולא עשה שום איסור, ומה שאסרתו התורה לבוא בקהל, הוי גזה”כ, והבו דלא להוסיף עלה. שהרי אברהם אבינו התפלל על אבימלך, כמו שנא’ (בראשית כ’ י”ז) “ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך”, ובגמרא (ב”ק צב.) למדו מכאן שמי שאינו מוחל הרי הוא אכזרי, ומבואר שלא היה דין מיוחד דוקא לעניין אברהם ואבימלך, אלא לומדים מזה לכל כיוצא בזה, וכן מצינו שהתפלל אברהם על אנשי סדום ועמורה, ומשמע שמותר להתפלל על גוי. וכן כתב להדיא בספר חסידים (סי’ תש”צ), וז”ל: “אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים, יכולים לבקש להקב”ה שיקל בדינו, וכן יכולים לבקש על מומר שעשה טובה ליהודים, וכן אמר ר’ יוחנן על חרבונא זכור לטוב, לפי שדיבר על המן. ואולם מדברי הס”ח לא משמע היתר אלא דוקא כאשר יש תועלת לישראל, אולם מדברי הגר”ח פלאג’י שנשאל למעשה בדבר בשו”ת חיים ביד (יו”ד סי’ ל”ג) אודות אחד ששותפו הגוי חלה, שמותר להתפלל לרפואתו, וליתן צדקה לת”ח שילמד לרפואת הגוי, והביא שם שכמה מעשיות אירעו עימו שהתפלל על גוי ונתרפא, ואף פעם אחת קיבץ עשרה ת”ח שילמדו תהלים בעד הגוי החולה, כדי שלא יפסיד שותפו היהודי, ונתרפא אותו הגוי. ומתוך דבריו משמע שמותר להתפלל על הגוי אף כשאין לישראל תועלת והנאה בדבר, וכפי שכתב בהמשך דבריו, וז”ל, “ושוב אירע מעשה בגוי אחד שחלה ונטה למות, ושלח אלי שאתפלל בעדו שיחיה ונתרפא, וחלם חלום הגוי הנזכר כי תפילתי עשתה פירות, והיה קידוש ה’ גדול”. וכתב עוד שה”ר אליהו קצין הביא ראיה לדבר ממעשה רב שאלישע הנביא ריפא לנעמן מצרעתו, ובזה נעשה גר צדק, אף שלא היו ישראל בגלות, כל שכן בזה”ז, וגם אביו המוהרי”ק זצ”ל שהיה יודע ללחוש בא אליו גוי ובידיו תינוק מוטל על ערש דווי כמו פגר מת, ועשה לו לחישה וברכה, ומיד נתרפא ויצא ממות לחיים ונעשה קידוש ה’. והגאון המופלא רבי פנחס זביחי שליט”א בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג אבה”ע סי’ ה’) הביא בזה מדרש תלפיות לרבינו אליהו הכהן (ענף אליהו ומשיח) מספר כת”י, אודות רבה בר אבוה שמצא לאליהו הנביא בקברי גויים (ב”מ קיד:), לפי שאליהו הלך להציל גוי שמת מהמזיקים, שלא יוליכוהו לגיהנום, לפי שהטיב עם ישראל. אלא שיש להקשות מדברי המג”א (או”ח סי’ קפ”ט סק”א) שכתב, כשיש עכו”ם בבית נוהגין לומר כולנו יחד בני ברית, וכתב הט”ז ביו”ד שאינו נכון, דכיון שאומר כולנו יחד הכל בכלל, אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד, והטעם לפי שאסור לברך עכו”ם דכתיב “לא תחנם”. עכ”ל. והנה לדעת הרשב”א בתשו’ (ח”א סי’ ח’) שאיסור לא תחנם נאמר רק בעכו”ם ניחא, וכן כתב הטור (חו”מ סי’ רמ”ט), דכמו כן יש לומר שמותר להתפלל על גוי שאינו עובד עבודה זרה, אולם הבית יוסף (שם) חולק ומבאר שיש איסור לא תחנם בכל גוי, אף שאינו עובד ע”ז. ברם בשו”ת יביע אומר (ח”י יו”ד סי’ מ”א) דקדק שאף המאירי סובר כדברי הרשב”א, וכתב, ואפשר שאילו היה מרן רואה דברי המאירי והרשב”א, לא היה פוסק בסכינא חריפא להחמיר, ושגם הגר”ח פלאג’י בשו”ת נשמת כל חי (יו”ד סי’ נ”ד) העיר על דברי מרן הבית יוסף מתשובת הרשב”א. ולפי זה ניחא קצת. ועכ”פ אם בעניין תפילה על גוי מצדדים הפוסקים להקל, על אחת כמה וכמה שראוי ונכון להתפלל על ישראל ממזר. ואם באת לומר שמכל מקום אין להתפלל עליו כיון שהוא מישראל ואסור לבוא בקהל, א”כ לפי זה יהיה אסור להתפלל על פצוע דכה וכרות שופכה[1], וכן על חלל או חללה וכל כיוצא בזה, וזה לא שמענו, ולא עלה על דל שפתיים מעולם.

