מקורות ונימוקים:
מעשר כספים מצווה או מנהג
נחלקו הפוסקים בגדר חיוב מעשר כספים, ויש בדבר ג’ שיטות: דעת הב”ח יו”ד סימן של”א סוף אות יט, כי מעשר כספים איננו חיוב דאורייתא ואף לא מדרבנן אלא מנהג. וכ”כ המהרש”ל בהגהותיו לשו”ע סימן רמ”ט, וכ”כ המהרי”ל סימן נ”ד, ובכנה”ג יו”ד סימן רמ”ט, בשו”ת חתם סופר סימן רלא – רל”ב, ועוד.
דעת הט”ז כי מעשר כספים הוא חיוב גמור מדרבנן כעין הפרשת מעשר עני מן הפירות.
וי”א כי מעשר כספים הוי חיוב אף מן התורה, כ”כ בשו”ת שערי אפרים סימן פ”ד. כפי שמשמע מדברי הספרי שכתב בזה”ל: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? ת”ל “את כל”, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו, ע”כ. מדבריו משמע כי שווה דין נתינת מעשר כספים לדין מעשר עני מן הפירות.
אכן כו”ע מודו שהוא הנהגה טובה, ואם נהג בה ומעוניין להפסיק בדבר, עליו לעשות התרת נדרים.
האם יש לחשב את המעשרות לאחר ניכוי ההוצאות הבית
בשו”ת אבקת רוכל למרן הבית יוסף זיע”א בסימן ג’ כתב כי חיוב מעשר כספים הוא לאחר ניכוי הוצאות ביתו. זה לשונו שם: ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר ויקח מעשר כמו שאמרנו. מדבריו מבואר, כי חישוב הכסף לעניין נתינת מעשר כספים הימנו, הינו לאחר ניכוי ההוצאות הנצרכות לביתו.
כן הביא בספר כנסת הגדולה לתשובה זו, בשם מהרר מתתיה טריויש. אולם בשו”ת בית דינו של שלמה יו”ד סימן א’ כתב על הכנסת הגדולה, שאין נראה כן מדברי הפוסקים, שהרי היה להם להזכיר שיטת חישוב זה בפירוש. והוסיף וכתב כי גם לא ידוע לנו אם הרב בעל תשובה זו הוא בר סמכא, הואיל ולא נזכר שמו בין הפוסקים המפורסמים.
כמו כן החיד”א בברכי יוסף סימן רמ”ט סק”ה, הביא דברי הכנסת הגדולה בשם מהר”ר מתתיה טריויש הנ”ל, והוסיף וכתב, ובתשובות מרן כתיבת יד שבידי מצאתי תשובה זו, ככל הלשון שהביא הכנסת הגדולה הנ”ל, וחתום בסוף התשובה מרן ז”ל, ואנחנו לא נדע קושט דברי אמת אם היא למרן ז”ל, ע”כ.
לעניין הלכה מצאנו בזה דעות לכאן ולכאן, ועיין בשו”ת יחווה דעת חלק ג’ סימן ע”ו שלאחר שהביא את המפקפקים על דברי תשובה זו. הביא כי הגאון רבי כלפון משה הכהן בשו”ת שואל ונשאל חלק ב’ (סימן ק”ס) כתב להסביר טעמו של מרן בתשובה שבאבקת רוכל הנ”ל, ודחה דברי הברכי יוסף בזה, וכתב, שמסתמא כיון שחתום מרן על התשובה שבאבקת רוכל, היא בודאי למרן ז”ל. והסיק כי כיון שעיקר דין מעשר כספים שנוי במחלוקת, ויש אומרים שאינו אלא מנהג, ויש אומרים שהוא מדרבנן, הא קיימא לן ספקא דרבנן לקולא. ומכל שכן שראוי והגון להורות כדעת מרן בתשובה הנ”ל, הלכה למעשה לרבים, לעודדם ולזכותם במצות מעשר כספים שהיא מצוה יקרה וחשובה, וגם העניים יהנו מהמעשר עכת”ד.
כעין זה כתב בשו”ת ציץ אליעזר חלק י’ (סימן ו’) שציין כי בשו”ת מהר”ם ברודא (סימן י”ד) כתב בפשיטות שחיוב מעשר כספים אינו מוטל אלא על הריוח שנשאר אחר כל הוצאות הבית, וגם אינו חייב לקמץ ולצמצם הוצאותיו בשביל המעשר שקיבל עליו, ורשאי להתנהג בפרנסת ביתו באין מונע. והכריע שבהיות שרוב הפוסקים סוברים שחיוב מעשר הוא רק מנהג או מדרבנן, אפשר להקל בזה לתת מעשר מהריוח שנשאר אחר כל הוצאות הבית, מבלי לצמצם בפרנסת ביתו. ואם כבר נהג לתת המעשר מכל הריוח, לפני ניכוי ההוצאות, רשאי לעשות התרה, ויחזור לתת המעשר אחר ניכוי הוצאות ביתו ע”ש.
לעניין מעשה העלה בשו”ת יחווה דעת בזה”ל: ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו, יתנה התנאי הנ”ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו ה’ בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.
מצוות ומעלת נתינת חומש
מעשר כספים היא הנתינה שכל אדם מחוייב ליתן מהכנסותיו, אולם מצווה מן המובחר ליתן חומש מהכנסותיו, דהיינו עשרים אחוזים מן ההכנסות.
חשוב לדעת שלדעת הגאון מווילנא הברכה לעשירות קיימת רק אם נותן האדם חומש מהכנסותיו לצדקה, שבכך מפרש הוא את דברי המדרש “עשר תעשר” עשר בשביל שתתעשר, שברכת העושר היא רק עבור מי שנותן מעשר ועוד מעשר, כלומר חומש.
מקור מצוות חומש כתב הבית יוסף יו”ד סי’ רמט סעיף א, כי היא נלמדת מהמקור בתורה למצוות מעשר כספים אצל יעקב אבינו, שהרי יעקב אבינו התחייב לתת חומש אלמא זהו המצווה מן המובחר. כן כתב הבית יוסף שיש ללמוד מדברי הירושלמי במסכת פאה פ”א ה”אף שם הובאה תקנת אושא בנוסח זה ‘באושא נמנו שיהיה אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה’, אלמא מצווה היא בחומש.
כמו כן הגר”א באגרתו לאשתו ובנותיו ציווה אותן שישמרו מאד על הפרשת חומש, אולם נימוקו היה הואיל ואין דרך להינצל מהאיסור התעלמות מן העני המבקש צדקה, אלא”כ הפריש כבר חומש מנכסיו.
שמירת כספי מעשרות להזדמנות ראויה
במדרש תנחומא פרשת ראה סימן י”ח, איתא בזה”ל: “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים העוסקים במסחר, להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה“.
מבואר כי מטרת נתינת מעשר כספים היא צדקה שיש בה החזקת תורה. לפיכך כתבו הפוסקים שרשאי אדם לשמור את כספי מעשרותיו להזדמנות טובה להפריש עבורה את כספי הצדקה.
אולם על מנת להימנע מהאיסור להתעלם מן העני, יש לתת סכום מסויים קטן לכל עני הגון, ואת עיקר כספי המעשרות יתן לצדקה הראויה בעיניו.
