מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצה סעיף ט”ז, בזה”ל:
אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. והרמ”א בהגהתו כתב, וי”א דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך.
ובסעיף י”ז כתב עוד השו”ע: אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדפק. והרמ”א כתב לשיטתו: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ”ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה.
מבואר בדברי השולחן ערוך שאין להתיר נגיעה באשתו נדה אפילו במקום צורך, כגון שבעלה רופא וצריך לצורך הטיפול בה למשש לה את הדופק, ואפילו כאשר אשתו חולה אסור לבעלה ליגע בה לעזור לה לתמוך בה.
נגיעה באשתו נדה על ידי דבר אחר האם נחשבת נגיעה האסורה
אכן נחלקו הפוסקים האם נגיעה באשה נדה על ידי דבר אחר נחשבת נגיעה האסורה.
דהנה כתב המאירי בנדה סוף פרק תשיעי ד”ה כבר ביארנו במשנתנו, בזה”ל: וכן לדעתנו מה שנאמר בתוספתא שאסור לרדותה במקל אין הלכה כן, נגיעת בשר אין כאן המשך חבה אין כאן אלא שהדברים נראים עכ”פ ליאסר מאי זה צד. [כלומר הואיל ואין לרדות את האשה במקל, אבל מצד נגיעה מותר, כי נגיעה בשר אין כאן].
ועיין עוד בדברי תרומת הדשן שכתב להתיר בסימן רנ”ב, כי נגיעה על ידי דבר אחר אינה נגיעה האסורה.
זה לשון תרומת הדשן בסימן רנ”ב:
שאלה: אשה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה כדי לשמשנה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה שרי או אסור?
תשובה: יראה דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה, ואף על גב דכתב בטור יורה דעה דאשירי כתב בתשובה דאם הוא חולה ואין מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשנו ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה ע”כ, מהכא היה משמע דשרי דסתמא קאמר דמותרת לשמשו. אמנם נוכל לומר דר”ל שימוש בלא נגיעה כגון להושיט לו דבר מידה לידו וכן שאר שימושין שהן בנגיעה על ידי דבר אחר, עכ”ל.
מבואר בדברי תרומת הדשן שיש לחלק בין נגיעה ממש האסורה באשתו נדה אפילו חולה, לבין נגיעה על ידי דבר אחר המותרת, לכל הפחות בחולה שאין בה סכנה, שהוא נידון השאלה עליה נשאל תרומת הדשן.
כך גם ניתן להוכיח מדברי הט”ז ביו”ד סימן קצ”ה ס”ק ט’, שכתב שאין ביציקת מים על ידי הבעל משום איסור נגיעה הואיל והוא נגיעה על ידי דבר אחר. [למרות שיש לחלק בין יציקת מים לבין נגיעה על ידי דבר אחר, אמנם הט”ז לא אמר לחילוק זה, אלא אמר שהוא מותר משום שהוא נגיעה על ידי דבר אחר].
אכן ידעתי שישנם פוסקים רבים החולקים על כך, וסוברים שאף נגיעה על ידי דבר אחר הוי נגיעה האסורה. עיין בדברי שו”ת קנה בושם חלק א’ סימן פ”ו שהעלה שנגיעה על ידי דבר אחר דינה כדין נגיעה האסורה, ועיין עוד בחלק ב’ סימן ס”ח, שם השיב לרב שהשיג עליו במה שהחשיב נגיעה על ידי דבר אחר כנגיעה האסורה.
אולם אין ספק שבמקום צורך יש להקל בדבר, כפי שהעלו הפוסקים שיכול אדם לקחת את אשתו נדה קודם לידה או לאחר לידה בכסא גלגלים, הואיל והוי נגיעה על ידי דבר אחר ובכל מקום צורך מקילים בזה, כי אין זו נגיעה האסורה. ועיין בזה באריכות בשו”ת דברי בנייהו חלק כ”ו סימן ס’.
ועיין עוד בזה בספר גם אני אודך סימן ל”ז בנידון השאלה להסיר משקפים מאשתו נדה לאחר שנרדמה.
וכן העלה מרן הרב עובדיה זצ”ל בספרו טהרת הבית עמוד רכ”ו, שאשה חולה שאין בה סכנה השוכבת במטה בבית החולים והיא נדה, מותר לבעלה להגביה או להנמיך את מיטתה, גם כאשר הדבר נעשה באופן ידני ושלא באמצעות מנגנון חשמלי. כיון שאינו נוגע בגופה והוי נגיעה על ידי דבר אחר. וכל האמור במרן שאין לשמש את אשתו החולה היינו דווקא כאשר נוגע בה לשם כך, אולם כאשר אינו נוגע בה יש לומר שאף מרן מודה להתיר. ועיין עוד בזה בשיעורי שבט הלוי עמוד רע”ו ס”ק ד’ שהעלה גם הוא להקל.