ועוד יש להעיר דאטו בכל תפילותינו, כגון בברכת רפאנו וכדומה שאנו מעתירים בעד כלל ישראל, הרי גם הממזרים בכלל הברכה.

ומה שמביאים ראיה מהמהרי”ל, שהורה לא לומר בברית ממזר בקשת רחמים אחר ברכת כורת הברית, אכן בהשקפה ראשונה י”ל שמכיון שעיקר הברכה בברית, היא בקשה ותחינה בעד האב והאם, שאומרים “קים את הילד הזה לאביו ולאמו, ישמח האיש ביוצאי חלציו ותגדל האשה בפרי בטנה”, על כן בדין שלא לברך אותם בברית בנם הממזר שמזכיר עוונם החמור, שהוא באיסור סקילה, אבל בעלמא להתפלל על ממזר חולה ודאי חובה ומצוה נמי איכא. אולם לקושטא דמילתא עדיין צ”ע, שהרי המהרי”ל נתן טעם שלא יברכוהו בברכת כורת הברית דלא ניחא להו לישראל הקדושים לקיים ממזרים שביניהן. וכן הורה שלא יברכו אותו הקהל, כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים.

ונראה דיש לחלק שדוקא בשעת המילה ועד ל’ יום, אין ראוי להתפלל על הממזר שיחיה, דאיתא בירושלמי (קידושין פ”ג דף ס”ד, יבמות פ”ח דף ט’) שממזר שאין מכירן אותו אינו חי יותר מל’ יום. וממילא תוך שלושים יום אין להתפלל עליו, [ובזה גם ניחא מה ששמח המהרי”ל שבשרו לו שמת אותו ממזר]. אולם לאחר ל’ יום שפיר יש להתפלל עליו. ושמא עי”ל שהמהרי”ל נהג כן כדי למגדר מילתא ולמען ישמעו וייראו, כדי להרחיק את בני אותו המקום מן העבירה.

והנה מרנא ורבנא רבינו יוסף חיים זצ”ל בבן יהוידע (ברכות נה:) כתה הטעם שמזכירים שם האם בתפילה על החולה ולא את שם אביו, אומרים העולם כי אמו ודאית יותר מאביו. ולא ניחא לי בזה, ואדרבה יש בזה חילול כבוד שמזלזל באביו שעושהו בתורת ספק. אמנם נ”ל בס”ד הטעם מפני שאין על האשה קטרוגים כ”כ כמו האיש, כיון שהאשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא ומעון ביטול תורה ועוד. והעיר פוסק דורנו רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בשו”ת יביע אומר (ח”ב או”ח סי’ י”א), ואני תמה על הרב ז”ל שהיה ארי במסתרים ושר בית הזוהר, שהרי בזוה”ק (לך לך דף פ”ד ע”א), כתב בזה”ל: והושיעה לבן אמתך, וכי לא הוה בריה דישי עד דאיהו אמר בשמא דאמיה ולא בשמא דאבוי, אלא הא אוקימנא דכד ייתי בר נש לקבל מלה עלאה לאדכרא, בעי למהך במלה דאיהו ודאי, ועל דא אידכר לאמיה ולא לאבוי, עכ”ל. והוא כמ”ש הרש”ל בחכמת שלמה מפי השמועה על הגמרא בשבת (סו:) אמר אביי אמרה לי אם כל מנייני בשמא דאמא. ופירש רש”י, כל לחישות מזכירים בשם האם, פלוני בן פלונית. דדוקא נקט פלוני בן פלונית, שבני אדם מכירין האשה שהיא אם הולד יותר מאביו. ויפה כיון שמועתו, כי יסודתו בהררי קודש, בזוה”ק כאמור. והנה מוכח מהזוה”ק שראוי להתפלל אף על ממזר, שהרי מטעם זה מזכירים את האם שהיא ודאי, ולא את שם האב, כיון שאינו מתורת ודאי, ואם אינו מתורת ודאי שלכן אין מזכירים את שמו הרי יש חשש שמא הבן ממזר, ואדרבה היה להזכיר שם האב כדי שאם הבן ממזר לא יתברך, ומוכח שאף ממזר, או עכ”פ ספק ממזר שאסור מדרבנן, שפיר מברכים ומתפללים עליו.

