שאלה: מצוי אצל הרבה אצל סוחרים שכדי לייפות את מקחם מוסיפים מילי בעלמא, כגון, שאומרים ‘את המחיר שאתה חפץ ליתן כבר הציעו אחרים ולא התרציתי’, או שאומר המוכר ‘מחיר זה הוא מחיר העלות’, או ‘איני מרוויח בסכום שנקבת’ שכוונתו לרווח הרבה, או שאומר ללוקח ‘לא תמצא זול יותר’ וכל כיוצא בזה באלו הלשונות, האם יש באמירה זו משום שקר וגניבת דעת?
תשובה: איסור גדול הוא לשקר כדי לייפות את מקחו, ועל כן אף שדרך הסוחרים להרבות באמירת לשונות אלו וכיוצא בהן, מ”מ יש בזה איסור גמור של שקר, גניבת דעת והונאת דברים, אלא ישבח את מקחו בדבר אמת שיש בו ומותר אף להוסיף מעט בשבחה.
א). היה מקום לומר שכל שדרך הסוחרים הוא לית לן בה ולא מידי, כיון שכו”ע ידעי דהוי גוזמא בעלמא וסירכא דלישנא נקיט ואזיל, וכן לכאו’ יש להוכיח ממ”ש הט”ז (חו”מ סי’ שלב), ומעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ ואומר כך נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך, ואח”כ נתברר שלא היה שום קונה בסך קיצבה שזכר הוא, וכי בשביל זה יבטל המקח. ומ”מ יש לדחות, דרק ביטול מקח ליכא בכה”ג, כיון שלא מוכח בודאות שהלוקח קנה רק אדעתא דהכי, אבל מ”מ המוכר עובר באיסור שקר והונאת דברים. וכן מוכח ממה שכתב בשו”ת חוות יאיר (סי’ סט) בדבר המעשה בלוי שבא לשמעון ואמר לו ביתך הפנוי בלי דיורים מכור אותו לי, וא”ל אם תתן לי מחירה ת”ק ר”ט אתננה לך, ואמר לוי אתן לך שי”ן, השיב לו שמעון, ‘כבר רוצה נפתלי ליתן לי שי”ן ר”ט’ ונשבע בנקיטת חפץ שאם יבא היום א’ ויתן לי בעדה ת’ ר”ט לא אתננה לו, ומפני כך נתן לו לוי ת”י ר”ט וקנה הבית, ויהי העם כמתלונני’ שקנה בית ביוקר מאד, שאל לוי לנפתלי אם אמת הוא שביקש ליתן שי”ן ר”ט בעד הבית, והשיב להד”ם ואם ביקש ליתנה לי בעד שי”ן לא חפצתי לקחתה. ותבע לוי לשמעון בדין, והשיב, בענין נפתלי להשביח מקחי אמרתי שקר כי זה דרך התגרים לשבע שכך קנו הסחורה אף כי שקר הוא. והשיב ע”ז החוות יאיר, דאע”פ ששמעון פטור בדיני אדם, ואין המקח בטל, מ”מ שיקר ורימה בדבריו. ועי’ בשו”ת מהרשד”ם (חו”מ סי’ תלג) שג”כ העלה, דאם אמר המוכר שעלה לו מחיר מסוים ונמצא לבסוף שעלה לו פחות, עובר על עשה של ‘הין שלך צדק’, ועל לאו ‘דלא תונו’ ‘ולא תשקרו’ והדבר פשוט אפי’ לתינוקות.
ב). ובאמת שכן מוכח מלשון דברי הרמב”ם (הלכות דעות פ”ב הלכה ו’), וז”ל: אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי ‘חלקות ופיתוי’, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, וכו’, וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות. ע”כ. וגם אלו הלשונות שנתבארו בשאלה, הן בכלל דברי חלקות ופיתוי דאל”כ למה אמרם. ואף שרבים יודעים דהוי פיטומי מילי, מ”מ יש לא מעט אנשים שמשתכנעים ונוטים בתוך ליבם להאמין לדברי המוכר שדבריו אמת. ועוד, דמבואר בלשון הר”מ דגם אם הקונה לא רוכש את המוצר משום דברי המוכר, מ”מ יש איסור למוכר לדבר אחד בפה ואחד בלב, והוא איסור עצמי אף ללא קשר לדעת הקונה.
