שאלה:
קרוב משפחה שלי חולה אנוש ומתייסר מאד בחוליו, והרופאים נואשו לחייו, האם מותר להתפלל עליו שימות, כדי להקל מעליו את מכאוביו וייסוריו?
תשובה:
חולה שמתייסר הרבה בחוליו, וברור שרצונו שיתפללו עליו שימות, מעיקר הדין מותר להתפלל עליו שימות. אולם ודאי הדבר הוא רק מעיקר הדין, אבל בפועל כל רגע שאדם חי בעולם הזה, יכול להשיג חיי נצח, ולכפר עוונותיו, ולהקל ממכאוביו מאש גיהנום ע”י מקצת ייסורין בעולם הזה. ועכ”פ אף שמן הראוי שיוצ”ח של החולה לא יתפללו עליו שימות, מכל מקום מעיקר הדין דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל להתיר אף באופן זה.
מקורות:
ענף א’ – ראיית הר”ן משפחתו של רבי הקדוש שמותר לבקש על חולה שימות
איתא בנדרים (מ.) מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר’ עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר’ עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, א”ל: רבי, החייתני! יצא ר’ עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. ומבארת הגמרא, כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. וביאר הר”ן וז”ל, “נראה בעיני פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה הרבה בחוליו ואי אפשר לו שיחיה”, והיינו שהמבקר את החולה מועיל בתפילתו אפילו להחיותו שהיא תפילה מועילה הרבה, אבל מי שאין מבקר את החולה אין צריך לומר שאינו מועיל להחיותו, אלא אפילו היכן שיש לו הנאה במיתה, כלומר שיתפלל עליו שימות, אפילו אותה הנאה קטנה אינו מהנהו. ובשו”ת ווי העמודים (ח”א סי’ ג’) הביא שכן איתא להדיא בשאילתות דרב אחאי גאון ז”ל (אחרי קדושים, שאילתא ג”ץ, עמ’ קנ”ד) וז”ל, כל שאינו מבקר את החולה כאילו נוטל את נשמתו, דכד אזיל ומשאיל וחזייא צעריה בעי עליה רחמי דלימות, דכבר השתא מיתפח ומכסיפנא, הילכך לא בעי רחמי.
ועל פי זה מתרצים מה שהקשה הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל היאך דרשו בגמרא (ב”מ ל:) מצות ביקור חולים מהכתוב “והודעת להם את הדרך ילכו בה”, וכן כתב הרמב”ן (סה”מ שורש א’) להמליץ טוב בעד הבה”ג שלמדין זאת מהפסוק “והלכת בדרכיו”, אולם הרמב”ם (פרק י”ד מהל’ אבל ה”א ובספר המצוות שורש א’) כתב להדיא דהוי מצוה מדרבנן. והיאך שייך לדרוש כן מן הכתוב והלא עיקר מצות ביקור חולים כדי שיבוא ויתפלל על החולה שיתרפא כדברי הרמב”ן בתורת האדם, וכן פסק הרמ”א (יו”ד סי’ של”ה סק”ד) שאם לא ביקש רחמים על החולה לא קיים מצות ביקור חולים, וקשה שהרי איתא בפרקי דר”א (פרק נ”א) שמיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה שעמד מחוליו, עד שבא חזקיה מלך יהודה בחלותו ויחי מחוליו, הרי שבזמן התורה ועד חזקיהו המלך לא היה שייך לבקש רחמים לרפא את החולה? ברם לאור דברי הר”ן ניחא כי גם עד חזקיהו פעמים שהיה צריך לבקש רחמים על החולה שימות להיטיב עימו, ובזה היתה מתקבלת התפילה. ולעיקר הקושיא עי”ל שרק להקימו מחוליו לגמרי לא היה שייך, אבל ודאי היתה מתקבלת התפילה להרחיק את מיתתו או למעט בייסוריו.
