האם מותר להשאיר נעל הפוכה??

שאלה:

האם מותר להשאיר נעל כשהיא הפוכה?? צריך להפוך את הנעל??

תשובה:

עיקר הדין והמנהג

מה ששאל: “האם מותר להשאיר נעל הפוכה”.

מצד ההלכה התשובה – שמותר.

אבל מצד ‘ההנהגה’ רבים מעדות המזרח נמנעים מזה, ולמרות שלא מצאו לזה מקור מפורש בכל ספרי חז”ל ובכתבי רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים, התאמצו בספרי הדור האחרון לתת לזה טעמים שונים.

אבל אחרי הכל יש לזכור שלא מדובר כאן אפילו על ‘מנהג’ ישראל, אלא על הנהגה שיתכן שיש למחזיקים בה טעמים וכוונות טובים.

זאת אומרת, שמי שישאיר נעל הפוכה אין זה נחשב כעובר עבירה, כי אין בזה איסור. ואף לא ביטל ‘מנהג’ ישראל.

ואצל יוצאי אשכנז לא שמעו אפילו על ‘הנהגה’ כזו.

מקורות למחמירים:

הזהירות מענין פתיחת פה לשטן – שייכת גם במעשים. אף בלא דיבור בפה. ומבואר בתלמוד בכמה דוכתי, שהיפוך המנעלים יש לו שייכות לדברים שאינם טובים.

וכעת ננסה למצוא מעט מקורות וטעמים לנוהגים זהירות בזה, ע”פ התרשמות מהכתוב בתלמוד בכמה מקומות. (ובספרי אחרוני זמנינו כתבו טעמים מסברות בלבד. וחלקם הובאו בגליון פנינים מס’ ע”ז. ויש בזה עוד דברים אבל אין כאן המקום להביאם).

ראשית כל נקדים, כי הזהירות מענין פתיחת פה לשטן – שייכת גם במעשים. אף בלא דיבור בפה. וכמ”ש בהדיא המהרש”א במס’ גיטין (סו”ד נז).

ומעתה, נביא מדברי התלמוד בכמה דוכתי, אשר מתבאר מכלל הדברים, שהיפוך המנעלים יש לו שייכות לדברים שאינם טובים. (ובפרט לעניני מתים).

כי הנה איתא במסכת ברכות (נז:): ת”ר, מת בבית – שלום בבית, אכל ושתה בבית – סימן יפה לבית, נטל כלים מן הבית – סימן רע לבית. תרגמא ר”פ במסאנא וסנדלא. כל דשקיל שכבא מעלי, בר ממסאנא וסנדלא. ע”כ. וראשית כל נוכל ללמוד בכללות מדברי הגמ’ אלו, שראו בלקיחת המנעלים (ע”י הנפטר) סימן למשהו לא רצוי. (ועיין ברש”י שם שפי’: מסאנא וסנדלא – סימן יוצאי חוץ הוא, שמוציא אחרים מן הבית. עכ”ל).

ויש לנו מקום מפורש נוסף בתלמוד שמפורש בו צורת עונש שיש בה (גם) היפוך המנעלים, (וגם בזה יש שייכות לנפטרים), וזאת ממ”ש במסכת מועד קטן (כה:): כי נח נפשיה דרבינא, פתח עליה ההוא ספדנא: תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים. אמר ליה רב אשי לבר קיפוק: ההוא יומא מאי אמרת? – אמר ליה, אמינא: אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו איזובי קיר, לויתן בחכה הועלה – מה יעשו דגי רקק, בנחל שוטף נפלה חכה – מה יעשו מי גבים. אמר ליה בר אבין: חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא. – ומאי אמרת? – אמינא: בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה. חלש דעתיה עלייהו, ואתהפוך כרעייהו. ההוא יומא לא אתו לאספודיה. והיינו דאמר רב אשי: לא בר קיפוק חליץ, ולא בר אבין חליץ. ע”כ. הרי שכבר נזכר בתלמוד – שהיה עונש בצורה שהרגלים והמנעלים היו הפוכים.