והוסיף דגם הוי ספק ספיקא, שמא יש להתיר לשמש את אשתו החולה אף כאשר אין סכנה כדעת הרדב”ז והבשמים ראש ועוד, וגם את”ל דאסור כדעת מרן השו”ע שמא בכה”ג דהוי נגיעה על ידי דבר אחר יש להתיר. אלא שהוסיף שמן הראוי להשתמש בכפפות או בהפסק בגד לתוספת היכר. אולם בנידון השאלה שלפנינו לא ראיתי צורך לציין לבישת כפפות או הפסק בגד, הואיל ובין כך ישנו תוספת היכר שהאשה מבצעת את כל ההכנות לזריקה ומקפידה שלא לגלות מבשרה אלא את המינימום הנדרש להחדרת הזריקה וכפי שיבואר להלן.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו הואיל והוא מקום צורך, ואינו דבר קבוע, יש להתיר לבעלה לתת לה את הזריקה ללא מגע כלל. בפרט שהרי אשה אחרי לידה מוגדרת כחולה שאין בה סכנה, ולומר לה ללכת כל יום לקופת החולים על מנת לקבל זריקה זו היא טרחה מרובה ויתירה, עבור על אשה כל שכן עבור אשה לאחר לידה.
הסתכלות במקומות המכוסים באשתו נדה
בגמרא בנדרים דף כ’. איתא, רבי אחא ברבי יאשיה אומר כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין אמר רב יוסף ובאשתו נדה אמר רבי שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב, ע”כ.
מדברי הגמרא משמע שאין איסור הסתכלות במקומות המכוסים שבאשתו נדה אלא במקום התורף בלבד. כן פסק הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ”א הלכה ד’, אולם הראב”ד חלק עליו שם וכתב שאיסור ההסתכלות הוא גם בשאר מקומות המכוסים באשתו נדה, וכן דעת הרשב”א.
לעניין הלכה בבית יוסף הביא לדברי הרמב”ם גם ביורה דעה קצ”ה וגם באבן העזר סימן כ”א, כפי שביארו בכסף משנה, וכפי שהביא לדברי המגיד משנה בביאור דברי הרמב”ם.
מאידך פסק השו”ע בהדיא ביו”ד קצ”ה סעיף ז’ לא יסתכל אפילו בעקבה, ולא במקומות המכוסים שבה, אלמא פסק כהראב”ד והרשב”א החולקים על הרמב”ם.
ביישוב וביאור העניין נאמרו כמה פירושים, ובטהרת הבית כתב שדברי השו”ע כאן אינם מעיקר הדין, שהרי לא כתב אסור להסתכל, אלא כתב לא יסתכל, ואין זה אלא מחומרא ולא מעיקר הדין.
לאור דבריו מתבקש, שבכל מקום צורך כגון בנידון השאלה שלפנינו, יש להקל בהסתכלות במקומות המכוסים, לצורך נתינת הזריקה. בפרט שהרי עושה זאת למטרת החדרת הזריקה, והוא טרוד בדבר זה ואינו עושה זאת לשם הסתכלות.
עוד יש להוסיף שאיסור ההסתכלות אינו אלא כשמסתכל ומתבונן בה בכוונת הנאה, אולם ראיה בעלמא מותרת, כפי שהאריך להוכיח בטהרת הבית חלק ב’ עמוד ק”ס, עיין שם.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו, שהבעל רוצה להזריק לאשתו זריקה בבטנה בלא לגעת בה כלל, אין לאסור הדבר, לא משום נגיעה באשתו נדה, ולא משום איסור ההסתכלות באשתו נדה.
אלא שיש להקפיד שלא תגלה מבשרה אלא את המינימום הנדרש ממש, ובוודאי שאין צורך לגילוי יותר מטפח. ובכך יהיה הדבר מותר הואיל ואין זו ראיה לשם הנאה אלא ראיה בעלמא לשם נתינת הזריק וטרוד הוא במלאכתו זו, ולא מיבעיא לשיטת הרמב”ם שהתיר ההסתכלות במקומות המכוסים, אלא אף להחולקים עליו יהיה הדבר מותר, כאמור.
