שאלה: ילדה בעלת שיער ארוך שהסתבכו שערותיה מסביב לכפתור חליפה ואי אפשר להפרידן שלא על ידי תלישה, כיצד יעשה בשבת?
תשובה: בתחילה יש לנסות להפרידם בנחת, ואם לא הופרדו, רשאי לנתקם ולהפרידם בידו אפילו בכוח.
א). כתב הרמב”ם (פרק כב מהל’ שבת הל’ כד) וז”ל: הקורע מאבות מלאכה, לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים, מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרע, ואם נקרעו אינו כלום, שהרי לא נתכוון. ע”כ. ומקור דינו בירושלמי שבת (פרק כלל גדול דף כח.), והב”ד המג”א (סי’ שב סק”ד). וממ”ש מפרישן בצנעה ‘ומתמהמה’, נראה בפשטות דהיכא דהוי פס”ר שייתלשו, אין להקל, ואע”ג דאינו מתכוין.
אלא שלכאו’ יש לתמוה כיצד יפרנסו דבריו אותם הפוסקים שנקטו להקל בפס”ר בדרבנן, והכא נמי הוי איסור דרבנן שהרי הוא מקלקל בקריעתו. וראיתי בספר מנוחת אהבה ח”ב (פ”א הע’ 17 בסופה) שעמד בזה, וכתב, דאין זה מקלקל, כיון שכל מטרתו ללבשם אח”כ ובודאי ניחא ליה בקריעתם עתה, שאל”כ לא יוכל לעולם להוציאן מהקוצים וללבשן, וגם סופן לתופרן, והוי ליה קורע על מנת לתפור, ולכך לא התיר הרמב”ם אלא היכא דלא הוי פס”ר, אולם אי הוי פס”ר אין להתיר.
והנה לפי דבריו, בנד”ד יש להתיר שהרי בתלישת השערות אינו מתקן כלל, נמצא דהוי מקלקל, וכלאחר יד שהרי אין דרך גזיזה ביד אלא בכלי וכמ”ש המ”ב (סי’ שמ סק”ב), ופס”ר בתרי דרבנן שרי וכמ”ש המ”ב בשער הציון (סי’ שטז ס”ק יח).
אלא שלענ”ד דוחק לבאר כדבריו בכוונת הר”מ, ויש לחלק בין קורע על מנת לתקן לנד”ד, שהלא כעת קודם קריעתו אין חסרון בעצם הבגד במצב זה, והקריעה פועלת קלקול בעל כרחו בבגד, אבל בקורע על מנת לתפור, הבגד נמצא כבר כעת במצב של קלקול שהרי נפל בו דרנא כדאי’ בגמ’ שבת (עה.), וממילא הקריעה שבאה מרצונו אינה פועלת קלקול אלא תיקון.
ב). והנראה לומר בכוונת הרמב”ם שאליבא דאמת אפילו ברור לו שיפסקו חוטי הבגד שרי לנתקם, כיון דהוי מקלקל כלאחר יד וכפשנ”ת, אלא שלכתחילה אין לו לתלשם להדיא בכח וברבים ומשום מראית העין דמיחזי כקורע, וע”כ יעשנו בצנעא ויתמהמה, והיינו שינסה בתחילה להפרידם בעדינות מסבך הקוצים כדי שלא יהיה נראה כקורע, אולם גם אם ברור לו שיקרע ויתלוש, אין בכך כלום, ולא בא הר”מ לומר שאין לקרעם, אלא שלא יעשה זאת בכוונה תחילה וכמבואר.
ודומיא דהכי מצינו ברמ”א (סימן שיז ס”ג) שאין לנתק זוג נעלים התפורים בפני ע”ה אלא בצנעא. והיינו אפילו באופן זה שפס”ר בקריעה, שרי בצנעא.
אלא שבמרכבת המשנה (שם), ובספר לבושי שרד על המג”א (סי’ שב סק”ד) ראיתי שפירשו, דהר”מ איירי היכא דאינו פס”ר, וקצת יש לתמוה ע”ד דהיכא מצינו במלאכת שבת דמלאכה שאינה פס”ר בעינן לעשותה בצנעא, וכ”ש באיסור דרבנן. ועל כרחך, דהכא איירי היכא דהוא פס”ר.
ואין להקשות הלא הר”מ פסק כרב דכל דבר שאסור משום מראית העין אסור אפילו בחדרי חדרים וכמ”ש הרמב”ם (שם הלכה כב) וא”כ מאי מהני שמפרישם בצנעא. די”ל הכא הוי איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן, מותר בחדרי חדרים וכמ”ש התוספות במסכת כתובות (ס. ד”ה ממעכן), והרא”ש (פכ”ב מהל’ שבת סימן ט’), ובמ”ב (סי’ שא ס”ק קסה).
ג). ומ”מ נראה דגם לפי”ד הרב מרכבת המשנה והלבושי שרד, בנד”ד יש להתיר אפילו היכא דהוי פס”ר, דכיון דאיכא בנד”ד צער הגוף שנמשכים ומסתבכים שערות הראש ומצטערים הקטנים בזה, ובמקום צער יש להתיר אפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה וכמ”ש השו”ע (סי’ שטז סעיף ט) גבי צידת פרעוש העומד על בשרו ועוקצו. וכ”כ השו”ע (סי’ שכח סעיף כח) דמותר להפיס מורסא כדי להוציא ממנה את הלחה, ואע”ג שעשיית פתח הרי זה איסור תורה וחייב משום מכה בפטיש, מ”מ כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוי דרבנן לא גזרו במקום צער. וכ”כ להתיר הפמ”ג (סי’ שב משב”ז סק”ו) מלאכה שאינה צריכה לגופה לצורך קטן, יעו”ש. ואף הביה”ל (שם סעי’ י’ ד”ה דלא) לא פליג עליה אלא משום דחשיב ליה מלאכה הצריכה לגופה.
ואפילו להריב”ש (סימן שצד) הסובר דבגזיזה חייב אפילו כשאינו צריך לגוף השיער ולא חשיב ליה משאצל”ג, היינו משום שבמשכן לא היו צריכים את הגזיזה אלא לצורך ייפוי העור. אבל פשיטא דתלישה וניתוק שערות הראש, אינה לצורך העור, ואף להריב”ש חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה וכמ”ש להדיא הביה”ל (סי’ שמ ד”ה וחייב). וע”ע בשו”ת תורת מאיר ח”א (סימן נז או’ יא) מה שכתבנו גבי הוצאת כינים מראשם של קטנים בשבת.
