מקורות ונימוקים:
מקור דין מעשר כספים וגדרו
בראשית כ”ח, וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְקֹוָ֛ק לִ֖י לֵאלֹהִֽים: וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ
על פסוק זה מביאים התוספות במסכת תענית דף ט’. את דברי המדרש: “יעקב אבינו תיקן לתת מעשר מן הממון”.
עוד הביא התוספות לדברי הספרי שכתב, שאין מצוות המעשר עוסקת רק בתבואת זרע השדה, אלא אף בכל רווחי הממון מסחורה או מכל רווח שהוא, זה לשון הספרי: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? ת”ל “את כל”, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו, ע”כ.
מדברי הספרי למדים אנו כי דין מעשר כספים הוא מהתורה ממש, וכן מבואר במרדכי, ובשו”ת התשב”ץ בשם מדרש תנחומא, כן כתבו האור זרוע, ובספר צדה לדרך.
אולם המהר”ם מרוטנבורג בתשובה סימן ע”ד כתב, שאין דין מעשר כספים מן התורה, אלא מנהג, וכן הב”ח (סוף סימן שלא) כתב, שמעשר כספים אינו לא מן התורה ולא מדרבנן. וכן כתב בשו”ת פני יהושע (סימן ב’).
לעניין הלכה, בשולחן ערוך יו”ד סימן רמ”ט סעיף א’ כתב בזה”ל: ושיעור נתינת צדקה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו למצוה מן המובחר, ואחד מעשרה היא מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה. וחומש זה שאמרנו, שנה ראשונה מן הקרן, מכאן ואילך חומש ממה שמרויח בכל שנה. ולעולם לא ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל לשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצות צדקה. ומקור דבריו ברמב”ם (פרק ז’ מהלכות מתנות עניים הלכה ה’). מדבריו משמע שאין מעשר כספים חובה אלא מנהג שהרי סיים וכתב ולעולם לא ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל לשנה, משמע שרק סכום זה הינו חובה. וכן כתב בחות יאיר (סי’ רכד). וראה מה שהאריך בזה בשו”ת יחוה דעת ח”ג (סי’ עו), ושם העלה דלדידן אין מעשר כספים אלא מתורת מנהג.
האם צריך להפריש מעשר כספים על רווחי החברה או רק בעת משיכת הכספים
יש להסתפק האם אדם אשר בבעלותו חברה, צריך להפריש מעשר כספים כבר בעת רווחי חברה ועליו לעשות מאזן בסוף כל תקופה ולהפריש מעשרות מן הרווחים, או שמא אין חובה כלל להפריש מעשר כספים על רווחי החברה, ורק כאשר ימשוך בעל החברה את הכספים לכיסו יהא עליו להפריש מעשר כספים.
כעין שאלה זו ממש ראיתי בקובץ עם התורה מהדו”ב י”א תשמ”ו עמוד י”ג, שנשאל הגאון הרב שלמה זלמן אוייערבך זצ”ל והשיב לחייב. זה הלשון שם:
שאלה: חברה שיש לה ג’ שותפין או ה’ שותפין ומחלקים רק חמישים אחוז של הריווח בסוף השנה אכן השאר נשאר בהחברה כדי שירוויחו יותר ממנה האם מחוייב הוא לעשר חלקו הנשאר בה חברה.
תשובה: יש לתת מעשר מזה שהעסק הוגדל שוויו ע”י ההשקעה, ודינו כמו במקבל מתנה שאינו חייב למכור בשביל המעשר, והוא הדין אם העסק התייקר בגלל איזה סיבה שהיא כגון שהסביבה התיקר, יש לתת מזה מעשר, ע”כ.
דברי התשובה אינם ברורים דיים, כי בתחילת דבריו פותח שיש להפריש מעשר, ולאחר מכן מדמה למקבל מתנה שאינו חייב למכור בשביל המעשר. כמדומני שיש לפרש כוונת דבריו, שאכן יש לחייב להפריש מעשרות על רווחי חברה, אולם אין לחייב למכור מניות או נכסים של החברה ע”מ להפריש מעשר, אלא כאשר יממשו את הנכסים או את המניות יפרישו מעשר מן הרווחים.
אולם לאידך גיסא בספר אהבת צדקה עמוד ק”צ כתב בזה”ל: מתחייבים במעשר רק כאשר הרווח נכנס לחשבון הפרטי של הבעלים אבל כל עוד שהרווח נמצא ברשות החברה בע”מ אין עליו חיוב מעשר. כן ציין שראה משמיה דהגאון הרב משה פיינשטין זצ”ל.
לענ”ד כדבריו מסתבר יותר, לאור העובדה שכאשר הכסף נמצא בבעלות החברה לא ניתן לממשו לצרכים אישיים ללא פעולת משיכה והעברת הכספים לרשותו, ואת החברה כגוף בפני עצמו לא ניתן לחייב במעשרות, כי איננו אדם.
אף שאכן האדם הוא הבעלים על החברה, ואין ספק לענ”ד שלא ניתן להחשיב את החברה כגוף ערטילאי בפני עצמו, הואיל והחברה הינה בבעלותו אדם מסויים, מ”מ לא ניתן לחייב את בעל החברה להפריש אלא כאשר הגיע הכסף לכיסו, וקודם לכן לא שייך לחייב את החברה להפריש.
חיוב הפרשת מעשר כספים מרווחי חברה תלוי ועומד בגדר ההלכתי של חברה בע”מ
במאמר המוסגר אציין כי אפשר והדבר יהא נתון במחלוקת הפוסקים בהתייחסותם לגדר ההלכתי של חברה בע”מ, שהרי לדעת המהר”ם שיק סימן קנ”ח הרוגוצ’ובר ועוד הסוברים כי חברה בהלכה היא “אישיות משפטית נפרדת” כהגדרתה בחוק, אין ספק שלא שייך להטיל חיוב מעשר כספים כל עוד שהכסף בחברה.