והנה הר”ן (שם) מביא ראיה לדבר מהגמרא בכתובות (קד.) שפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה הרבה בחוליו ואי אפשר לו שיחיה, שהרי בסוף ימיו של רבי יהודה הנשיא, כאשר התייסר בחוליו, כיון שראתה שפחתו של רבי שכמה פעמים היה עולה ויוצא מבית הכסא ומניח תפילין ומצטער, אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר שתתקבל תפילת פמליא של מעלה שרבי ימות.
ויש מקשים למה הביא הר”ן ראיה משפחתו של רבי, ולמה לא הביא ראיה מתלמידיו של רבי וחכמי הדור שהמשיכו להתפלל על רבי שלא ימות, ויש להוסיף דאדרבה מבואר שם בגמרא שאמרו כל מי שיאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, וביאר השטמ”ק בשם רש”י במהדו”ק שאמרו כן משום שבני אדם רגילים להתפלל רק על חולים שיחיו ולא על המתים ולכן אם ישמעו שרבי מת יפסיקו להתפלל, ולכן על ידי שימשיכו להתפלל גם אחרי שימות ממילא יחזור ויחייה?
ונראה דכיון ששפחתו של רבי היתה חכמה בדיני התורה ופעמים היו למדין ממנה, וגם יודעת היתה מה סברתו של רבי בדבר וכיצד היה נוהג בדבר כזה. וכן איתא במו”ק (יז.) שפחתו של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים, שפעם אחת ראתה אדם אחד מכה לבנו גדול אמרה יהיה אותו אדם בנידוי דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול, דתניא “ולפני עור לא תתן מכשול” במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, וכן דקדק בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ ע”ג). ויש מתרצים שרק שפחתו של רבי ראתה כמה היה רבי מתייסר אבל התלמידים וחכמי הדור לא ראו ולכן התפללו עליו שיחייה.
ועי”ל שאף שתלמידי רבי ידעו שמעיקר הדין מותר להתפלל על חולה כזה שימות, מכל מקום לא היו מסוגלים להתפלל על רבם שימות, וראה בסמוך שיש אומרים שאף שהדבר מותר לא יתפללו יוצאי חלציו ונראה דהוא הדין התלמידים שנקראים בנים כמו שדרשו בספרי (ואתחנן פיסקא ל”ד, הובא ברש”י ו’ ז’ ועי’ קידושין ל.) “ושננתם לבניך” אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים שנא’ “בנים אתם לה’ אלוהיכם” ואומר “בני הנביאים אשר בבית אל”, וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנאמר “בני עתה אל תשלו”.
ועי”ל דשאני גדול הדור שכל רגע שהוא בחיים הוא מגן על כל דורו והיאך יתפללו לקדם את פני הרעה, כמו שנא’ (ישעיהו נ”ז) “כי מפני הרעה נאסף הצדיק”, ובילקו”ש (ראה רמז תתפ”ח) צדיק נפטר מן העולם רעה באה שנא’ “הצדיק אבד ואין שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם. ועיין ב”ק (ס.), לכן אף שמבחינה הלכתית היה מותר לתלמידים להתפלל על רבי שימות כדברי הר”ן מכל מקום לא התפללו כדי שישאר בחיים ויגן על בני דורו, ומטעם זה נראה שלעולם לא ראוי להתפלל על אדם בן תורה שימות, כי הרי זה כמתפלל חלילה לקדם פני הרעה.
ענף ב’ – בסוגיא דרבי יוחנן שהתפללו עליו חכמים שימות
והנה כדברי הר”ן שפעמים צריך ומותר לבקש רחמים על החולה שימות, יש להביא לזה ראיה מהגמרא במסכת ב”מ (פד.) שכאשר נטרפה דעתו של רבי יוחנן בקשו חכמים רחמים עליו ונפטר, ומשמע שהגמרא באה ללמד שביקשו עליו רחמים שיפטר. דהנה אם הכוונה שביקשו רחמים על רבי יוחנן שיחייה ובכל זאת נפטר, א”כ צ”ב איזה חידוש הגמרא באה להשמיענו בזה, שפשוט שהתפללו עליו שיחייה שהרי איתא במסכת ברכות (יב:) כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנא’ (שמואל א’, י”ב כ”ג) “גם אנכי חלילה לי מחטוא לה’ מחדול להתפלל בעדכם”. אמר רבא אם ת”ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו, אלא ודאי כוונת הגמרא שהחכמים התפללו על רבי יוחנן שימות ונתקבלה תפילתם.
