מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך יו”ד סימן שמ”ה סעיף א’, המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.
מן האמור מקום היה לומר, שאף מי שציווה לשרוף את גופו לאחר מותו, אין להתאבל עליו ואין להספיד אותו, אולם ניתן יהיה לעשות כל דבר שהוא כבוד לחיים.
ובשו”ת חתם סופר סימן שכ”ו אות ב’ כתב שבמקום פגם משפחה גדול אין למנוע אבלות מבני המשפחה, הואיל ויש בכך כבוד החיים, דאף שהלכה כדברי המיקל באבל, ולכן יש לפסוק כהשו”ע שפסק כהרמב”ם ופליג על הרמב”ן, מ”מ אין הלכה כדברי המיקל בפגם משפחה, לפיכך יכולים להתאבל על קרובם. על פי דברי החת”ס היה מקום לומר שאף בנידון שלפנינו יהיה מקום להורות להתאבל במקום פגם משפחה.
אלא שבסעיף ה’ פסק השולחן ערוך, כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המומרים והמוסרים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים.
בדברי השולחן הללו מבואר כי הפורש מדרכי ציבור אף אין להתאבל עליהם מדברים שהם כבוד לחיים, הואיל ופרשו הם מדרכי ציבור.
מעתה עלינו להתבונן האם יש לדמות את המצווה את גופו לשריפה לדין השולחן ערוך בסעיף א’ בדין המאבד עצמו לדעת, או לדין השולחן ערוך בסעיף ה’, לעניין הפורש מדרכי הציבור.
ועיין בשו”ת שרידי אש סימן חלק ב’ סימן צ”ה, שנשאל מנשיא החברה קדישא בעיר ברלין, על עשיית טהרה למי שציווה לשרוף את גופתו, וכתב לדמות את מי שציווה לשרוף את גופו למי שפרק מעליו את עול המצוות, וציין שם שכן הסכימו גדולי הדור בהונגריה פולין וליטא.
והוסיף וכתב שאף שבמחלל שבת ושאר עבריינים נהגו להקל בקבורתן, משום שיש לומר שמא עשו תשובה קודם מיתתם, כפי שכתב המהר”ם שיק יו”ד סימן ש”ג, בנידון המצווים לשרוף את גופם לאחר מותם, הרי סופם מוכיח שלא עשו תשובה קודם מיתתם, הואיל וציוו לעשות בהם עבירה לאחר המוות.
והוסיף וציין שיש בהתעסקות בקבורתם וטהרתם, משום מסייע לידי עוברי עבירה, שהרי בזה שאנו קוברים אותם, כאלו אנו מסכימים להיתר השריפה. ועוד שיש בזה משום חילול ה’, שהרי גם על פי הדתות האחרות אין מטפלים בגופות הנשרפים, המתכחשים להישארות הנפש.
כן כתב גם בשו”ת בית יצחק חלק יו”ד חלק ב’ סימן קנ”ה ובשו”ת מנחת אלעזר חלק ב סימן ל”ד שהחטאים האלה בנפשותם שציוו לשרוף את גופם הם בודאי בכלל הפורשים מן הצבור וכופרים בתהיית המתים ואין אוננים ולא מתאבלים עליהם.
וכן כתב בספר הליכות שלמה לגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך תפלה עמוד רכ”ו, שמי שציווה לשרוף את גופתו שלא יתאבלו עליו, אין להתאבל עליו. וכן כתב בספר חזון עובדיה אבלות א’ עמוד תקל”ט.
ואף שהיה מקום לומר כי עלינו לדרוש ולחקור בכל מקרה כזה, שמא מחוסר ידיעת חומר העוון, ציוותה כך הנפטרת לשרוף את גופה, שמא משום כך אין להחשיבה כפורשת מדרכי הציבור. אולם דבר חמור כזה ידוע הוא לרוב בני האדם, ואף לבעלי שאר הדתות, לכן קשה להמליץ זכות עליהם, ואין חובתנו לדרוש ולחקור בזה שמא מתמימות וחוסר ידיעה ניתן הציווי הפסול הזה.
ובפרט שיש בנידון זה שלפנינו ‘מיגדר מילתא’, שהרי אם יראו האנשים שמתאבלים על מי שציווה לשרוף את גופו, יהיה בכך מעין הסכמה שבשתיקה למעשה החמור הזה, ואין לנו ליתן יד למעשה חמור ונורא כזה, המערער על יסודות אמונתו בהישארות הנשמה ותחיית המתים.
על בסיס סברא זן שיש למיגדר מילתא, נתנה מועצת הרבנות הראשית הוראה לחברות הקדישא בישיבתה בתאריך ט’ אלול תשס”ז, שלא לקבור ולא להתאבל על מי שציווה לשרוף את גופו.
כן כתב גם בשו”ת באר משה ח’ ג’ כי מי שציווה לשרוף את גופו הרי הוא בכלל הרשעים שפרשו מן צבור ואינם מודים בתחיית המתים, ומשפטם מפורש שאין עלינו לקברם ואין מתאבלים עליהם ודינם כאלו אינם מעמינו. ולכן אין להברה קדישא לקבל אפרם לקברו ויעשו בני משפחתם עמם מה שרוצים אפילו לפזרם במקום שלבם חפץ. ואם בשום אופן א”א לדחותם ושלא לקבל אפר הרשעים האלה אז יקבל גבאי החברה קדישא אותם בפנים זועפות ויקברו אותם בצד הגרר במקום מיוחד שהכל ידעו שאפר רשע קבור שם כן אני מורה ובא.
למרות האמור, בכל מקרה בו שריפת הגופה אירעה שלא בהסכמת הנפטרת, אלא מכוח מנהג הגויים באותו מקום. אין ספק שיש להתאבל עליה, לומר עליה קדיש ולקבור את אפרה.