והנה ממה שסיימו ‘והיינו דאמר רב אשי: לא בר קיפוק חליץ, ולא בר אבין חליץ’, (ועיקר הבעיא בקיום חליצה באופן זה נזכרה גם בסוגיא בדוכתא במס’ יבמות דף קג.), התעוררתי שיש להוסיף עוד, כי מסתבר שבשעת קיום מצות חליצה, הנעל נשלפת בצורה הפוכה. ובפרט לפי המפורט היטב בשולחן ערוך בסדר חליצה בקצרה (סעיף נב), שכתב: ונגשה יבמתו אליו, (דברים כה, ט) ומתרת קשירות המנעל בידה הימנית בלא סיוע השמאלית, ואחר כך תתיר הקרסים, (התחתון תחתון תחלה), ותתפוס רגלו בידה השמאלית, ותגביהנו מן הארץ, ותשמיט המנעל מן העקב, וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית בלי סיוע השמאלית, וגם בלי סיוע היבם, לא בידו ולא ברגלו, ומשלכת המנעל בארץ, (ותשליך אותו למרחוק). ובכל זה תהיה גם היבמה מעומד, כפופה אבל לא יושבת, ולא על ברכיה. ע”כ. (וראה גם בשולחן ערוך שם סימן קסט סעיף ל). ובשלמא כשאדם חולץ לעצמו את המנעלים, נשארים הם כשהעקב כלפי הארץ, אך בצורת חליצה – שיבמה חולצת ליבם את המנעל מעל רגלו המוגבהת וכו’, הרי כשיצא המנעל מהרגל בתחילה (שאז מתקיימת עיקר מצות חליצה) אינו בצורה ישרה. נמצא א”כ שצורת מנעל כזו מסמלת שלב לא רצוי. ולכך מקפידים להזהר מזה.

ובאמת שמצאנו בהדיא שהיה מי שהשתמש בצורת עשיית חליצה כדי להרוג, וככתוב בספר מלכים (א. ב, ה) לגבי יואב בן צרויה שהרג את אבנר “בנעלו אשר ברגליו”, ופרש”י: ובנעלו אשר ברגליו – את אבנר הרג בערמה, ששאלו גידמת היאך חולצת, כמו שנאמר (שמואל ב. ג, כז) ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי לשון של נעלך. ע”כ. וכ”ה עוד בפרש”י למס’ סנהדרין (מט.) ד”ה על עסקי שלו. ע”ש. (ועיין בחידושי יד רמ”ה שם דפליג).

[ומצאנו גם בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות (פי”ב ה”ג דף סה:), שר’ ירמיה ציוה שבקבורתו ‘הבון מסנאיי ברגליי’. ע”ש].

ונוכל להוסיף עוד ממ”ש במסכת מועד קטן (יז.), אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא דכלבא – ואיהי דידה עבדה. דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן, ולא הוו קא ידעי מנו. ושמתו ליה. איתלי ביה נורא בגנובתיה, ואכלתיה. ע”כ.

ועיין בדברי הגרי”ח מבבל זצ”ל שם, שכתב: נראה דאין הטבע של הכלב לאכול מנעלים, אלא דאותו הכלב נתלבש בו רוח רעה של שד ומזיק כדי לאכול המנעלים, דהמזיקין וכל רוח רעה קצים מן המנעלים, מפני שהמנעלים דוחין אותם מלהדבק בכפות רגלי בני אדם, דלכך אסור לאדם לילך יחף כדי שלא תדבקנה בו רוחות רעות, ולכך מתקנאים הם מן המנעלים, ונתלבשה רוח רעה באותו הכלב כדי לאכול מנעלים דרבנן הדוחים אותם, ולכן אחר ששמתו אותו התחיל האש בזנבו, כי הסטרא אחרא נאחזת בזנב יותר, ושם עיקר מקומה, והיינו ענשו באש, כי היה אוכל מסאני דרבנן העוסקים בתורה שנדמית לאש, הלא כה דברי כאש. ע”כ.