וכאמור לעיל, לענ”ד אף לדעת הסוברים שהגדרה ההלכתי של חברה בע”מ היא “בעלות מוגבלת” כפי שמשמע מדברי האגרות משה בחושן משפט ח”ב סימן ט”ו, אורח חיים ח”א, סימן יט, ועוד, שמצד אחד אין על בעלי המניות איסור ריבית ומאכלות אסורות, ומצד שני אי אפשר להחשיבה כבעלות נפרדת לגמרי אלא אסור לבעלים להעסיק בחברה עובדים בשבת. מ”מ לעניין הפרשת מעשרות כספים אין לחייב את בעלי החברה להפריש אלא כאשר הכסף נכנס לכיסם, כי טרם משיכת הכסף אין את מי לחייב, כי אף שהחברה בבעלות בעליה מ”מ אין הכסף נמצא אצלם כאמור.
אולם לדעת הסוברים כי חברה בע”מ היא בעלות גמורה של בעלי החברה על נכסי וכספי החברה, כפי שכתב בשו”ת משנה הלכות ח”ו, סימן רע”ז, ויתכן וגם זו כוונת שו”ת מנחת יצחק ח”ג סימן א’. אפשר שכבר בעת רווחי החברה יהיה מוטל על בעלי החברה להפריש מעשר כספים על רווחי החברה. אולם רוב הפוסקים לא הסכימו עם גדר זה, ואף אני הוכחתי לעיל שלא מסתבר שיש חובה על האדם להפריש מעשר כספים כאשר הכסף עודנו בחברה שהרי הדרך ארוכה עד שיגיע אליו, ועד שתעמוד לו האפשרות לממש אותו, שהרי יש כמה סוגי מיסים שיצטרך לשלם, כגון מס על משיכת דיבידנד ומס חברות ועוד.
לענ”ד יש לדמות את הדבר לכל אדם פרטי שיש לו קופת גמל או קרן השתלמות שכל חודש מופרש לשם כספים ממשכורתו, שאין המפריש צריך לתת מעשר כספים בעת קבלת המשכורת, אלא בעת משיכת הכספים מן הקופה, כפי שכתבו הפוסקים ועיין בזה בספר צדק ומשפט פרק ה’ הערה ל”ב.
הרוכש בכספי החברה דברים לשימוש אישי האם צריך להפריש על כך מעשר כספים
בנוגע לאדם הרוכש לעצמו בכספי החברה מוצרים לשימוש אישי יש להסתפק האם עליו להפריש מעשר כספים משווי המוצר שרכש לעצמו, שהרי אדם המקבל מוצר במתנה איננו צריך להפריש על כך מעשר כספים, אולם מנגד ניתן לראות ברכישת מוצרים כמשיכת כסף מהחברה, שיש צורך להפריש על כך מעשר כספים.
בעניין זה נראה פשוט, שהרוכש לעצמו מוצרים מכספי החברה, נידון כמושך כספים לשימושו האישי, ועליו להפריש על כך מעשר כספים, ואין לדמות הדבר למקבל מוצר מתנה שאינו צריך להפריש על כך מעשה כספים, שהרי בעל החברה מחליט מה לרכוש בכספי החברה ומעביר את הכסף מהחברה למוכר המוצר רק לאחר שהחליט מה הוא רוצה לרכוש לעצמו, הואיל וכך בעת התשלום נחשב האדם למושך את כספי החברה לשימושו האישי, ועליו להפריש על הסכום שמשך מעשר כספים.
האם הרוכש צריך להפריש מעשר כספים על כל שווי המוצר או שהינו רשאי לקזז את המע”מ
כפי שנתבאר בשאלה כאשר חברה רוכשת מוצר ויש לה תיק במע”מ, היא מזדכה על כך ומקזזים לה את תשלומי המע”מ שהיא צריכה לשלם לרשויות המס. כך שבפועל כאשר בעל החברה רוכש לדוגמא שולחן לביתו בסך 11,700 ₪ החברה מזדכה על תשלומי המע”מ בסך 1,700 ₪ שהיא אמורה לשלם כנגד מוצרים שהיא מכרה. לפיכך עלינו לדון האם ניתן לראות את הדבר כאילו בעל החברה רכש לעצמו את השולחן ב – 10,000 ש”ח בלבד ועליו להפריש מעשר כספים על סך10,000 ₪, או שמא כיון שהחברה שילמה למוכר השולחן סך 11,700 ₪, לפיכך על בעל החברה להפריש מעשר כספים על כל הסכום הזה.
בנוגע לשאלה זו, יש להוכיח כי על בעל החברה להפריש מעשר כספים על כל סכום הרכישה, היות וכפי האמור לעיל, כאשר רוכש בעל החברה מוצר לשימושו האישי, דומה הדבר כאילו משך כספים מהחברה לכיסו הפרטי, לפיכך כיון שסך הכספים שנמשכו מהחברה לשימושו האישי עמדו על סך 11,700 ₪. אף שהדבר גרם לכך שהחברה קיזזה והפחיתה בתשלומי המע”מ שעליה להעביר לרשויות המס, זהו רווח של החברה, אולם היא משך לכיסו את כל הסכום. ואכן הכסף שהזדכתה החברה שאיננה צריכה לשלם למע”מ יוגדר כרווחי החברה שעליו יפריש בעל החברה מעשרות ברגע שיחליט למשוך אותו.