אחר כל הדברים האלה, נראה לפענ”ד שיש חובה ומצוה להתפלל על ממזר חולה, ואפשר להוסיף בתפילתו תחינה על אותו הממזר שלא תצא תקלה על ידו לעולם ועד. וכן כתב בספר שש אנכי (עמ’ כ”ד) בשם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל בעל האגרות משה, שיש חיוב להתפלל אף על ממזר חולה מדין “לא תעמוד על דם רעך”, וכיוצא בדבר כבר כתב בספר פתח הדביר (או”ח סי’ נ”ה) שאין משגיחים במה שבא הממזר מעבירה, ולכן שפיר מוציא את הרבים ידי חובתן, וחביב הוא לפני המקום, וכן עיקר.

[1] למה רב אדא בר אהבה התפלל על בנו שנעשה כרות שופכה שימות?

והנה לאור כל מה שנתבאר שאף על ממזר חולה יש להתפלל שיאריך ימים ויתרפא, לכאו’ יש להעיר מהירושלמי דשבת (פרק י”ט סוף ה”ב, עי’ שבת קלה.) רב אדא בר אהבה נולד לו בן אחד, ובעת שמלו נעשה פצוע דכא, והתענה עליו וביקש רחמים שימות ומת. ושמא יש לדחות שאין כוונת הירושלמי שהתענה עליו בפירוש שימות, אלא התענה עליו שיוטב לו, ומת, וצ”ע. ואף אם נאמר שהתענה עליו שימות, אין מזה ראיה שאסור להתפלל שיחייה, וכיוצא בזה איתא בספר פענח רזא (פרשת בהעלותך) שהיה בסוף תקופת בעלי התוספות, שכתב עה”פ “אל נא תהי כמת”, שלא תהיה כולד היוצא מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמו, והכל מבקשים עליו רחמים שימות. ועי”ל שכיון שנעשה הדבר על ידי רב אדא בר אהבה בעצמו, נתיירא שמא יגדל בנו ויחטא בגלל זה בעוון כיבוד אב, לכן אמר מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב. עי”ל בדוחק שהתפלל שימות לכפרת עוונו שמל אותו בשבת בניגוד לדעת חביריו שסברו שבנולד מהול אין מילתו דוחה את השבת, וכן קי”ל (שו”ע של”א ס”ה), ועל ידי זה נגרם שנעשה כרות שופכה כדמשמע בגמרא שבת (קלה.). עי”ל שאם האדם סבור על בנו שנעשה ב”מ כרות שופכה או פצוע דכא שטוב מותו מחיים, או שחושש שכיון שנעשה כן והרי הוא אסור לבוא בקהל,  פן יצא לתרבות רעה, לכן ביקש עליו רחמים שימות, וכמו שמצינו במדרש (בר”ר מ”ד ט’) אברהם ודוד אמרו דבר אחד, אברהם אמר “ה’ אלוקים מה תתן לי” אמר לפניו רבש”ע אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב לי ואני הולך ערירי, דוד אמר (תהלים קל”ט) “חקרני אל ודע לבבי דע הפורשים ממני וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם” אמר לפניו רבש”ע אם עתיד אני להעמיד בנים להעציבך מוטב לי ונחני בדרך עולם. עי”ל לפי מה שראיתי מפרשים שביארו שהיה אותו התינוק חולה ומתנוונה והולך, וכיון שהיה מתייסר מאד וטוב מותו מחיים, התפלל עליו שימות, וכבר הארכתי בזה לעיל (סימן כ’) אודות תפילה על חולה שימות. עי”ל עפמש”כ בשו”ת פתחי שערים (סימן נ”ט) שרב אדא בר אהבה התפלל עליו שימות כדי שלא יכשיל אחרים, וכיו”ב הביא השדה צופים (יבמות עח:) משו”ת עין יצחק (ח”א אבה”ע סי’ י”א אות כ”א), ואכן במידה מסויימת כרות שופכה צערו רב יותר מממזר, כיון שאינו יכול להביא ילדים לעולם, ולכן יש יותר חשש שיכשל ויכשיל, כי אין רוצים להתחתן עימו. ויש לנחמו כי אף שאינו יכול להביא ילדים לעולם, תלמידיו של האדם הם כבניו, וכן אם מזכה האת הרבים ומרבה פעלים לתורה, וכן מי שמגדל ומאמץ בן ובת בביתו, הם כילדיו ונחשב לו כאילו קיים פריה ורביה, והארכתי בזה בחיבורי טבעת יוסף חופה וקידושין (עמ’ תקנ”ז והלאה), עש”ב וקחנו לכאן.