ומעתה, לפי דבריו נוכל לומר, שבכדי לא לעורר למזיקין והרו”ר, לא מעוררים ענין שיש בו סימן לצורת עונש מסויימת בחפץ שהינם שונאים. ולכן נזהרים מהיפוך המנעלים.

 יבאר לפ”ז – מ”ש במס’ ב”ב (נח.) במטה של ת”ח

ולפי עיקר מנהג זה, נוכל להאיר באור חדש גם למ”ש במסכת בבא בתרא (נח.): מטה של תלמידי חכמים כיצד? כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים, ושל עם הארץ – דומה לאוצר בלוס. ע”כ. (ע”ש ברשב”ם וברש”ש). והנה בדרך כלל המטה היא (כמעט) המקום היחיד שלא עולה לשם האדם עם מנעליו, ובהכרח שיניחם בסמוך לה. ולפי דרכינו יתבאר, כי ת”ח מקפיד שלא להניח מתחת המטה דברים, וממילא יכול לשמור על הסדר בהנחת המנעלים ששם – שלא יתהפכו, משא”כ עם הארץ שמניח שם הכל בערבוב (כאוצר בלוס) בהכרח שלא יוכל לשמור שיעמדו מנעליו שם ישרים כבשעת הנחתם. ועד כאן התמקדנו במה שבא במפורש בדברי התלמוד בזה.

[ומן האמור יאיר גם הביטוי הידוע שמופיע במשנה בכתובות (קח:): ‘הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל’. ופרש”י: ופשט לו את הרגל – לשון בזיון הוא, ואמר נואש שאינו חש לדבריו טול טיט שעל גבי רגלי. ואני שמעתי תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן. עכ”ל. ולמבואר שפיר יש גנאי בצורת פשיטת הרגל, דלאו מסמנא מילתא. כמשנ”ת. ושוב הופיע גליון פנינים מס’ ע”ח וראיתי במכתבו של הרה”ג עזריה בסיס – הרה”ר לראש העין, שכ”כ. וששתי. (וראה עוד במכתבים שם מה שהוסיפו אודות מנהג זה)].

במה דברים אמורים. ומשקלם מול רגשות הזולת

ובסיום נדגיש, (בפרט לפי המקפידים במנעלים שאינם עליו אף על היפוך ימין בשמאל), כי כל מה שצריכים אנחנו ללמוד דבר מדבר, היינו כשהמנעלים אינם עליו, אכן בשעה שלובשם ממש יש בזה דברים מפורשים במסכת שבת (קיד.), ובשולחן ערוך (או”ח סימן ב סעיף ג), לגבי הפיכת החלוק. וה”ה למנעלים. וכמו שראיתי בדברי הגאון בעל השדה צופים בספרו ‘בדידי הוי עובדא’ (עמ’ תקסז), שכתב: ראיתי כתב יד מהגרח”ק, וז”ל: ברייתא דחופת אליהו רבה הנדפס בסו”ס ראשית חכמה שער ג אות ג’ דברים המעכבים את המזונות וכו’ והמחליף סנדל של שמאל לימין קשה לשכחה. ועי’ שבת קיב. ע”כ. וכן ראיתי בתשובת הגר”ח קניבסקי, (שהובאה בגליון פניני הדף מס’ 96 בריש התשובות לגליון 95. וראה גם בספר ‘ופריו מתוק’ לגר”י זילברשטיין שליט”א, בראשית עמ’ 424) – שאין לחוש למה שנזכר בס’ הזכרון שהלובש נעלים הפוכות (ימין בשמאל) גורם לשכחה, כיון שמשתדל בהצלת ממון חבירו הוי מצוה. (והרחבנו בזה בציצתו נגררת סימן ח’ אות ז). ועכ”פ ש”מ שאף אם בעלמא יש להזהר מזה, אין הדברים אמורים על חשבון ממון חבירו.