ג). וכן ראיתי בספר פלא יועץ (ערך שקר) שכתב בזה דברים נוראים ולצורך הענין אעתיק לשונו הזהב: אוי לו לדור שכך עלתה בימיו, שהשקר נעשה כהיתר, בפרט בין הסוחרים, כנען בידו מאזני מרמה ומשקרים במו”מ באמרם כה וכה הקושט”י, כה וכה נתנו לי וכו’, ולא עוד אלא שנשבעים שבועות חמורות על השקר, וחושבים שזה בכלל חריצות וחריפות לידע ולהרויח, ואומרים שמי שאינו עושה כן בדורות אלו אינו אוכל לחם, ולכן לחם שקרים ינעם להם וכו’, ובודאי שעושה אלה, אינו רואה סימן ברכה, ואם יראה סימן ברכה לפי שעה, מאחר שעושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו, ואם יהיה דרך רשעים צלחה, יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו ואחריתו יהיה נבל, לעולם הבא יגרס בחצץ שניו וזרעו יבקש לחם, כי בהתערב ממון של אסור עם ממון של היתר בא זה ואבד את זה, וכדאי’ בכתובות (סו:), וכמעט השקר שמשקרים הסוחרים הוא שלא לצורך, שאם ירצה היה יכול לומר בכך וכך חפץ זה לא אוכל לתת בפחות ודיו, ומה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, והחטא כשהוא שלא לצורך יגדל ענשו וכו’. ע”כ דבריו המבהילים. וכ”כ בספר יוסף אומץ, שהמשבח מקחו בדבר שאין בו, ה”ז שקר וגניבת דעת. וכ”כ הערוה”ש (או”ח סי’ קנו). שכשאומר סחורה זו עולה לי כך וכך, לא ישקר אף בכל שהוא.
ומ”מ נראה שלהוסיף מעט על שבח המקח כמה טוב הוא, מותר, וכן מדויק מדברי האליה רבה (או”ח סי’ קנו סק”ב), שכתב, כשימכור אדם סוחרתו, לא ישבח אותו ‘יותר מדאי’. ומשמע שקצת מותר. ושו”ר שכ”כ בספר תתן אמת ליעקב (פרק י’ אות עח) בשם המגדל עוז, שלשבח קצת מותר, והיינו בדבר גוף החפץ.
ד). ופשוט דלא דמי למה דאי’ בגמ’ כתובות (יז.) הלוקח מקח רע בשוק, ישבחנו בעיניו. דהתם לא מתכוין לגנוב דעתו של זה ומה שהתירו לומר כן שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות, לא כן בעניינו שמפתה אותו בדברי חלקות ושקר כדי שיקנה ממנו, איזה היתר יש לדבר. וכמו כן לא דמי כלל למאי דאי’ בחולין (צ:): אמר רבי אמי דברה התורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי, דברה התורה לשון הואי, ערים גדולות ובצורות בשמים וכו’. ופרש”י: לשון הואי, לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו, ולא שיתכוין לשקר, אלא לא דק. עכ”ל. ומיהו בנד”ד מתכוין לשקר ולפתותו בלשונו, ועוד דבמקח, איכא דררא דממונא. ולפיכך אע”ג דמצינו ברמ”א (יו”ד סי’ רלב סעיף ה’) דהנשבע על דבר שהוא גוזמא קצת כדי להחזיק דבריו, לא הוי שבועת שוא. וכתב הלבוש, כיון שדרך העולם להחזיק דבריהם קצת בגוזמא. ואע”ג שהט”ז (סק”י) הרבה לתמוה על הגה’ רמ”א זו ושאין לה הבנה, דהיאך ישבע על דבר שאינו אמת. מ”מ הש”ך (ס”ק יג) הראה מקום לרמ”א בשו”ע עצמו (יו”ד סי’ רלב ס”ד) דמבואר שם, דנדרי הבאי, כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים או נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים שכן דרך העולם להפליג. אמנם אין להביא ראיה זו לנידון דכאן ולהתיר, דהתם בנדרים אמרינן דאזלינן בתר מחשבתו ולא נתכוין באמירת מילים אלו לשם נדר, אבל כאן נתכוין בשפתיו החלקות לפתות את ליבו של הקונה כדי שיאמין לדבריו. וע”ע בשו”ת חוות יאיר (שם). ואפי’ את”ל דאין בזה שקר, הונאת דברים וגניבת דעת, ודאי איכא בנד”ד.
ה). ואף לצורך מצווה, כגון שרוצה להגזים בדבריו במספר התלמידים שלומדים בישיבתו או במספר הנתמכים על ידו, כתב הגרש”ז אויערבאך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (סי’ צז או’ ט’) שאינו יודע מקור להיתר זה, אף שכן נהגו כמה מהת”ח. וע”ע בספר דרך עץ החיים (עמ’ 420) בשם הגרא”ז מלצר זצוק”ל מה שדעתו היתה בענין זה.