וקצת צ”ב למה הר”ן לא הביא ראיה זו. וראיתי למרנא ורבנא רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בחזון עובדיה (אבלות ח”א עמ’ ל”ט) שכתב לדחות דשאני אדם גדול כרבי יוחנן שנעקרה ממנו דעתו ונשתטה הוי כעין חילול ה’, לכך לא היתה ברירה כי אם להתפלל עליו שימות ונח נפשיה, והביא עוד דבשו”ת שבט הלוי (ח”ח סי’ רנ”ג) דחה דשאני נשתטה לגבי אדם גדול כר’ יוחנן שכל התורה נתפרשה על ידו, וניחא ליה שימות ולא יחיה כשוטה ח”ו, כמו שמצינו אצל הרבה גדולים שבסוף ימיהם כאשר מרוב חולי ומכאובים לא היו יכולים ללמוד תורה היו מתאנחים ואומרים שאם כן למה להם חיים וטוב מותם מחייהם.
ענף ג’ – להתפלל על חולה שימות כשברור שהוא חפץ בכך
ובחי’ תפארת יעקב (פ”ח דיומא מ”ז) כתב כדברי הר”ן שהיכן שהחולה מצטער הרבה ואנן סהדי שנוח לו למות, כשם שהחולה עצמו מותר לו להתפלל לה’ שיקח את נפשו ממנו, כמו שמצינו אצל אליהו הנביא (מלכים א’, י”ט ה’) ויונה בן אמתי, וכן איתא בתענית (כג.) בחוני המעגל שביקש בתפילתו למות, כמו כן מותר הדבר לעניין תפילה על חבירו שיקח את נפשו ממנו. וקצת יש להעיר שהרי יתכן שהחולה חפץ בייסורים ואינו רוצה למות, ולעולם א”א לומר אנן סהדי שרוצה למות כי כל רגע של ייסורי העוה”ז מכפר עוונותיו ומונע ממנו להתייסר לעת”ל, וכבר אמרו חז”ל (פ”ד דאבות) “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא”.
ושמא יש להשיב דמכל מקום אזלינן בתר רובא דרובא שאינם חפצים בייסורים, אלא שעדיין צ”ע כי בפקוח נפש לא הולכים אחרי הרוב, ואפילו כמה ספיקות מצילים, ושמא צ”ל דלא הוי רק בגדר רובא, אלא דכולי עלמא קשה להם לסבול ייסורי הגוף, וכדאיתא בכתובות (לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה, הוו פלחו לצלמא.
ענף ד’ – קרובי החולה האם רשאים להתפלל עליו שימות
והנה הגר”ח פלאג’י זצ”ל בשו”ת חקקי לב (יו”ד סוף סי’ נ’) כתב לחלק בדבר, שמי שהוא חולה קשה שטוב מותו מחייו, יוצאי יריכו של החולה לא יתפללו עליו לקרב את מיתתו, שמא יבואו לבקש כן היכן שנוגעים בדבר מפני הטירחה הרבה בטיפול החולה, וגם לא יתפללו עליו שיחיה כיון שמתייסר הרבה בחוליו, אלא שב ואל תעשה עדיף. אולם אנשים אחרים, רשאים להתפלל על החולה שינוח מייסוריו מאחר שכוונתם לשם שמים בתכלית.