וגדולה מכל זאת ראיתי מעשה רב (בספר ‘השקדן’ ח”ג עמ’ 166 בשם ר’ אריה אלישיב. וראה גם בספר ופריו מתוק ויקרא עמ’ 19) אודות הגרי”ש אלישיב זצ”ל: בוקר אחד הגיע נכדו לביתו, ושם לב שנעליו של רבינו הפוכות – התחלפו לו שמאל בימין. וכמובן התפלא שהגרי”ש לא סידר זאת, ורצה להתכופף ולחלוץ לו על מנת להלבישו כראוי. רבינו רמז לו שיעזוב את הנעלים כך, ותמיהתו גברה. אבל לא שאל כלום. אם הגרי”ש לא הסביר אזי אין לשאול… אחרי כמחצית השעה ביקש רבינו עזרה להחליף את נעליו. כאן כבר לא התאפק מלשאול – למה לא עד עכשיו? הרי זה לוחץ? רבינו אמר בפשטות – הנכד שהלביש כך בטעות הרי היה פה, והיה נגרם לו צער אם היה שם לב שטעה והנעיל הפוך. ע”כ. [וע”ע בספר בסערת אש (עמ’ עב) אודות הנהגת הגר”מ שך. וי”ל]. ואעיקרא דמילתא ראיתי (בחוברת של דרשו פ’ ויחי תשעט עמ’ 29) מובא מספר פניני תפלה (עמ’ סה) שדעת הגרי”ש אלישיב שאפשר להתיר ללבוש ערדליים כשהמנעלים כבר בתוכם, משום שאין עליהם שם בגד. (וציינו שכ”כ בערוך השלחן סע’ ו. ובהגהות הר צבי טור או”ח סי’ ב בשם שו”ת מתת ידו. ואכמ”ל בעצם סברא זו שנאמרה בעוד נדונים שונים. ואכן עיין בשו”ת יבי”א חי”א או”ח סי’ א, מ”ש בזה לנדו”ד). ודי בזה.

 יבאר לפ”ז מ”ש במסכת שבת (לא.), במעשה בנכרי אחד שבא להתגייר וכו’

ונחתום במה שחשבתי הלום, שיש להליץ בזה מ”ש במסכת שבת (לא.), תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייריה, יומא קמא אמר ליה: א”ב ג”ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי. ושוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור. ע”כ.

והנה רבו השאלות בזה, ובעיקר: א’ – גבי הנהגת שמאי, מאי שנא במעשה השני, ש’דחפו באמת הבנין’, ולא התנהג כמו שעשה במעשה הראשון שרק ‘גער בו והוציאו בנזיפה’. (ראה במהרש”א). ב’ – גבי תשובת הלל במעשה השני, כתב המהרש”א: ויש לעיין בזה גם שאמר ליה בלשון תרגום שכן היה לשונם אז בירושלים, מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו’ דתרגום מלישנא דקרא הל”ל ותרחמיה לחברך כוותך כת”א. ע”ש.

וע”פ האמור יש לבאר באופן חדש להנהגת שמאי והלל בזה. כי צורת עמידה על רגל אחת, גורמת שהרגל השניה עם המנעל כלפי מעלה, וצורה זו לאו שפיר היא וכנ”ל, ולכן דחפו שמאי באמת הבנין שבידו, והיינו שע”י הדחיפה יוכרח לעמוד על ב’ רגליו בישרות וביציבות כאחד האדם. והלל אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד וכו’. ונקט דוקא ללשון זו, לרמוז לו על ענין המנעלים (שנקראים ‘מסאני’) כלפי מעלה, שאין ראוי לעמוד כך, ובפרט בפני אחרים. וממילא כשיעמוד על ב’ רגליו ביציבות ילמד לכל התורה, וכמו שסיים הלל ‘זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור’. ומ”מ חזינן שהלל מצא את הדרך איך לא לביישו בזה. והרי זה כמבואר.

[ועוד כתבתי בזה בס”ד בחיבורי בן ציצית הכסת (ציצתו נגררת סימן ז) ע”ש בהערות עוד הרבה הוספות].