ובחזון עובדיה (שם) כתב לחלוק שאפילו יוצאי יריכו של החולה יכולים להתפלל לטובתו שימות, ואין לנו לגזור גזירות מדעתנו, והביא ראיה מהירושלמי דשבת (פרק י”ט סוף ה”ב, עי’ שבת קלה.) רב אדא בר אהבה נולד לו בן אחד, ובעת שמלו נעשה פצוע דכא, והתענה עליו ומת. ושמא יש לדחות דשאני התם כיון שנעשה פצוע דכא ואסור לבוא בקהל התיירא רב אדא בר אהבה פן יצא לתרבות רעה, לכן ביקש עליו רחמים שימות כי אמר בזה טוב מותו מחייו, ימות זכאי ואל ימות חייב, וכמו שמצינו במדרש (בר”ר מ”ד ט’) אברהם ודוד אמרו דבר אחד, אברהם אמר “ה’ אלוקים מה תתן לי” אמר לפניו רבש”ע אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב לי ואני הולך ערירי, דוד אמר (תהלים קל”ט) “חקרני אל ודע לבבי דע הפורשים ממני וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם” אמר לפניו רבש”ע אם עתיד אני להעמיד בנים להעציבך מוטב לי ונחני בדרך עולם. ובזה ניחא דברי הגר”ח פלאג’י שאין להתפלל על יוצאי ירכו שימותו, ושאני היכא לעניין אם יצאו לתרבות רעה. וראה עוד לקמן (סימן כ”א בהערה) מה שהארכתי בטעם שרב אדא בר אהבה התפלל על בנו שימות.
ועוד יש לחלק דבירושלמי מיירי שהאב התפלל על בנו שימות, משא”כ לעניין תפילת הבן על אביו שימות, דכיון שהבן חייב בכבוד אביו היאך יתפלל עליו שימות אפילו שכוונתו לטובת אביו, ומצינו כיוצא בזה בסנהדרין (פד:) רב פפא לא הניח לבנו להוציא לו קוץ שנכנס בבשרו, מר בריה דרבינא לא הניח לבנו לפתוח לו פצע מוגלתי להוציא המוגלה, שמא יחבול בו ויעבור על איסור בשגגה, והקשו בגמרא שאם כן גם לאחר לא יהיה מניח לעשות כן. ומתרצת הגמרא, אחר שגגת לאו הוא, בנו שגגת חנק הוא. ונחלקו הראשונים, לדעת הרי”ף והרא”ש הכי קיימא לן להלכה שאסור לבן להתעסק ברפואת אביו במקום שיש חשש שיחבול בו כגון להוציא קוץ מגופו, והרמב”ם (פ”ה מהל’ ממרים ה”ו) חולק וסובר שכל זה נאמר דוקא כשיש מישהו אחר שיתעסק ברפואת אביו, והשו”ע (יו”ד סי’ רמ”א ס”ג) פסק כדעת הרי”ף והרא”ש והרמ”א כדעת הרמב”ם.
זאת ועוד בדברי הגר”ח פלאג’י זצ”ל בספרו חקקי לב מבואר טעם נוסף שאין ראוי שיוצאי ירכו של אדם יתפללו עליו שימות, מלבד הטעם שמא על ידי כך יבואו לקרב את מיתתו, זאת ועוד הרי גנאי הדבר ואינו דרך ארץ שיוצאי יריכו של החולה מתפללים על קרובם שימות, ונראה הדבר כאילו אינם חפצים בהחלמתו.
על כן לכתחילה נראה שודאי עדיף שיוצ”ח של החולה לא יתפללו עליו שימות, אולם יכולים להתפלל ולבקש שהקב”ה יעשה מה שטוב לחולה, ואחרים שאינם קרובים יכולים לבקש על החולה שימות באופן שהחולה מתייסר הרבה, או כגון ששוכב כאבן שאין לו הופכים ועל אחת כמה וכמה אם אשתו עגונה, ומצינו למרנא ורבנא רבינו יוסף חיים זצ”ל בספרו לשון חכמים (ח”ב סי’ מ”ה) שכתב תיקון בעבור אשה זקנה שהיתה גוססת ומצטערת יותר מעשרה ימים שתמות. ועיין עוד מעשה רב בזה בחזון עובדיה (אבלות ח”א עמ’ פ”א), וראה עוד בשו”ת אדרת תפארת (ח”ד סי’ נ”ב).
